בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב שלמה שו''ב שליט''א,
מלבד ההפטרות עצמן שהזכויות עליהן שיכות לארגון J. Alan Groves Center.

סיפור מן ההפטרה - שמות
הרב שלמה ב"ר נסים שו"ב שליט''א

על ספר שמות ושבתות השנה - הכולל בתוכו פירוש תוכן ההפטרה והפרשה והקשר בינהם
פה עיר התורה בני ברק ת"ו - השנה תהא שנת עשיה - מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת
ניתן להשיג את הספר אצל המחבר - הרב שלמה שוב - רח' החלוצים 23 ב''ב - 054-8498513 או 03-6188840.


 הפטרה לפרשת שמות - דברי ירמיהו    הפטרה לפרשת וארא - כה אמר ה'    הפטרה לפרשת בא - הדבר אשר    הפטרה לפרשת בשלח - ודבורה אשה נביאה    הפטרה לפרשת יתרו - בשנת מות    הפטרה לפרשת משפטים - הדבר אשר היה    הפטרה לפרשת שקלים - ויכרת יהוידע    הפטרה לפרשת תרומה - וה' נתן חכמה לשלמה    הפטרה לפרשת תצוה - אתה בן אדם    הפטרה לשבת זכור - ויאמר שמואל    הפטרה לפרשת כי תשא - וישלח אחאב    הפטרה לשבת פרה - ויהי דבר ה'    הפטרה לפרשת ויקהל - וישלח המלך שלמה    הפטרה לפרשת פקודי - ויעש חירום    הפטרה לשבת החודש - כה אמר ה'    הפטרת ער''ח שחל בשבת - ויאמר לו יהונתן    הפטרה לשבת וראש חודש - כה אמר ה'    ביבליוגרפיה  


  הפטרה לפרשת שמות - דברי ירמיהו
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת וארא - כה אמר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת בא - הדבר אשר
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת בשלח - ודבורה אשה נביאה
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת יתרו - בשנת מות
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת משפטים - הדבר אשר היה
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת שקלים - ויכרת יהוידע
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת תרומה - וה' נתן חכמה לשלמה
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת תצוה - אתה בן אדם
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לשבת זכור - ויאמר שמואל
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת כי תשא - וישלח אחאב
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לשבת פרה - ויהי דבר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת ויקהל - וישלח המלך שלמה
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לפרשת פקודי - ויעש חירום
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לשבת החודש - כה אמר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרת ער''ח שחל בשבת - ויאמר לו יהונתן
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לשבת וראש חודש - כה אמר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  ביבליוגרפיה




הפטרה לפרשת שמות - דברי ירמיהו



ספרדים: ירמיהו פרק א' פרק ב' פס' א' - ג' (זו גם הפטרת מטות)

אשכנזים: ישעיה פרק כ''ז פס' ו' - סוף פרק כ''ח פס' א' - י''ג
פרק כ''ט פס' כ''ב - כ''ג

תימנים: יחזקאל פרק ט''ז פס' א' - י''ד

בהפטרה מסופר: ירמיהו מסרב ללכת בשליחות ה':

הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי:

בפרשה מסופר: משה מסרב ללכת בשליחות ה'.

ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בנ''י ממצרים: ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי... ויאמר משה... לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי: ויאמר... שלח נא ביד תשלח:





קריאת ההפטרה



{הפטרה כמנהג הספרדים}
(א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: (ב) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: (ג) וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: (ד) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ה) בְּטֶרֶם (אצורך) אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִֹה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ח) אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם יְהוָה: (ט) וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: (י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: (יא) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: (יג) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: (טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: (יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: (יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: (יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהוָה לְהַצִּילֶךָ: ב (א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה:

{הפטרה כמנהג האשכנזים}
(ו) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה: (ז) הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג: (ח) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים: (ט) לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים: (י) כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ: (יא) בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ: (יב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם: כח (א) הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן: (ב) הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד: (ג) בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: (ד) וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה: (ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: (ו) וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה: (ז) וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה: (ח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם: (ט) אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם: (י) כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם: (יא) כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה: (יב) אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ: (יג) וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ: (יד) לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: (טו) כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה (שיט) שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי (עבר) יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ: (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ: (יז) וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ: (יח) וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס: (יט) מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה: (כ) כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס: (כא) כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ: (כב) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ: (כג) הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי: (כד) הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ: (כה) הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ: (כו) וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ: (כז) כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט: (כח) לֶחֶם יוּדָק כִּי לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ: (כט) גַּם זֹאת מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת יָצָאָה הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה: כט (א) הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ: (ב) וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל: (ג) וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת: (ד) וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף: (ה) וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם: (ו) מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה: (ז) וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל וְכָל צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ: (ח) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן: (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר: (י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה: (יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ (הספר) סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא: (יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר: (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: (טו) הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵיהוָה לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ: (טז) הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין: (יז) הֲלוֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב: (יח) וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה: (יט) וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ: (כ) כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן: (כא) מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק: (כב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ: (כג) כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

{הפטרה כמנהג התימנים}
{א} וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: {ב} בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ: {ג} וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית: {ד} וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: {ה} לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: {ו} וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: {ז} רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: {ח} וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי: {ט} וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: {י} וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי: {יא} וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: {יב} וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: {יג} וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ (ששי) שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן (אכלתי) אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה: {יד} וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על ירמיהו שמסרב ללכת בשליחות ה'.

''דברי ירמיהו בן חלקיהו, מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימִן'' (א א).

אומר המלבי''ם: פסוק זה הקדמה לספר כולו. ובא לתאר את תכנו, את מחברו ואת מקומו. דברי - תוכן הספר חזיונות נבואות ותוכחות. ירמיהו בן חלקיהו - מחברו הוא ירמיהו שהיה גדול בדורו, בן חלקיהו - בנו של צדיק, צדיק בן צדיק נביא בן נביא (אלשיך). בן חלקיה - לחלק י-ה, שלא היה בכל ארץ ישראל צדיק כמוהו. חלקיה היה בן הנביאים שהצליחו לברוח מאיזבל האכזרית והמרשעת שרדפה אחריהם להרגם. והיה מיוחס שהרי חלקיהו היה נביא וכהן גדול. מן הכהנים - היה מן הכהנים מזרע אהרן הכהן, לפי התרגום היה מראשי משמרות הכהנים, מן האמרכלים שהיו בירושלים (רד''ק). אשר בענתות - שהיו אנשים מיוחדים ביראת ה'. בארץ בנימין - ששם היה משכן שלֹה. הרד''ק אומר בשם אביו: כי חלקיהו זהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית ה' בימי יאשיהו כמבואר (במלכים ב' כב). ומוסיף אברבנאל: וספר זה כתב משה רבינו, ומצאו שהיה נגלל בפסוק: ''יולך ה' אֹתך ואת מלכך'' (דברים כח לו). נמצא שהיה הראשון לבשורת הגלות, ולכן זכה שבנו ירמיהו ניבא על החורבן.

מובא בפסיקתא: מארץ בנימין - כשם שבנימין כל זמן שהיה במעי אמו לא מתה רחל, כך ירמיהו כל זמן שהיה בארץ ישראל לא נחרב המקדש.

מובא בפסיקתא רבתי כו: ירמיהו היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו יצורים והם: אדם הראשון, יעקב אבינו, ישעיה הנביא וירמיהו. והיה אחד משנים שאיררו וקיללו את יומן שנולדו בהן, איוב וירמיהו (שנולד בתשעה באב). והיה אחד משלושה נביאים שהתנבאו באותו הדור. ירמיהו היה מתנבא בשווקים וברחובות, צפניה היה מתנבא בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות וחולדה הנביאה היתה מתנבאת אצל הנשים.

אמר לו ה': ''בטרם אצרך בבטן ידעתיך'' קודם שיצרתיך בבטן אמך ידעתיך בשם דהיינו קבעתיך לשליחות חשובה. כי אביו ואמו נזהרו בקדושה יתרה ובטהרה בעת ההריון. וכל זה סיבה מאת ה' שיהיה ירמיה נביא מקודש ומזומן לנבואות (רד''ק) ועוד אעפ''י שיש שעת מזל להריון ושעת מזל ללידה, לא כן זרע יעקב, עם ישראל מעל המזל הם. שהנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה הן מצד תכונותיו הנפשיות שיהיה מזגו שלם ומדותיו תרומיות ונעלות והן ההכנה הבחיריית מצד הקדושה הבאה ע''י המעשים הטובים הפרישות וההכנה הטבעית באה מיד כשנוצר העובר בבטן אמו, וזוכה לכך מצד הוריו, כמו שאמרו חז''ל במסכת עדויות: האב זכאי לבנו בנוי בכח וכו'. וע''י ההכנה הבחיריית שמתחילה כשגדל הילד ומתחיל להשתמש בכוחותיו הטבעיים הנפשיים. אבל כשהשעה צריכה לכך בוחר הקב''ה בנביא ומשנה טבעו ועוזרו בבחירתו שיוכל למלא את שליחותו. בורא עולם שילב באישיותו של האדם תכונות מגוונות, חלקן מולדות וחלקן נרכשות. וירמיה היה נביא שהכינו הקב''ה עד שלא נוצר בבטן אמו, כי היה מיועד להיות נביא לגויים, שלא היה נביא לצורך עצמו אלא לצורך הכלל ולא לשליחות פרטית אלא לשליחות ציבורית. וזהו שאומר לו הקב''ה: ''בטרם אצרך בבטן ידעתיך'' שהקדמתי לך ההכנה לנבואה מעצמי. וגם לגבי ההכנה הבחיריית אומר: ''ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך'' שצריך הכנה במזג טוב מוכן לכך מיום היצירה וגם רצון אלהי שיתנבא. ואמר ירמיה הרי חסרה לי ההכנה הקטנה ביותר שאין לי כח דיבור, שעל שם כך נקרא נביא מלשון: ''בורא ניב שפתים'' (ישעיה נז יט) ואני ''לא ידעתי דבר, כי נער אנכי'' והנער אינו יודע לסדר דבריו כיאות במליצה ולשון צח שעל זה צריך הרגל רב וגם אינו מעז ולא יערב לבו לגשת בפני גדולים לדבר דברים קשים, נרגש ונפחד מהתפקיד שהוטל עליו. וגם העם אינו מכבד דבריו של נער ולא ישאו לו פנים מפני שהוא צעיר לימים (מלבי''ם) ועוד איני כדאי להוכיחם שהרי משה לא הוכיחם אלא סמוך למיתתו אחרי שעשה להם כמה וכמה נסים. הוציאם ממצרים, קרע להם את הים, הוריד את המן, הגיז את השליו, נתן להם את התורה, העלה להם באר ועם כל זאת הוכיחם רק סמוך למיתתו. ואילו אני בתחילת שליחותי אני בא להוכיחם (רש''י).

ועל זה השיבו הקב''ה: לא רק בעודך נער אתה מוכשר לקבל הנבואה אלא גם בעודך בבטן אמך כבר הקדשתיך לכך ''בטרם אצרך בבטן ידעתיך'' לגדולות ''ובטרם תצא מרחם הקדשתיך'' והקדישו ברוב קדושה ונשמה טהורה בטרם צאתו מרחם אמו. מימי אדם הראשון הראהו הקב''ה לאדם דור דור ונביאיו (רש''י). ''כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר'' הבטיחו הקב''ה שיחזק את לבו ללכת ויתן דבריו בפיו שידבר דברי תוכחות בלי מורא (רד''ק) כי אין הדבר תלוי בשנים אלא רוח הוא באנוש ואין צורך שתהיה איש לשון ומדבר בצחות לשון והרי אתה שליח של מלך מלכי המלכים מי לא ישמע אל דבריך אשר תדבר בשמי. שצריכים להביט אל המשלח ולא אל השליח.

גדולי ישראל בכל הדורות נשתבחו במדת הענוה והצטיינו בענוה מופלגת. צא ולמד במעשה (שמסופר בספר חוט המשולש עמוד ע), על רבי עקיבא איגר רבה של העיר פוזנא והחתם סופר רבה הנערץ של פרשבורג וראש הישיבה הגדולה, שהגאון רבי דניאל פרוסטיץ חבר בית דינו של הגאון רבי משה סופר שהיה אלמן הציע שידוך בזיווג שני את בתו של הגאון רבי עקיבא איגר לגאון רבי משה סופר בעל ה''חתם סופר'', והגאון רבי משה סופר שלא הכיר מחשיבותה של המדוברת, שלח לשאול את הגאון רבי עקיבא איגר להודיע לו מה טיבה של המדוברת. הגאון רבי עקיבא איגר השיב לו במכתבו דברי שבח ותהילה, שהיא יראת שמים בתכלית, כלה נאה וחסודה, אילת אהבים ויעלת חן. והוסיף שאף הוא ובתו חפצים בכל לב בשידוך זה, אך סיים מכתבו בהערה זו: ישנו פרט חשוב שעלול להפריע להתקדמות השידוך. אולם הרי כבוד תורתו חשקה נפשו הטהורה לקיים כל דברי חז''ל ולמלאת אחר מה שאמרו: (במסכת פסחים מט.) ''לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם'', ואני בעוונותי הרבים לא הגעתי להקרא תלמיד חכם. על מכתב זה השיב רבי משה סופר באיגרת ששיגר אליו: דברי כבוד גאונו בנוגע למעלת בתו נאמנים עלי כמאה עדים. ברם לבי נוקפי ממה שאמרו חז''ל: (במסכת פסחים מט:) ''לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם'', ואני מסופק אם הגעתי לכלל תלמיד חכם, ואינני רוצה להכשיל את כבודו שיטעה בי ויחשוב שנשא בת ת''ח ואם אני ראוי להיות חתנו. סוף דבר הגאון רבי דניאל פרוסטיץ הצליח לשכנע את שני הגאונים ולהשיא בת תלמיד חכם לתלמיד חכם. כזה ראה וקדש.


''ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על משה שמסרב ללכת בשליחות ה'.

ה' שולח את משה רבינו לגאול את ישראל מארץ מצרים מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. ''ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים: ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים: ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה'' (ג יא).

זכה משה רבינו ע''ה אבי הנביאים לדבר עם השכינה ''פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת ותמֻנת ה' יביט'' (במדבר יב ח), וכן ה' מעיד עליו ''בכל ביתי נאמן הוא'' (במדבר יב ז), ואעפ''כ היה בורח מן הכבוד כבורח מן האש. ורצה לחלוק כבוד לאחיו אהרן כמו שאמר: ''שלח נא ביד תשלח'' (ד יג). ואמרו חז''ל: נתכוין על אהרן אחיו, שלא רצה ליטול גדולה על אהרן אחיו, שהיה גדול ממנו וכן נביא היה. וסיבת משה לסרבנותו גודל ענותנותו מכל האדם אשר על פני האדמה שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמור ה' שלחני. כמו שבאר הרמב''ן: שהיה סובר באמת כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממנו לשליחות, ונמצא לפי שהיה בו שורש הזה זכה על ידו להגיע למדרגתו להיות זוכה ומזכה את הרבים. והתורה בעצמה מעידה על משה רבינו ''והאיש משה עָנָו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה'' (שמות יב ג). ופירש רש''י: עניו - שפל וסבלן. ולכאורה יש לשאול כיצד אמר התנא רבי לויטס ''מאד מאד'' הוי שפל רוח (אבות פ''ד ד), והרי במשה נאמר: עניו ''מאד'' ולא נאמר: ''מאד מאד''. אלא נעיין בסוף הפסוק שכתוב במשה רבינו: מכל האדם ''אשר על פני האדמה''. האדם העניו ביותר על פני האדמה נאמר בו פעמיים ''מאד'' ומשה רבינו נוסף בו ''מאד'' שלישי יותר על כל האדם אשר על פני האדמה (ענף עץ אבות).

משה רבינו מרוב ענותנותו אינו מוצא את עצמו ראוי להיות גואלם של ישראל באומרו: ''מי אנכי''? מה אני חשוב לדבר עם המלכים (רש''י). ומשיב לו השי''ת: אדרבא! זו ההוכחה שאתה ראוי לכך לגאול את ישראל. כי דווקא שאלתו זו מוכיחה, שהוא האדם הראוי והמתאים להיות הגואל ''וזה'' זה שאתה שואל ''מי אנכי''? ''לך האות'' אות ומופת הוא לך ''כי אנכי שלחתיך'' שאני בחרתי אותך לשליח.

שלושה חכמים גדולים היו בדורו של מרן הבית יוסף: רבינו יוסף קארו, רבינו יוסף טאיטצאק ורבינו יוסף בן לב. כולם נקראו בשם יוסף כולם חכמים כולם נבונים וכל אחד מהם היה ראוי למלאכת קודש זו לחבר את השולחן ערוך על הטור, ספר הלכה מקיף וכולל מכל הפוסקים. והסכימו מן השמים ותנתן דת שהחיבור יהיה ע''י מרן הקדוש רבינו יוסף קארו וזו מפני ענותנותו היתרה (שם הגדולים).


מרן ה''בית יוסף'' רבי יוסף קארו

רבי יוסף קארו מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר ה''שולחן ערוך'' וה''בית יוסף'' שבזכותם הוא קרוי בפי העם ''מרן המחבר''. נולד בשנת הרמ''ח {1488} לאביו רבי אפרים שהיה תלמיד חכם בעיר טולדו שבספרד ולאמו בואינה {טובה}.

מצבם של היהודים בספרד באותה תקופה התאפיין ברגיעה יחסית ובהתמסרות ללימוד התורה. גדולי תורה באו ויצאו בחצר המלוכה והשפעתם הייתה רבה בכל תחומי החיים. כשהיה בן 4 נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד, לפורטוגל. פורטוגל האירה את פניה ליהודים המגורשים והם נקלטו היטב בחיי המדינה והחלו לצבור כוח ועמדות בשלטון המקומי. לאחר 4 שנים החלה ספרד להפעיל לחץ על פורטוגל שיגרשו את היהודים מארצם ובעקבות כך הגיעה המשפחה לקושטא שם גר אחיו רבי יצחק קארו בעל ה''תולדות יצחק'' שהיה תלמיד חכם ובקי בקבלה ברפואה בפילוסופיה ובאסטרונומיה. לאחר מות אביו לקחו דודו רבי יצחק לו לבן.

בבגרותו התבסס בעיר אדריאנופול ובעיר זו התחתן עם בתו של רבי חיים אבן אלבלג מחשובי המקום ובה זכה למעמד רבני חשוב. בעיר זו החל רבי יוסף בעבודתו התורנית, הוא כתב את הערותיו לספר ה''יד החזקה'' של הרמב''ם הערות אלו שימשו כבסיס לספרו ה''בית יוסף'', באותו זמן החלו לכנותו ''מרן''. אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה התחתן בשנית עם בתו של רבי יצחק סבע ממגורשי ספרד, והיא ילדה לו את בנו בכורו רבי שלמה ועבר לגור בעיר ניקופול {בולגריה} בעיר זו החל לכתוב את ספרו הגדול ה''בית יוסף''. רבי יוסף הקים בעיר גם ישיבה גדולה ובה הרביץ תורה לתלמידים רבים שנקבצו ובאו אליו מכל רחבי המדינה. אשתו השלישית היא בתו של רבי זכריה אשכנזי מחכמי ירושלים, עמה התחתן לעת זקנותו ובגיל מופלג בגיל 73 היא ילדה לו את בנו השני רבי יהודה בן הזקונים, שלימים הדפיס את ספריו. האר''י הקדוש שידך את בתו עם בנו של מרן רבי יהודה.

בעיר ניקופול על גדות הדנובה אירע עמו מעשה מופלא. למרן ה''בית יוסף'' הייתה שותפות עם יהודי אחד, ושניהם ניהלו חנות והתפרנסו ממנה אף כי לא ברווח גדול. לשותף היו טענות אין ספור על הגאון הקדוש שמחשבותיו שוטטו בעולמות עליונים, הגיגיו נתונים לסוגיות עמוקות ושפתיו דובבות כל היום תורה ותפילה. לא זו בלבד, אלא שהיה מגיע בשעה מאוחרת מבית הכנסת כי תפילתו התארכה והיה עוזב את החנות בשעה מוקדמת כדי להתפלל מנחה וערבית בציבור, למרות שהתנה עם שותפו כך מראש. בקיצור, ביום בהיר אחד השותף הודיע לרבי יוסף שכך לא ניתן להמשיך את השותפות. הפרד נא מעלי ''אם השמאל ואימִנה ואם הימין ואשמאילה'' (בראשית יג ט), לך לך לבית המדרש כי בתורה חשקה נפשך עד מאוד ''ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני'' (בראשית לג יד). סבר מרן וקיבל הן לה' הישועה ובידו מפתח של פרנסה כי הוא אל זן ומפרנס לכל. אם נסגרה בפניו דלת אחת תפתח אחרת במקומה. ערך השותף חשבון הסחורה שנמצאת בחנות ונתן חצי הסכום לשותפו מרן ובזה פירקו את החבילה. נטל מרן את הכסף והלך לכיוון השוק לעשות במלאכה אולם רגליו הוליכוהו לבית המדרש ''חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדֹתיך'' (תהלים קיט נט). כששב לביתו שאלה אותו אשתו: במה עסקת היום, במה סחרת היום? הודה ולא בוש שלמד היום תורה כי טוב סחרה מסחר כסף כי מבלי משים לשם הוליכוהו רגליו, אך הבטיח לאשתו מחר אלך לשוק ולא אשכח. ואכן למחרת הלך לשוק ופגש באדם שהציע לו לקנות מכתש יד שחור משחור ושיכנע אותו שזו עסקה טובה, הוא מוכר לו את זה במחיר מציאה ומזה תבוא לו פרנסה טובה. מכיוון שמרן לא הבין בטיב הסחורות השתכנע ושילם כפי שנתבקש לקח את המכתש והביאו לביתו. בבואו הבית שאלה אשתו: ובמה סחרת היום? הגיש לה את ''המציאה'' ואמר לה שפגש בשוק אדם בעל צורה ונראה אמין ולכן רכש ממנו את המכתש. ראתה האשה את המכתש וחשכו עיניה אבל אשת חיל עטרת בעלה לקחה מידו המכתש ולא אמרה דבר. אחר שקיים רבי יוסף חציו לכם הלך לבית המדרש לקיים וחציו לה'. ובינתיים האשה מירקה את המכתש ומה נדהמה לראות שזהו מכתש עשוי זהב טהור ומחירו כה רב, הטמינה אותו בארון עד שתסחר בו ותקבל תמורתו. בלילה נגלה המוכר אל מרן בחלום ואמר לו: דע לך! שאני הוא מזלך הטוב. המתנתי לך זמן רב עד שתיפרד משותפך כדי לפתוח את מזלך, דע לך שהמכתש שברשותך עשוי זהב טהור!

בשנת הרצ''ג נזקק רבי יוסף לספרים רבים לצורך כתיבת ספרו אך הם לא היו בנמצא בספריית ניקופול לכן נאלץ לצאת מן העיר ולנדוד לערים קושטא שבטורקיה וסלוניקי כדי לדרוש ולחקור באותם ספרים.

בשנת הרצ''ו בחודש תשרי מחליט רבי יוסף כי הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. את דרכו הוא עושה באוניה המפליגה למצרים דרך הים. לאחר מסע שנמשך שנה מגיע רבי יוסף לעיר המקובלים צפת ת''ו. בעיר הגלילית נעשה רבי יוסף לתלמידו המובהק של רבי יעקב בירב שהיה רב העיר צפת, והיה הראשון להיסמך על ידו.

שלושה מועמדים ענקי רוח וגדולי עולם בשם ''יוסף'' עלו בדיון בפמליא של מעלה שהיו ראוים לכתיבת ה''בית יוסף'' על הטור, והם: המהריב''ל - רבי יוסף בן לב. רבי יוסף טיאטצ'יק, אשתו סיפרה עליו אחר מותו שבמשך 40 שנה לא ישן במיטה מוצעת אלא מערב שבת לערב שבת, ועשה לילות כימים בשקידת התורה הקדושה וכדי שלא ירדם מתוך לימודו בלילה הניח שתי קערות מים מתחת השולחן וברגע שראה שנופלת עליו תרדמה טבל במים הקרים רגליו ונעור משנתו והמשיך לעסוק בתורה הקדושה, הוא נהג בפרישות ובטהרה. והשלישי הוא מרן! ''המחבר'' רבינו יוסף קארו. וההכרעה בשמים נפלה על רבינו יוסף ''קארו'' כי ה' חפץ ''ביקרו'' וזאת עקב הצדקות הגדולה והענוה היתרה שהיתה בו כהר סיני שנבחר שעליו תינתן התורה.

על חיבור ספרו ה''בית יוסף'' שקד וטרח מרן נר ישראל רבי יוסף כעשרים שנה, בגיל 34 החל מרן בכתיבת מפעל ספרות זה. יצירת ענק זו נכתבה כפרוש לספר ''ארבעה טורים'' שחיבר רבי יעקב בן הרא''ש המכונה ''בעל הטורים'', זהו אוסף הערות שיטתי על הספר ''ארבעה טורים'', מקורות תלמודיים, ספרי גאונים וכתבי הפוסקים שלפניו, ערך דיון מקיף ומעמיק עד להכרעת ההלכה. ובו ערך רבי יוסף דיונים הלכתיים מעמיקים ואסף לתוכו את דעות כל הפוסקים שחיו עד דורו שבסופם הביע את עמדתו המסכמת. אולם לא היה זה רק פירוש, ה''בית יוסף'' הוסיף מקורות דעות ופסקים שלא מופיעים בדברי רבינו יעקב.


ה''בית יוסף'' מתחלק לארבעה חלקים כחלוקת ה''טור''.
''אורח חיים'' - מורה דרך לחייו של היהודי בעניינים הקשורים בסדר יומו מבוקר עד לילה, ובמעגל השנה היהודית שבת ומועדים. בהליכות יום יום החל בהנהגת אדם בבוקר, ציצית, תפילין, תפילה, נטילת ידים, סעודה, ברכות, תפילות, שבת, עירובין, ראש חודש ומועדים.

''יורה דעה'' - דן בשאלות של איסור והיתר, שחיטה, טריפות, כשרות המאכלים, עבודה זרה, ריבית, חוקות הגוים, נידה, מקואות, נדרים ושבועות, כבוד אב ואם, תלמוד תורה, צדקה, מילה, ספר תורה ומזוזה, שילוח הקן, מצוות התלויות בארץ, ביקור חולים ואבלות.

''אבן העזר'' - על שם העזר כנגדו זו אשתו. מתאר סוגיות הקשורות בחיי המשפחה דיני הבית היהודי כדוגמת פריה ורביה, אישות, קידושין, כתובה, גיטין, יבום, חליצה וטהרת המשפחה.

''חושן משפט'' - דן בדיני ממונות בין אדם לחבירו, דיינים, עדות, הלואות, חזקת קרקעות, נזקי שכנים, שותפות, מקח וממכר, מתנה, אבידה ומציאה, פריקה וטעינה, הפקר, נחלות, אפוטרופוס, פיקדון, חכירות, קבלנות, שכירות פועלים, השאלה, גניבה וגזילה, נזקי ממון, חובל בחבירו.

על ארבעה רגלים אלו הניח רבינו את שולחנו הערוך. אחר כתיבת היצירה הארוכה והעמוקה הזו ערך מרן ספר פסיקה תמציתי וברור הלכה למעשה המכונה ''שולחן ערוך''. במבנה הספר ובסידורו הלך בעקבות ''בעל הטורים'', אך בניסוחו וסגנונו הלך בעקבות הרמב''ם. דילג על כל השקלא וטריא והביא את השורה התחתונה הלכה למעשה. ובכל דיני איסור והיתר קיבלנו עלינו הכרעת מרן השו''ע הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו. המושתת על הפסוק במגילה: ''איש אשר המלך חפץ ביקרו'' (אסתר ו ז), ועל החריזה של השם קארו - ביקרו. תלמידיו כינו אותו בהערצה רבה ''המלך הקדוש''. יש מסורת הדורשת את כינויו של רבי יוסף קארו ''מרן'' כר''ת: מפי ר' נסמך, שהוא נסמך ע''י מאתיים רבנים. אך ברור שזו רק הלצה, כי מרן היא מילה ארמית שפירושה ''אדוננו''. כמו כן כונה בשם ''המשביר'' הוא כינויו של יוסף הצדיק ''ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ'' (בראשית מב ו), שהלכה כמותו בכל מקום, הוא השליט הוא המשביר על כן יאמרו המושלים: ''לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו'' (בראשית מא נה), בין להקל בין להחמיר. בארץ הצבי אנו סמוכים על שולחנו של מרן, וכל מטרתו: למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל.

עשר שנים נוספות נדרשו עד להוצאת החיבור לאור. שיטת הפסיקה שלו היתה הכרעה שבין רוב הדעות, מרן יסד את פסיקותיו על שלושה עמודי הוראה, והם: רבינו משה בן מימון - הרמב''ם, רבינו יצחק אלפסי - הרי''ף, ורבינו אשר בר יחיאל - הרא''ש. אותם הגדיר: שלושת עמודי ההוראה אשר הבית - בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם. וכשהיתה מחלוקת ביניהם הלך עפ''י הכלל ''אחרי רבים להטֹת'' (שמות כג ב). ונספח אליהם הרמב''ן הרשב''א והר''ן. לספר הקיצור של ה''בית יוסף'' קרא ''שולחן ערוך'' שבמהלך ההיסטוריה נעשה לעיקר. ספרו ה''שולחן ערוך'' הופיע כשמרן היה בגיל 80 והוא הביא לרבי יוסף פרסום רב בכל העולם ועורר הד עצום בקרב פוסקי הדור, עד לימינו משמשים ה''בית יוסף'' ו''השולחן ערוך'' שהוא ספר הספרים של כל מורי ההוראה בישראל והוא כמורה דרך לכל יהודי שומר תורה ומצוות והתפשט בכל תפוצות ישראל, ועל פיו ישק כל דבר כי יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. ה''שולחן ערוך'' הפך לספר יסוד לרבנים ולמורה הוראה בכל הדורות, זה השולחן אשר לפני ה'. מרן נתקבל בכל ארץ ישראל וגלילותיה כ''מרא דאתרא'', היינו - בעל כתר המלוכה שכל נתיני הממלכה בארץ ישראל וגלילותיה מחויבים להוראותיו, הוא נחשב כסמכות מחייבת ללא עוררין. לפיכך כל דבריו והוראותיו נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני.

כתב את ספרו ''בדק הבית'' שנועד להשלמת הב''י שהוא פרושים הוספות והגהות ל''בית יוסף''. במקביל לכתיבת ה''בית יוסף'' בצפת, עמל וכתב רבי משה איסרליש {הרמ''א} מקארקא {קרקוב} שבפולין ספר דומה בשם ''דרכי משה''. גם הוא ביסס את ספרו על ספר הטורים, וגם הוא ריכז את המקורות ההלכתיים עפ''י סדר הטור. כשנודע לו על יצירה נוספת ודומה של רבי יוסף קארו, הוא החליט להוסיף לו את הערותיו המביאות את מסורת יהדות אשכנז שחסרה בספרו של רבי יוסף קארו, ובו הוא חולק על ה''בית יוסף''. בלשונו של רבי משה איסרליש הוא ''פר. ש מפה על השולחן ערוך'' בה הוא חולק על רבי יוסף קארו ומביא פסקים ומנהגים של חכמי אשכנז ופולין. כן הוסיף הרבה דינים מוסכמים שלא נזכרו בשולחן ערוך. מכאן ואילך נדפס השו''ע עם הגהותיו של הרמ''א, והצירוף של שניהם הפך להיות ספר החוקים הקאנוני בכל העולם היהודי, כאשר הספרדים נוהגים עפ''י השו''ע והאשכנזים נוהגים עפ''י הרמ''א. הרב עובדיה יוסף שליט''א ממשיך דרכו של מרן רבי יוסף קארו בפסיקה ההלכתית, נוהג לתאר זאת באמצעות המליצה ''האשכנזים יוצאים ביד רמ''א'' כעין משחק מילים המבוסס על הפסוק: ''ובני ישראל יֹצאים ביד רמה'' (שמות יד ח). למעשה חיבורו של הרמ''א נתן גושפנקא וחיזק את מעמדו של ה''שולחן ערוך'' שכן במה שלא חלק עליו הרמ''א פוסקים גם האשכנזים על פיו של רבי יוסף קארו.

יצירה נוספת של מרן היא ה''כסף משנה'', בספר ''כסף משנה'' על ה''יד החזקה'' לרמב''ם הוא משתדל לחלץ את ''הנשר הגדול'' מהשגות הראב''ד ולמצוא מקור תלמודי לדברי הרמב''ם שעליו התבסס, מכיון שהרמב''ם לא ציין מקורות לפסקי הלכותיו מתוך מטרה להקל על המעיין. את חיבורו קרא בשם ''כסף משנה'' על שם הפסוק בתורה ''וכסף משנה קחו בידכם'' (בראשית מג יב), וכן ע''ש שנוסף לפרש את דברי הרמב''ם שבו השקיע את כל כוחות נפשו, ומגמתו בספר זה לברר את מקורותיו ולישב את הערותיו על השגות הראב''ד - רבי אברהם בר דוד.

רבי יוסף קארו עסק גם בשאלות ותשובות ואלו נדפסו בספר השו''ת ''אבקת רוכל'' וכן כתב גם דרשות ופירושים למקרא.

בגיל 49 הגיע מרן לעיר צפת בירת הגליל העליון עת היתה עיר ואם בישראל העיר שאיוה למושב לו. הוא עמד שם בראש הישיבה, וכן עמד בראש בית הדין הגדול בצפת. בה שכנו באותה עת קדושי עליון כמו האריז''ל - רבי יצחק לוריא אשכנזי. תלמידו המובהק וממשיך דרכו מהרח''ו - רבי חיים ויטאל. הרמ''ק - רבי משה קורדוברו גיסו של רבי שלמה אלקבץ מגדולי המקובלים בעל ספר ''פרדס רימונים'' היה חוקר ופילוסוף גדול, עוד בהיותו צעיר לימים זכה לסמיכה על ידי מהר''י בירב. רבי יעקב בירב מחדש הסמיכה רבו של מרן ומורה דרכו בקודש, נחשב לגדול הדור הדמות המרכזית ומנהיגן הרוחני של חכמי צפת באותה תקופה. כשהיה בן שמונה עשרה שנים בלבד נתמנה לרבה של העיר פס במרוקו. המקובל משורר ופייטן רבי שלמה אלקבץ מחבר הפיוט ''לך דודי'' היה ראש ישיבת מירון חיבר ספרים רבים בפשט ובקבלה. האלשיך הקדוש, רבי משה היה דרשן פרשן דיין ופוסק, נודע כסמכות עליונה בהלכה. בני דורו כינוהו ''בעל הלכות גדולות''. הרבנים למשפחת גלאנטי. רבי אליהו די וידאש מחבר הספרים ''ראשית חכמה'' וכן ''תומר דבורה'' ועוד. הפייטן והמשורר הנודע רבי ישראל נג'ארה מחבר הפיוט ''יה רבון עלם''. המבי''ט - רבי משה מטראני. הרדב''ז - רבי דוד בן זימרא. רבי יוסף סאגיס. רבי אלעזר אזכרי בעל ''ספר חרדים'' מקובל וקדוש מחבר דרשן ופייטן, חיבר את הפיוט ''ידיד נפש''. רבי שמואל די אוזידה בעל ה''מדרש שמואל'' ועוד רבנים חכמים ומקובלים. צפת היתה כעין גן עדן של מטה.

כרב בצפת לא נמנע רבי יוסף לשלוח יד בקבלה, למרות שאין הוא מרבה להופיע בכתביו ההלכתיים.

ספר נוסף שכתב ובו רעיונות מתורת הנסתר הוא ה''מגיד משרים'' המגיד גילה סודות רבים למרן. ה''מגיד'' הוא מלאך שנברא מלמוד המשניות של רבי יוסף היה נגלה למרן ומדריכו הן הדרכות מעשיות והן הדרכות לימודיות, הוא הורה למרן לקרוא לספרו ''בית יוסף'' באומרו כי זהו ביתו בעולם הזה ובעולם הבא.

ביום חמישי י''ג בניסן שנת השל''ה נפטר רבי יוסף קארו, נשבה ארון האלקים נצחו אראלים את המצוקים והוא בן שמונים ושבע שנים, וסימנך ראשו כתם פ''ז. הוא נטמן בעיר צפת בסביבת כל גאוני אותו הדור זיע''א. שהרי הקב''ה בוחר רק בענוים צנועים ושפלי רוח, כדרך שבחר בהר סיני מכל ההרים הגבנונים לתת עליו את התורה. כפי שמובא בספר ענף עץ אבות להגרע''י ''משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע'' (אבות פ''א א), לכאורה מדוע תלה התנא קבלת התורה מהר סיני? הדבר יתבאר עפ''י מה שאמרו חז''ל (מגילה כט.) בשעה שבא הקב''ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת, תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא. אמר להם הקב''ה: ''למה תרצדון הרים גבנֻנים ההר חמד אלהים לשבתו, אף ה' ישכֹן לנצח'' (תהלים סח יז), יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצדון - למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כאן כתוב: גבנונים, ושם (ויקרא כא כ) כתוב: או גבן או דק. ואמר רב אשי, מכאן לומדים שכל המתיהר - המתגאה הרי הוא בעל מום. ועוד אמרו בגמרא (סוטה ה.) לעולם ילמד אדם מדעת - ממדת קונו לאהוב את הנמיכות, שהרי הקב''ה הניח כל ההרים הרמים וגבעות שבעולם (כגון: תבור וכרמל) והשרה שכינתו על הר סיני (הנמוך שבהרים). וכן הוא אומר: ''כי רם ה' ושפל יראה'' (תהלים קלח ו). ועל פי זה יש לבאר כוונת התנא שאמר כי ''משה קיבל תורה מסיני'' שלא תאמר מה טעם זכה משה רבינו ע''ה לקבל התורה מאת הקב''ה ולא זכה איש אחר, ועל זה ענה התנא ''מסיני'' שכשם שזכה הר סיני שעליו תנתן התורה מחמת ענותנותו ושפלותו, מזה הטעם גם כן זכה משה רבינו לקבל את התורה, כיון שהיה עניו מאוד. כמו שהעיד עליו יודע תעלומות ''והאיש משה עָנָו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה'' (שמות יב ג), ואמרו במדרש: מה תלמוד לומר ''מכל האדם''? אלא שהיה עניו ואינו מתגאה במידה מן המידות שבני אדם רגילין להתגאות בהן, כגון: המלכות, הנבואה והחכמה, ואעפ''י שהיו בו כל המדות הללו, היה עניו מאוד מכל האדם, ולכן כשאמר משה להקב''ה: ''מי אנכי כי אלך אל פרעה''? אמר לו: ''זה לך האות כי אנכי שלחתיך'' היא הנותנת, בגלל שאתה ממעט עצמך אני שולח דווקא אותך ולא איש אחר. ודבר פי חכם חן.

בין תלמידיו החשובים של החוזה מלובלין היו שני אחים, אשר אל האחד מהם נהרו המון חסידים ורחשו לו כבוד גדול, ואילו אל אחיו לא בא איש לפקוד אותו. פעם כאשר נזדמנו שני האחים יחדיו אל מקום אחד, שאל האח השני את אחיו מתוך חלישות הדעת: הלא שנינו אחים מבטן אחת יצאנו, שנינו שוים בתורה ובחסידות כאחד, שנינו הסתופפנו בצלו של רבי אחד, א''כ מדוע אחי נוהרים אליך חסידים רבים בהמוניהם ואילו אלי אין איש בא? השיב האח הראשון ואמר: האמן לי אחי היקר! כי גם אני שואל שאלה זו, מדוע באים אלי ולא אליך?! ברם, שאלות אלו שאנו שואלים הן הן מתרצות את עצמן. העובדה שאני איני מבין מדוע באים אלי ואתה אינך מבין מדוע אין באים אליך, היא היא הסיבה שהחסידים באים אלי ולא אליך... ''וזה לך האות'' (מעינה של תורה).

ואז משה טוען: ''לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשֹם גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי'' (ד י) בכבדות אני מדבר. ונשאלת השאלה: מדוע לא ריפא ה' את משה כדי שידבר בשפה ברורה ובנעימה, בצחות לשון עם פרעה מלך מצרים שיוציא את בני ישראל משעבוד לגאולה? והתשובה היא: אילו היה הקב''ה מרפא אותו היו אומרים הבריות מכיון שמשה בעל פיפיות נואם בחסד עליון ובעל צחות לשון פה מגיד צדק ודובר משרים, לכן הצליח להטיף לפרעה להשפיע עליו ולשכנעו להוציא את בני ישראל ממצרים. לכן השאירו הקב''ה כמות שהוא מגמגם ערל שפתיים כבד פה וכבד לשון למען ידעו הכל כי השפעתו היתה אך ורק משום שהשכינה מדברת מתוך גרונו. אמרו חז''ל: את סבור שמא עכב משה שלא רצה לילך? אינו כן אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה וכו'. כל השנים האלה היה אהרן מתנבא, עכשיו אני נכנס לתחומו של אחי שיהיה מיצר, לכך לא היה רוצה לילך. א''ל הקב''ה למשה: לא אכפת לאהרן בדבר הזה, לא דייך שאינו מיצר אלא עוד שמח. דע לך! שאמר לו וגם יוצא לקראתך, שנאמר: ''הנה הוא יֹצא לקראתך וראך ושמח בלבו'' (שמות ד יד), אינו אומר ושמח בפיו, ושמח בלבד אלא ושמח בלבו (תנחומא).

והדברים מופלאים, הקב''ה שולח את משה לגאול את ישראל מעבדות לחרות, להצילם מעבודת פרך קשה המכלה את הגוף והנפש ומעינויים איומים ונוראים, כדי לבחור בהם לממלכת כהנים וגוי קדוש ולתת להם תורה מהשמים, שהיא עילת חוקות שמים וארץ כמו שנאמר: ''כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה, חֻקות שמים וארץ לא שמתי'' (ירמיה לג כה). להכניסם לארץ הבחירה ולהקים בה את בית המקדש, מקום השראת השכינה. ויש אפוא בשליחות זו פיקוח נפש של אומה שלימה, עם סגולה. וגם מטרת כל הבריאה ותכלית מעשה בראשית.

והנה משה רבינו, אוהב ישראל רעיא מהימנא, המוסר עצמו עליהם ונותן בעצם דמו ונפשו ואומר: ''ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם'' (ילקוט שמעוני ואתחנן). משה זה מסרב לקבל עליו את התפקיד הנשגב הזה, ולמה? משום שהוא חושש שמא יגרום בזה צער לאהרן אחיו. בשעה גדולה זו שעומדת לפני משה משימה כבירה וזכות נצחית נפלאה כזו והקב''ה מתגלה לפניו באורח פלא ומטיל עליו את המשימה הזו, הוא אינו מתעלם מצער כל שהוא של יחיד ומוותר בגללו על שליחותו ויעודו, על כל הישגיו וזכויותיו (אור הצפון).

הגאון רבי ישראל מאיר מראדין בעל ''החפץ חיים'' היה עניו מאוד, הוא לא ראה על עצמו שום יתרון ומעלה על הבריות והיה טוען: היתכן שאדם יתגאה או יחשוב שמגיע לו שכר על שאכל ושתה? והרי הוא אוכל ושותה להנאת עצמו בכדי שיהיה בריא, ובמה שונה אפוא המזון הרוחני מן המזון הגשמי. והלא גם התורה והמצוות הם לטובתינו, כמו שנאמר: ''ויצונו ה' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את ה' אלהינו, לטוב לנו כל הימים לחיֹתינו כהיום הזה'' (דברים ו כד). אם כן מה יתרון יש לאדם שמקיים את חובתו ותכליתו?! ובהיות שלא הרגיש בעצמו שום מעלה יתירה משאר העם, התנהג כבעל הבית פשוט הן בהליכותיו והן בלבושו, לא לבש איצטלא דרבנן - פראק ולא חבש כובע רבני אלא לבש בגדים פשוטים וחבש לראשו קסקט כמנהג בעלי בתים בעירו. בהסכמות על ספריו לא הרשה שיכתבו בשבחו כי אם בשבח הספר ותועלתו לרבים, ובכל הדרכים האפשריים השתדל למעט דמותו. גם בדרשותיו נמנע מלומר דברי תוכחה קשים, אלא כעין שיחה משותפת להתעוררות שכללה גם את עצמו. בהקדמתו לספרו ''לקוטי הלכות'' כותב: אני השפל והעני בתורה ובמעשים טובים אינני יודע בתורה אפילו הלכה אחת על בוריה ולא מצוה אחת בשלמותה, בטל אני באלף אלפים נגד הראשונים, ואני רק כשמש קטן בבית המדרש שמביא ספרי הרי''ף, הרמב''ם ושאר ספרים על השולחן ללמוד בהם וכו'. כמה נפלאת ענותנותו. ואנן מה נענה אבתריה, כי דלונו מאוד. לא לחינם זכה מרן החפץ חיים שפוסקים הלכה מתוך ספרו הגדול ''משנה ברורה'' אלא בזכות גדלותו וענותנותו.


''ברגלים תרמסנה עטרת גאות''





הפטרה לפרשת וארא - כה אמר ה'


ההפטרה: יחזקאל פרק כ''ח פס' כ''ה - כ''ו. פרק כ''ט פס' א - יז

בהפטרה מסופר: על חורבן ומפלת מצרים.

כה אמר ה'... בעשותי שפטים בכל השאטים אותם... ונתתי חחים בלחייך והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך... ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאוריך על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ, לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה:

בפרשה מסופר: על אובדן מצרים בעשר מכות.

והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים
ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים
ותהי הכּנָם באדם ובבהמה
ויבא ערֹב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו
דבר כבד מאֹד וימת כל מקנה מצרים
ויהי שחין אבעֻּבעֹת פֹרֵח באדם ובבהמה
ויך הברד בכל ארץ מצרים





קריאת ההפטרה



{כה} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: {כו} וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: כט {א} בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: {ב} בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: {ג} דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: {ד} וְנָתַתִּי (חחיים) חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: {ה} וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: {ו} וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: {ז} בְּתָפְשָׂם בְּךָ (בכפך) בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם: {ח} לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה: {ט} וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי: {י} לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ: {יא} לֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה: {יב} וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת: {יג} כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: {יד} וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: {טו} מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: {טז} וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על חורבן ומפלת מצרים.

''בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים'' (יחזקאל כט ב), זוהי נבואת פורענות על פרעה מלך מצרים ועמו. מפני שפרעה עשה את עצמו אלוה ומשל ממשל רב ומפלתו היתה מפלת האומה בכלל. לכן צוה ה' את יחזקאל הנביא ליחד השקפת חזיונו עליו, ועל ידו על כל מצרים (מלבי''ם).

''הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרֹבץ בתוך יאֹריו, אשר אמר לי יאֹרי ואני עשיתני'' (כט ג), לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה ברוב השנים הוא ע''י היאור - הנילוס המשקה שדותיהם ואין צריכים למטר ולא לילך למדינות אחרות בעבור התבואה. לפיכך המשיל הנביא את מלכה לתנין - מין דג גדול ''ויברא אלהים את התנינִם הגדֹלים'' (בראשית א כא), ואת עמה לדגת היאור. ופרעה מתפאר ואומר: ''לי יאורי'' איני צריך לעליונים למטר השמים כי יאורי מספק לי כל צרכי שהרי הוא עורק החיים של מצרים. ''ואני עשיתני'' בגבורתי, בחכמתי ובתבונתי הגדלתי גדולתי וממשלתי (רש''י). אני גדלתי ורוממתי את עצמי בחכמתי ובפועל ידי עד שנעשתי מלך גדול (מצו''ד). לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה ע''י יאורי נילוס הוא, לפיכך הנביא ממשיל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת היאור (רש''י) המצרים היו מאמינים שהיאור - הנילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלהות, ויש תנים אחד גדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכחו. שהוא יש לו בארץ הכח עצמו שיש לתנים ביאור, וע''כ קראו בשם ''התנים הגדול'' שהוא רובץ בתוך יאוריו שהיאורים כולם ומה שבתוכם שייך אליו, וכן עשה את עצמו עם היאור, שבו תלוי אושר ארץ מצרים.

''התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו'' קרוקודיל אימתני, מלתעות לו ומטיל אימת מות על כל סביבתו, שליט יחיד בממלכתו. כך היה פרעה דיקטטור נורא יותר מסטאלין שר''י, עריץ ורשע יותר מהיטלר שחיק עצמות. באטימות לב עפ''י עצת רופאיו רוחץ כל בוקר בדם מאה וחמישים תינוקות יהודים שנשחטו ללא רחם, ובערב שוב רוחץ בדם מאה וחמישים תינוקות נוספים וחוזר חלילה בוקר וערב מידי יום ביומו כדי להתרפאות ולקבל מזור לצרעתו. והרשע הזה משעבד עם שלם בעבודת פרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה העבידם מצאת החמה ועד צאת הנשמה, ומי שלא הספיק לגמור את מכסת עבודת יומו לקח את בנו הרך ומעכו בבנין וכזה היה מיכה שנתמכמך בבנין. משליך זכריהם ליאור ולא חמל כאילו היו אלו דגיגים.

ה' מודיע שעונשו המר יהיה: ''על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ, לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה'' (כט ה), לא יאספו ולא יקבצו לקבורה ''משגיא לגוים ויאבדם'' (איוב יב כג).

''והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה וידעו כי אני ה', יען אמר יאֹר לי ואני עשיתי'' (כט ט), שעדיין היה מיחס כל כחו אל היאור ואל עצמו שאמר שיש בו כח אלהות. - ''יאור לי'' היאור הוא לצרכי להשקות שדותי ואין לי צורך במטר השמים. מטרת המכות היו שפרעה ידע ויכיר במציאות ה' על זה הפך את היאור לדם להודיע שיש גבוה מעל גבוה.

''וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו'' (שמות ח יא), כלומר: בכל מכה שלא נשאר כל סימן וזכר למכה, אין זה פלא שהכביד לבו, כי מה שעבר עבר ולא זכר יותר. אבל במכת צפרדע נשאר סימן אפי' אחר הסרת המכה, כי הצפרדעים נאספו חמרים חמרים ותבאש הארץ, ובדין הוא שיזכור מה שאירע. אבל מרוב רשעותו לא רצה לזכור. וזהו שאומר הכתוב: ''וירא פרעה כי היתה הרוחה'' שמתו ובאשו הצפרדעים, אעפ''י שנשארו עדיין בביתו, כבר הכביד את לבו (כלי יקר).

ועל זה אפשר להביא את המשל המובא במדרש:

פעם הלך האריה מלך החיות ביער עבות בראש כפוף ושפוף, פגשו השועל ואחר דרישת שלומו וטובתו שאלו: מדוע פניך נפלו היום? ענהו האריה: כיצד זה לא יפלו פני, בראותי את כל מלכי ארץ יושבים בארמנותיהם וקופת אוצרותיהם מלאה עד בלי די. אין מלך בכל התבל שאין לו אוצר וממלכה ורק אני מלך היער אין באמתחתי פרוטה לפורטה ואוכל אני מהיד לפה כמו איזה דלפון. ענהו השועל - היועץ המשפטי: הרי כל המלכים ורוזני ארץ גובים מסים וארנונות מהעם ומזה מתעשרים עושר רב וחיים חיי מותרות. גם אתה כבוד מלכותו! תגבה מכס מכל שוכני היער ומכסף זה תתעשר עושר רב. ענהו האריה: עצה טובה יעצת שפתיים ישק משיב דברים נכוחים. אך דא עקא מי ישב בשער היער לגבות את המכס? צריך בעל חי הגון ישר ונאמן שלא יגנוב את הקופה. ענהו השועל: נמנה את החמור שישב בשער ויגבה את המכס, שאלו האריה: וכי החמור לא יגנוב? ענהו השועל: הרי החמור אין לו שכל לגנוב וכיצד זה לא תשים בטחונך בו?! נמנו וגמרו שהחמור ישב בשער היער ויגבה את המכס. כעבור זמן מה אמר האריה לשועל: הבה ניגש למכס לראות מה מצב הקופה! בהגיעם לשער ביקש האריה להכנס, אך החמור עצר בעדם בתואנה שללא תשלום אין כניסה ליער. א''ל שועל לחמור: כמה עזין פניך, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל ותבקש מכס?! השועל ניסה להסביר לחמור שכל היער שייך לאריה א''כ הקופה שייכת לו. אנא! תן לו רשות להכנס. אך החמור בעקשנותו אינו מרשה להכנס ללא תשלום. א''ל החמור: מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס. כעס האריה ואמר: חמור חמורתיים לשון מדברת גדולות הכיצד מעיז להתחצף אל מלך רם ונישא?! חבט בו והרגו, אמר האריה לשועל: בנתיים אלך לעשות סיבוב ביער ואתה תנתח לי את גופתו לנתחים והכן לי מטעמים ערבים סדר לי אבריו של שוטה זה. עשה השועל כדבר המלך וניתח את החמור לנתחיו והנה הוא רואה את לבו מפרפר חמד השועל את לבו ואכלו כל עוד רוחו בו ולא נודע כי באו אל קירבנה. עשה המלך סיבוב ביער ובחזרתו ראה את החמור לנתחיו התבונן באבריו וראה שחסר הלב - לבו בל עמו. פנה אל השועל ואמר לו: היכן לבו של שוטה זה? ענהו השועל הערום: כבוד הוד מלכותו! לחמור זה לא היה לב. שאלו המלך: וכיצד זה יתכן חמור בלי לב? ענהו השועל בעורמה: כבוד רום מעלתו! אילו היה לו לב לא היה מניח לך?

כך פרעה הרשע, אילו היה לו לב היה מחזיק בעם ישראל? היה מתריס כלפי מעלה ואומר: ''מי ה' אשר אשמע בקֹלו... לא ידעתי את ה''' (שמות ה ב), אלא ודאי כבד לבו, כשם שהכבד ככל שמרבים לצלותו על גבי האש מתקשה יותר. כך לבו של פרעה ככל שמכים בו יותר כך מקשה לבו (עפ''י ילקוט שמעוני וארא קפב).


''ומקשה לבו יפול ברעה''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על אובדן מצרים בעשר מכות.


עשרת המכות

''עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקב''ה על המצריים במצרים ועשר על הים'' (אבות ה ד). רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ''ך עד''ש באח''ב.


מכת דם

כשהקב''ה הנחית על המצרים את המכה הראשונה: ''הפך את מימיהם לדם, וימת את דגתם'' (תהלים קה כט), זה היה אסון לאומי למצרים, אין טיפת מים בכל ארץ מצרים. מי היאור נהפכו לדם הן בצבע הן בטעם והן בריח. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ. ומצרים עובדים לנילוס הוא נהר פישון היוצא מגן עדן ועליו גודל הפשתן ולכן רק לאנשים רמי מעלה היה מותר ללבוש בגדי פשתן במצרים. והוא מקור פרנסתם ומחייתם ולכן עשו אותו לאלוה, לפיכך הלקה את יראתם תחילה ואח''כ הלקה אותם.

ולמה לקו המים תחילה, לפני שאר המכות? מפני שפרעה והמצרים היו עובדים ליאור לנהר הנילוס משתחוים מקטרים ומזבחים לו. אמר הקב''ה למשה: לך והכה את אלהיהם, ואח''כ הכה אותם! משל עממי אומר: אך באלים, ויבהלו הכמרים!

הדגים אשר ביאור מתו והיאור העלה ריח סירחון כנבלה, מריח רע של הדגים המתים וריח רע של דם המסריח ועלה באשו, צחנה נוראה.

כשפרעה הרשע גזר ''כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו'' (שמות א כב), יוכבד ילדה את משה לששה חדשים ולכן נאלצה להטמינו בתיבה ולהסתירה ביאור, ומכיון שהיאור הגן על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא נלקה על ידו אלא ע''י אהרן.

מפני מה לקו המים ע''י אהרן, ולא ע''י משה? אמר רבי תנחום: אמר לו הקב''ה למשה: המים ששמרוך, שהסתירו אותך מעיני המצרים, בשעה שהושלכת ליאור הוסתרת בתוך תיבת גמא, אינו דין שילקו על ידך. חייך, לא ילקו אלא ע''י אהרן (שמו''ר פ''ט י).

בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן
(ב''ק צב.). האדם חייב להכיר טובה אפילו לדומם שנהנה ממנו, ולכן אסור לבזותו וכ''ש לאדם שצריך להיות אסיר תודה. וכדברי החינוך (מצוה לג): משרשי מצוה זו {כבוד או''א} שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה. ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. וכעין זה מצינו בדברי חז''ל: כל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של הקב''ה.

כל מקום שהיו בו מים נהפכו לדם. בנהרות הזורמים ביאורים באגמים ששם המים עומדים, בבתי המרחץ באמבטיאות, כל המשקים שהיו בסירים ובצלחות נהפכו לדם, כל המים שהיו בכלי עץ ואבן, אפילו הרוק בפיהם נהפך לדם. ''ויהפֹך לדם יאֹריהם, ונֹזליהם בל ישתיון'' (תהלים עח מד).

חרטומי מצרים עשו לחש בלט ובחשאי מעשה שדים ואף הם הצליחו להפוך מים לדם אך לא יכלו להפוך דם למים.

שלשה שבועות התרה משה בפרעה ושבוע היתה המכה.

הטעם למכה זו: מכיון שהמצרים הרשעים לא איפשרו לבנות ישראל הכשרות ללכת למקוה טהרה לטבול מטומאתן, ומטרתם כדי למעט אותם ממצוות פריה ורביה. לכן נענשו מידה כנגד מידה והמים שלהם נהפכו לדם, כנגד דם נידה.

טעם שני: מכיון שהשליכו את כל הזכרים ליאור, כך מתו כל הדגים ביאור, כי הדגים היו אוכלים את התינוקות שהושלכו למים.

ולמה מתו הדגים? מכיון שהמצרים רצו לבטל מישראל ברכת ''וידגו לרֹב בקרב הארץ'' (בראשית מח טז).

טעם שלישי: מכיון שפרעה באכזריותו היה שוחט כל יום 300 מילדי ישראל כדי לרחוץ בדמם כדי למצוא מזור ורפואה לצרעתו.

טעם רביעי: לפי שהמצרים שפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון.

טעם חמישי: לפי שהיו ישראל במצרים שואבי מים, ומנעו את ישראל לרחוץ את עצמם, לפיכך נהפכו המים לדם.

טעם שישי: לפי שביטלו את ישראל מלימוד התורה הקדושה שנמשלה למים, ומידה כנגד מידה המים שלהם נהפכו לדם שלא יכלו לשתות אותם.

במידה שאדם מודד, בה מודדין לו
(סוטה פ''א משנה ז).

ממכת דם התעשרו בני ישראל. מכיון שמכת דם פגעה רק במצרים וליהודים היה מים וכשהמצרי היה מבקש מהיהודי מים, ברגע שהגיעו לפיו של המצרי נהפכו לדם. המצרי ביקש מהיהודי להשקות אותו כדי להרוות צמאונו, ביד היהודי היו מים וכשהגיעו לפיו של המצרי נהפכו לדם. המצרי חיבל תחבולה שהוא והיהודי ישתו מאותה כוס כל אחד בקשית נפרדת, היהודי שתה מים לרויה ואילו המצרי שתה דם. בלית ברירה המצרי היה צריך לקנות מהיהודי את המים. ועל זה היהודי ביקש טבין וטקילין ולמצרי לא היתה שום ברירה ונאלץ לשלם במחיר מלא. ונתאר לעצמנו כמה מים היה צריך לשטוף את הבית לשטוף כלים לכבס להתקלח להשקות וכו'. כך שבעה ימים בנ''י מוכרים למצרים מים בששון ומזה נתעשרו עושר רב.

וכתב ה''אור החיים'' הקדוש (שמות ז), שמכאן המקור לפתגם שאומרים: דמים תרתי משמע היינו דם וממון. למצרים {דמים} דם, ולישראל ממון.

וכעת נתאר את גודל המכה: מוחמד חוזר מעבודתו ורואה רעש והמולה בבית. שואל מה קורה פה? אז אשתו עונה לו: רק שבוע שעבר צבעת את הבית ותראה כל הקירות שקערורות אדמדמות וגם מהתקרה נוזל צבע אדום, כנראה התפוצצה הצנרת של אבו עלי מהקומה השניה. אומר לה מוחמד: תיכף אטפל במנובל הזה, אבל תחילה תגישי לי כוס קפה ואח''כ אעלה לשכן. אשתו ניגשת למטבח פותחת את הברז ושאגה יוצאת מפיה. נבהל מוחמד ושאל: מה קרה לך? ענתה לו: מהברז יוצא דם, תתקשר דחוף לעיריה. עונה לה מוחמד: תגידי מה קרה לך את חולת נפש. אמרה לו: אמא שלך חולת נפש יא עיוור, בא תראה במו עיניך. בלית ברירה ניגש למטבח ורואה שאכן אשתו צודקת. עוד הוא המום מהמכה ושומע צרחה מהמקלחת, מי שם, מה קורה? ואז מחמוד הקטן צועק, אבא! יוצא לי דם מהטוש. אומר מוחמד: די נמאס לי, תפסיקו עם הדמיונות שלכם. ומחמוד הקטן מתעקש שאבא יבא לראות. מוחמד רואה את הקטסטרופה ועיניו כלות מאליהן. חוזר מוחמד לפינת האוכל ורואה דם זב מהרצפה. מה גם הצנרת ברצפה התפוצצה, או מי מכם ליכלך פה את הרצפה. כשהבת הגדולה שומעת את דברי אביה היא צורחת בקול מר, רק הרגע שטפתי את הרצפה, אין לי כח כבר, אני לא עושה עוד פעם ספונג'ה.

אומר מוחמד לאשתו: תגישי לי לאכול אני רעב! היא ניגשת לסיר וחשכו עיניה, כל המרק בסיר נהפך לדם. אומר מוחמד: צרה צרורה נפלה עלינו, אצא רגע לשכן היהודי לשתות אני מת מצמא. ואז כל הזאטוטים רודפים אחריו, אבא גם אני צמא גם אני צמא והוא יוצא מהבית בטריקת דלת וקופת שרצים אחריו. פונה מוחמד לשכנו משה, ואומר לו: מוסה, יש לך מים? עונה משה: בודאי וגם בשפע. הייתכן?! מזדעק מוחמד: כל ביתי נהרס ואתה שותה בשלוה, תן גם לי לשתות. ועד שמשה מגיב מוחמד חוטף את הכוס ושותה אך מיד הוא יורק טפו טפו, מוסה מה שמת בכוס?! אומר לו משה בשלוה: תן לי ואשתה! משה מברך שהכל. בקול ושותה לרויה. אומר מוחמד: יו מה זה אוקוס פוקוס, כנראה שיש לך יד קדושה, אנא, תשקה אותי! משה משקה את מוחמד ורק המים נוגעים בפיו נהפכים לדם והוא יורק דם. מה עשית לי מוסה, כישופים?! צץ לי רעיון נפלא, קפץ מוחמד ואמר: בא נשתה אני ואתה מאותה כוס כל אחד בקשית נפרדת. בבקשה מוחמד אם אתה חושב שזה יעזור תפאד'ל, וכך שניהם שותים משה שותה מים ומוחמד שותה דם. פונה מוחמד למשה: מוסה, אתם היהודים עם נבון וחכם א''כ תן לי עצה כיצד להנצל מהמכה. אומר משה: יש לי עצה אבל היא תעלה לך ביוקר. כמה ביוקר? שואל מוחמד. אם תשלם לי $100 אני אמכור לך בקבוק מים מינרלים. מה פתאום מזדעק מוחמד, רק אתמול קניתי עשיריה של מים מינרלים באבו ג'וש ושילמתי סה''כ $10. לך תקנה באבו ג'וק עונה משה. כשראה מוחמד כך אמר למשה, הרי אנחנו שכנים זה שנים רבות, עשה טובה תעשה לי הנחה אני צריך מים בכמות גדולה לכל המשפחה. עונה משה: הנחות ומבצעים בטלים ומבוטלים! תרצה תשלם במיטב כספך ולא שתיחנק מצידי. מתחנן מוחמד לפני משה, מוסה תרחם עלי ועל עוללי. רק רגע מוסה, אתה לא זוכר בעצם שאתה העבד שלי? זוכר גם זוכר עונה משה וכעת הגיע עת התשלום, אחרי כל העבודה המפרכת הגיע הזמן שתשלם לי. בלית ברירה שילם מוחמד במיטב כספו ואז שתה מים לרויה.

אלו עשר המכות שהביא הקב''ה על המצרים במצרים. נשאלת השאלה: מדוע הרבה ה' במכות מצרים, ומדוע החליפן כל פעם במכה אחרת, יכל להכות אותם מכה נמרצת ולא ישוב עד כלותם. יכה אותם במכת דם או בכורות מכה אחת ולא ישנה עד שפרעה העקשן יוציאם מארצו.

אלא משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שמצאו $10,000 האחד מצא את כל הסכום בפעם אחת וכמובן ששמחתו היתה רבה עד מאוד, אך שמח פעם אחת בעת המציאה ודיו. אך השני מצא תחילה $1000 ושמח שמחה, כעבור קילומטר מצא עוד $1000 ועוד הפעם שמח. וכך הוא ממשיך בדרכו עוד כברת דרך ומוצא עוד $1000 כך 10 פעמים. אמנם בסופו של דבר שניהם מצאו אותו סכום כסף, אלא ההבדל הוא שהראשון שמח שמחה אחת על גודל המציאה ואילו השני שמח 10 שמחות.

ועוד טעם: כי המטרה של המכות היא כדי להחדיר לעמ''י יראת שמים טהורה ולהחזיר להם את האמונה הצרופה שהיתה להם טרם ירדו למצרים. ובכדי שכולם יקבלו את האמונה היה צריך כל מיני מכות, כי יש אדם שמתפעל ממכת דם והשני מצפרדע והאחד ממכת ערוב האחר מהברד ויש ממכת בכורות וכן על זה הסדר. לכן הפלה ה' את כל עשר המכות במצרים עד שלא ישאר יהודי שלא תחדור בו האמונה הצרופה.


''ויהי הדם בכל ארץ מצרים''



מכת צפרדע

''ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדֻני: ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי נֹגף את כל גבולך בצפרדעים'' (ז כז), גבולך ולא כוש, סודן - הגובלת בגבולך ''ושרץ היאֹר צפרדעים ועלו ובאו בביתך'' (ז כח), יעלו מן היאור אל ביתך ''ובחדר משכבך ועל מטתך'' כי אתה התחלת בעצה ''ויאמר אל עמו'' וממנו התחילה הפורענות ואח''כ בבתי עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך ''ובכה ובעמך'' בתוך מעיהם ''שלח בהם צפרדע ותשחיתם'' השחיתו את מעיהם. נכנסים מקרקרים וצועקים.

''ותעל הצפרדע'' צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים ובאו בהם הצפרדעים גדודים גדודים. ומאחר ואתה טוען שאתה אלוה ואתה בראת את היאור ''לי יאֹרי ואני עשיתני'' (יחזקאל כט ג), אני אראה לך כי הנהר שייך רק לי, ואני גוזר עליו שיצאו ממנו צפרדעים, וכן כשהסיר ממנו הצפרדעים כתוב: ''וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך, רק ביאֹר תשארנה'' (ח ז), כדי שידע פרעה שהנילוס אינו יכול להציל את עצמו וכל שכן להציל אחרים.

הטעם למכה זו: מפני שמצרים גזרו על ישראל שילכו לאסוף עבורם שקצים ורמשים (תנחומא).

טעם שני: בשעה שהיו יולדות היו הנשים מוכרחות להחזיק עצמן ולהתאפק מזעקותיהן מצירי לידה וחבלי יולדה, כי היו מתיראות מהמצרים. וכשאדם אינו יכול לזעוק הרי צערו כפול ומכופל, כי בבכי הוא מתפרק מחליף כח ונרגע.

טעם שלישי: בגלל בכיותיהם של ישראל על בניהם שהיו מושלכים ליאור ''כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו'' (שמות א כב), לכן נענשו בצפרדעים מידה כנגד מידה. שאף הם בקולותיהם צועקים ומקרקרים ללא הפוגה (שמות רבה).

וכשתדקדק תמצא שנזכרה עשר פעמים תיבת ''צפרדעים'' בעניין זה. להודיענו כי מכה זו היתה קשה ושקולה כמו עשר מכות.

''ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים'' (ח ב), עד כדי כך שהכוס שהחזיקו בידם לשתות מים נתמלאה בצפרדעים (זוהר). בכל מקום שרְצו הצפרדעים וכל מי שהתחכם והחביא עצמו במערות ומקלטים היו הצפרדעים באים לשם ומשחיתים אותו שם (בעל הטורים). חנניה משאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא - בתוך כבשן האש

נבוכדנצאר מלך בבל מלך 45 שנה, שלט מקצה העולם ועד סופו. צוה על עבדיו לבנות מזהב פסל ענק 30 מטר אורכו 3 מטר רוחבו, גובה 10 קומות אנדרטא דמות דיוקנו, ובתוך פיו שם את ציץ הזהב ציץ נזר הקודש שהיה מונח על מצח אהרן הכהן הגדול ועליו היה חקוק קדש לה' - שם המפורש. כשנבוכדנצאר החריב את בית המקדש ולקח את כלי המקדש ובתוכם היה הציץ, והפסל אומר: ''אנכי ה' אלהיך''. את הפסל העמיד במגרש גדול בשם ''בקעת דורא'' וצוה על כל איש ואשה לבוא ולהשתחוות לפסל, וציוה לשלוח נציגים מכל 70 האומות שכבש וכל אומה תעמוד ליד דגלה כמו באו''ם ומי שימרה את צו המלך ולא ישתחוה בזמן שישמע קול התזמורת אחת דתו להמית בשרפה בתוך כבשן האש שחומו היה פי שבע. את האש הסיקו שבעה ימים ושבעה לילות. ידע המלך שדניאל איש חמודות לא יכרע ולא ישתחוה להמן, לכן הקדים רפואה למכה ומתוך רחשי אהבתו הרבה אליו אחר שדניאל סיפר למלך את חלומו ופתרונו, שלחו לארץ ישראל כשגריר מטעם המלכות, כדי שלא יאונה לו כל רע. השמועה על גזירת המלך הגיעה לאוזני חנניה משאל ועזריה נערי המלך היהודים שהיו יפי תואר ויפי מראה, והם מיהרו אל הנביא יחזקאל לשמוע את דבר ה'. יעץ להם הנביא להסתתר עד יעבור זעם - כך שמע מרבו ישעיהו הנביא ''חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'' (ישעיה כו כ). אך הם בצדקתם אמרו: אנו נלך ונקדש שם שמים ברבים.

מובא בגמרא (פסחים נג:) דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה משאל ועזריה למסור עצמן לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מהצפרדעים במכה השניה במצרים שמסרו עצמן, כשהמצריות היו לשות בצק היו נכנסים לתוכו ואף נכנסו לתוך תנורים מוסקים מקום אש להבת שלהבת ונימנו על פלוגות המות פלוגת האש וזאת בזמן שיכלו ללכת ולקרקר בארמונו של פרעה. ומה צפרדעים צפֹר-דֵע שאם עושים רצונו של מקום אינם מקבלים שכר ואם עוברים על רצונו אינם נענשים. הם חיים בעוה''ז ואין להם חלק לעוה''ב. אם עושים רצון ה' אינם נכנסים לג''ע ואם עוברים רצונו אינם נכנסים לגיהנם. ואינם מצווים על קידוש השם. ובכל זאת מסרו נפשם לקיים את דבר ה' ''ובתנוריך ובמשארותיך'' (ז כח). ובמדרש שוחר טוב כתוב: כל הצפרדעים שהלכו לבתים מתו לבסוף, שנאמר: ''וימֻתו הצפרדעים מן הבתים מן החצרֹת ומן השדֹת'' (שמות ח ט), אבל אלו שנכנסו לתוך התנורים במסירות נפש נעשה להם נס נשארו בחיים וחזרו ליאור. אנו שאם עושים רצונו של מקום מקבלים שכר ואם עוברים רצונו חלילה מקבלים עונש. אנו חיים בעוה''ז ויש לנו חלק לעוה''ב. אם עושים רצון ה' נכנסים לג''ע ואם עוברים רצונו נכנסים לגיהנם. ואנו מצווים על קידוש השם ''ונקדשתי בתוך בני ישראל''. (ויקרא כב לב), על אחת כמה וכמה שחובה עלינו למסור נפשנו על קדושת שמו יתברך. (תודוס איש רומי היה איש חכם ורב של רומי ומחזיק ישיבות, היה שולח כספים לבני ארץ ישראל לחזקם).

בעוז ובתעצומות עמדו חנניה משאל ועזריה מול מלך בבל ולא אבו להשתחוות לפסל בהנתן האות ''וכל העם כורעים ומשתחוים'', אך הם עמדו על עומדם ''זאת קומתך דמתה לתמר'' (שיר השירים רבה ז) ולא נעו ולא זעו הכשדים הלשינו עליהם בפני המלך. בראות אותם המלך כעס עליהם כעס גדול וצוה על עבדיו להסיק את הכבשן בחום הכי גבוה ולהשליכם לתוכו. למען ישמעו ויראו ולא יעשו זאת שאר עמי הארץ הסרים למשמעתו. ציוה לחיילים גיבורי חיל לאסור אותם באזיקים ולהשליכם לאש. המובילים את חנניה משאל ועזריה בהתקרבם לכבשן נשרפו מחום האש הלוהטת. גובה האש הגיע ל-24 מטר - גובה 8 קומות. אך שלושת הצדיקים פונים אל הכבשן הבוער ''עין במר בוכה ולב שמח'' לעשות רצון אביהם שבשמים. זה היה מחזה מרהיב עין לראות אותם מטיילים בתוך כבשן האש ואין האש פוגעת בהם. כי מתוך האש הרימו עיניהם כלפי מעלה וזעקו אל הקב''ה: רבוש''ע! גלוי וידוע לפניך שלא עשינו זאת אלא למען קדוש שמך ברבים ולא למעננו. לא לנו ה' תן כבוד כי אם לשמך הגדול. למה יאמרו הגויים: איה נא אלוהיהם. עשה שידעו כל יושבי תבל כי אתה לבדך מלך על כל הארץ. פקד הקב''ה על המלאך גבריאל - מלאך האש וירד וצינן להם את האש. וכל המון העם שעמד מסביב ראה זה פלא שבתוך הכבשן קר, ומחוצה לו לוהט.

דבר מדהים זה עבר מפה לאוזן וכל השומעים באו לחזות המראה הנפלא הזה ובראשם נבוכדנצאר בכבודו ובעצמו. אך לתדהמתו הוא רואה ארבעה אנשים מטיילים בתוך האש כאילו בחדר ממוזג, שאל המלך את סובביו: כמה השלכנו לכבשן? ענו לו: שלושה. אמר המלך: אני רואה ארבעה. אמרו לו: הרביעי הוא מלאך הוא בעל ששה כנפיים. פקד המלך על עבדיו להוציא את שדרך מישך ועבד נגו - חנניה משאל ועזריה מתוך כבשן האש ואז אמר להם: אני רואה שאלהיכם גדול ותקיף אתם משוחררים, עזבו הם את ארץ בבל ועלו לארץ ישראל ללמוד תורה מפי יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול.

ומי גדול מיהושע בן יהוצדק הכהן הגדול שהכתוב אומר: ''ויראני את יהושע הכהן הגדול... והשטן עֹמד על ימינו לשטנו'' (זכריה ג א), והקב''ה אומר לשטן: מדוע אתה מקטרג עליו? ''הלא זה אוד מוצל מאש''.

אחר שראה נבוכדנצר את הנס הגדול ואת כוחו של הקב''ה התחיל לברך לשבח ולפאר את הקב''ה: ''אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר'' (דניאל ג לג), ובא המלאך גבריאל וסטרו על פיו ועצרו מלהמשיך לשבח, כי היה רשע ואכזר גדול ואינו ראוי לשבח את ה'. הקב''ה רוצה שבחים רק מפי הצדיקים: בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל.

ומה היה סופו של צלם הזהב? דניאל איש חמודות שמע על הכינוס והנס שנעשה לחנניה משאל ועזריה שעל פי בקשתו המלך מינה אותם לשרים גדולים בממלכתו. אמר למלך שמעתי כיצד כל העמים והלשונות כרעו והשתחוו לצלם כשקרא בקול אני ה' אלהיך תרשה לי לנשק אותו על פיו. ומאחר והמלך אהבו מאוד והשליט אותו על כל מדינת בבל אחר שפתר לו את חלומו בטוב טעם ודעת, הרשה לו לנשק את הפסל בצלם דמות תבניתו. ומכיון שהצלם היה גבוה 60 אמה ביקש דניאל סולם מכבי אש גבוה כדי שיגיע עד פיו. וכשהגיע סמוך לפיו השביע דניאל את הציץ שהיה חקוק בו שם המפורש שיצא מפיו של הצלם כי הוא גורם לחילול השם. הציץ נשמע לשבועה יצא ונפלט מפי הצלם ודניאל לקחו וירד בזריזות. כשהגיע לקרקע צעק לכל הנוכחים העומדים סביב הצלם לברוח מיד לפני שהצלם יתפוצץ עליהם ולתפוס מחסה. ותיכף קרס הצלם התמוטט נשבר והתפרק לרסיסים וכל מי שהיה באזור רץ וחטף חלקיקי זהב ונס על נפשו.

בין הגולים מבבל היו שני נביאי שקר אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה. כתוב בספר ירמיה שבאו לפתות את בתו של נבוכדנצאר לנאוף עמה בזה אחר זה, כל אחד אמר לה שקיבל נבואה על חבירו - אחאב אומר על צדקיהו וצדקיהו אומר על אחאב, והקב''ה רוצה שמאביה המלך האדיר יצא נביא לה' אך זה בלתי אפשרי שמגוי ומורחק להיות נביא. אמרה להם: אני צריכה את רשות אבי, הסכימו וקבעו זמן לפגישה. מיהרה הנערה וסיפרה לאביה את דברי נביאי השקר, אמר לה: כשיבואו אליך הביאי אותם אלי! זימן המלך אותם אליו והם אמרו לו שכך קבלו נבואה מה'. אמר להם: יודע אני שאלהי ישראל שונא זימה הוא, שאלתי את חנניה משאל ועזריה ואמרו שזה אסור. אמרו: הם לא קבלו את הנבואה הזו אנו כן קבלנו. המחזה שניצלו חנניה משאל ועזריה עדיין לא סר מנגד עיניו איך יצאו מתוך הכבשן בריאים ושלמים ולא שלטה בהם האש, לכן פנה אליהם אם נכונים דבריכם וה' אלהי ישראל נתן לכם נבואה, הבה ואבחן אתכם אשליך אתכם לתוך כבשן האש כפי שבחנתי את חנניה משאל ועזריה. לשמע ההצעה רעדה אחזתם ואמרו: אדונינו המלך! הם היו שלושה וזכותם גדולה ''והחוט המשולש לא במהרה ינתק'' ואנו רק שניים, אמר המלך: אם עדיין אתם איתנים בדעתכם שה' אלהי ישראל שלח אתכם, בחרו לכם איש שלישי את מי שאתם רוצים ואצרפו אליכם. בתחילה רצו לקחת את דניאל איש חמודות אך לבסוף לא לקחו אותו כי פחדו שהוא ינצל שהרי ניצל מגוב האריות והם ישרפו חיים. בחרו להם את יהושע הכהן הגדול שהוא נכנס ביום הכפורים לפני ולפנים לקודש הקדשים מקום אש להבת שלהבת ויוצא חי יש לו הרבה זכויות ויגן עליהם אולי בזכותו גם הם ינצלו. וכך נשלחו שלושתם לתוך כבשן האש. כמובן שהאש שלטה בהם ונעשו מיד אפר ונקלו, ואילו יהושע הכהן הגדול ניצל, רק בגדיו נחרכו קצת. אמר לו המלך: רואה אני שאתה חביב לפני בוראך! אני יודע שאתה צדיק אך תאמר לי מדוע האש פגעה בך מעט שנחרכת, חנניה משאל ועזריה לא פגעה בהם כלל? אמר לו: כבוד המלך! הם היו שלושה צדיקים וזכותם גדולה והגנו אחד על השני, אבל אותי שלחת עם שני רשעים וניתנה רשות לאש לשלוט, וכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, וזה שניצלתי זה נס גדול. אמר לו המלך: הרי גם אברהם נשלך ע''י נמרוד יחידי לתוך הכבשן וניצל. אמר לו יהושע: עם אברהם לא היו רשעים. והגמרא אומרת: מה הסיבה שבאמת נחרכו קצת בגדיו, מכיון שבניו לקחו נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם (סנהדרין צג.). (המעשה מובא גם בשבת שקלים)


''דעני לחנניה משאל ועזריה עננן''



מכת כינים

עפר ארץ מצרים נהפך לכנים והכנים היו באדם ובבהמות של המצרים, המכה היתה בכל האנושות כולה והיו עוקצים אותם ומטפחים על פניהם ועל בשרם. י''ד מיני כנים הביא עליהם הקב''ה ויש אומרים כ''ד. הקטנה שבהם בגודל ביצה של תרנגולת והגדולה שבהן בגודל ביצה של אווז.

את מכת כנים עשה אהרן, ומשה לא יכל לעשותה מכיון שהגן עליו החול כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולא יכל להיות כפוי טובה אפילו לדומם.

ומפני מה לקה העפר ע''י אהרן ולא ע''י משה? אמר רבי תנחום: א''ל הקב''ה למשה: העפר שהגן עליך, שהציל אותך כשהרגת את המצרי והטמנת את גופו בחול, אינו דין שילקה על ידך (שמו''ר פ''י ז).

הכנים היו באדם ובבהמה ובכל עפר הארץ. ולכן יעקב אבינו ציוה את יוסף בנו ''אל נא תקברני במצרים'' (בראשית מז כט), כי סופה להיות עפרה כנים ומרחשים תחת גופי.

החרטומים ניסו להוציא כנים ע''י לחש ומעשה שדים ולא יכלו, מכיון שאין השד שולט על בריה פחות מכשעורה. כי השדים אינם יכולים לברוא בריה שהיא פחות מכשעורה. והטעם לזה כי השדים הם רוחות טמאים, ושיעור טומאה בכשעורה, ולכן בפחות מן השיעור הזה לא מקבלים טומאה ואין השדים שולטים.

''ויאמרו החרטֻמִם אל פרעה אצבע אלהים היא'' (שמות ח טו), אין זה מעשה שדים ומעשה כשפים, כי ראו שאין בכוחם להוציא את הכנים. ר''ת אצבע אין צריך בדיקה עוד. כי כבר נוכחו לדעת שהכל אמת ולא מעשה תעתועים ואחיזת עיניים לא פטנטים. עשרה קבים של כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלו מצרים ואחד כל העולם.

הטעם למכה זו: לפי שמנעו המצרים את ישראל ללכת למרחצאות להתקלח ולכבס בגדיהם, והיו מלוכלכים מעבודת הלבנים ומתוך כך נתמלאו כנים והיו מצערים אותם. לפיכך לקו הם בכנים מידה כנגד מידה, ''כנים בכל גבולם'' (תהלים קה לא).

טעם שני: כי המצרים הכריחו את בנ''י לטאטא את רחובות מצרים ולנקות את הדרכים ואת בתיהם. ומידה כנגד מידה נתלכלכו בכנים, שכל עפר הארץ היה כנים, ועי''כ נפטרו בנ''י מלטאטא הרחובות ונחו מיגיעם.

טעם שלישי: מפני שהמצרים העבידו את בנ''י בחומר ובלבנים, לכן אותו העפר שבו נשתעבדו ישראל קללו ה' להיות כנים במצרים.

טעם רביעי: מכיון שישראל עבדו עבודה המפרכת את הגוף, וכל עבודתם היתה בשדה דהיינו עפר הארץ והיו מזיעים והזיעה גרמה להם לכנים, על כן עפר הארץ הביא כנים גם על המצרים.

וכעת נתאר את גודל המכה: חוסיין קורא לאשתו פטמה ואומר לה: בואי בואי מהר! פטמה שואלת אותו: מה קרה מה דחוף כל כך? עונה לה חוסיין: בואי תגרדי לי את הגב כולי מלא כנים בכל מיני גדלים והם עוקצים אותי כמו חצים ולא נותנים לי מנוח. פטמה עומדת מאחרי גבו מגרדת ומגרדת וחוסיין מעודד אותה כן תמשיכי לגרד יותר חזק יופי עכשיו בגב העליון זהו תרדי למטה תעברי לצד כן כן שם יופי. פתאום באה הבת הקטנה ובוכה, אמא תראי מה נהיה לי בצמות כנים בגודל ביצה של תרנגולת. עוד זו בוכה ובאה הבת הבכורה, אמא תראי אחרי שעשיתי פן באו יצורים כאלה מגעילים שלא ראיתי מעולם כנים בגודל ביצה של אווז, אני מתביישת ללכת כך למסיבה, בואי תעשי לי מסרק סמיך. עונה לה פטמה לא נורא בתי היום זה אופנתי כל הבנות מלאות כנים בכל הגדלים ובכל הצבעים. לפתע נשמעת צעקה מהמטבח, מה קרה שם? הבת אומרת: באתי לערבב את המרק התכופפתי לסיר וכל הכנים נפלו לי מהראש וצנחו ישר לסיר ונהיה מרק כנים. ואז אחמדניג'אד הזאטוט בוכה איכס זה מגעיל אני לא רוצה לאכול מרק כנים.


''אצבע אלוקים היא''



מכת ערוב

''אמר ויבא ערֹב'' (תהלים קה לא), ה' גירה במצרים ערבוביא של כל מיני חיות רעות, אריות זאבים דובים נמרים פנתרים נחשים שרפים ועקרבים שימפנזות וגורילות והיו משחיתים בהם, ''ישלח בהם ערֹב ויאכלם'' (תהלים עח מה), ואף העלוקה באה ומצצה את דמם. הספארי הגדול בתבל עם מגוון חיות ובעלי חיים נחת במצרים לשבוע ימים. כשהשם הסיר את הערוב אחר שמשה התאמץ והפציר בתפילה בעד פרעה, לא נשאר אחד מהם כמו שנשארו הצפרדעים והבאישו את כל מצרים. כי אם היו נשארים המצרים היו שמחים ונהנים מעורות בעלי החיים והיו עושים מהם בגדים כלים וכדו'.

''ויבא ערֹב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו'' (שמות ח כ), נכנסו לתוך בתיהם והיו דורסים וטורפים אותם וקורעים אותם לגזרים. ואף אם המצרים היו סוגרים היטב את בתיהם לא עזרו להם דלתות פלדה רב בריח רב זרועות פלדלת סורגים לחלונות, כי היו חיות עם זרועות ארוכות שהיו פותחים את השערים לשאר בעלי החיים, לחיה זו קראו סילונית.

הטעם למכה זו: כי המצרים הארורים היו שולחים את בנ''י ליערות ולמדברות שיצודו עבורם דובים אריות ושאר חיות רעות כדי לעשות בהם קרקס, וכוונתם היתה לצערם ולהכניסם בסכנה. ומידה כנגד מידה חיות רעות השחיתו בהם.

טעם שני: המצרים הרשעים אמרו לישראל להביא להם דובים אריות ונמרים כדי שיקריבו לעבודה זרה.

טעם שלישי: מפני שהמצרים העבידו את בנ''י ואילצו אותם להיות רועה צאן עבורם.

טעם רביעי: שהמצרים אילצו את בנ''י שיבשלו עבורם בשר וחלב בערבוביא, ולכן נענשו מידה כנגד מידה בערבוביא של חיות רעות.

טעם חמישי: אמר הקב''ה: יבואו אריות נחשים ודובים, ויפרעו ממצרים שביקשו לאבד אומה המשולה לחיות ''כי חיות הנה'' (שמות א יט). יעקב אבינו בברכתו לבניו המשילם לחיות השדה: ''גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו'' (בראשית מט ט), ''יששכר חמֹר גרם'' (בראשית מט יד), ''יהי דן נחש עלי דרך שפיפֹן עלי אֹרח, הנֹשך עקבי סוס ויפֹל רֹכבו אחור'' (בראשית מט יז), ''נפתלי אילה שלֻחה'' (בראשית מט כא), ''בנימין זאב יטרף'' (בראשית מט כז), וכן משה רבינו ברך את יוסף: ''בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח'' (דברים לג יז).

טעם שישי: כי המצרים היו מזנים בערבוביא, מצרי פנוי אחד עם עשר נשים מצריות נשואות, עשרה מצרים עם אשה מצרית אחת. ומידה כנגד מידה נתחייבו במכת ערוב.

וכעת נתאר את גודל המכה: החיות הרעות ידעו מי הוא יהודי ולא נגעו בו לרעה. כשראו זאת המצרים שלחו את בניהם לשמירה אצל היהודים כשמרטפים. למשל אחמד היו לו שבעה ילדים ולא היתה לו סבלנות בשבילם מרוע מעלליהם, וירא כי היום יפה ומזג האויר נעים לכן שלח אותם ביד עבדו הנאמן אברהם כדי שיגן וישמור עליהם בגינה הציבורית. וכשבאו החיות הרעות בערבוביא התחילו לאכול לטרוף ולדרוס את ילדיו של אחמד. אברהם בראותו כך אחזו חיל ורעדה וירא כי פסע בינו לבין המות והחל לומר וידוי אחרון שלפני המות, אף בניו נתקבצו סביבו ונכנסו תחת כנפיו והחלו לומר פרקי תהלים בהתרגשות גדולה. החיות עשו מצור עליהם כעין סגר והם הרגישו כאילו שהם נמצאים בלב הג'ונגל. האריה מלך החיות צועד בראש ומאחריו דובים נמרים ערוב כבד הצמא לטרף, ומעליהם להקת נשרים כעין מלחמה ביבשה ובאויר. הצרחות היו איומות ומי יכול להציל מפי האריה הדוב הנמר והברדלס? כמובן שהצרחות לא הפריעו לחיות לעשות את מלאכתם נאמנה והחלו מטפלים במצרים. כשסיימו את ארוחתם הדשנה חשב אברהם שכעת הגיע תורו ולא ידע את נפשו מרוב צער אך לשמחתו הרבה הוא רואה כיצד הפיל מתקרב אליו ואל בניו שנותרו בחיים ומצדיע להם בחדק הארוך שאר בעלי החיים קדים קידה וממשיכים לטפל במשפחה מצרית נוספת. כשראו אברהם ובניו כך נשמו לרווחה וכל עוד רוחם בם נסו על נפשם.

כמובן שאחמד שמע את החדשות המרות אך הוא פחד על עורו ולכן לא העיז לצאת את פתח ביתו שמא יבולע לו, ובצר לו המתין בחלון בקוצר רוח לראות מה ילד יום מה עם ילדיו. לפתע הוא רואה את אברהם חוזר רק עם בניו. קורא לו אחמד דרך התריס, איברהים בא הנה איפוא ילדי? עונה לו אברהם: ילדך נטרפו ע''י החיות הרעות. מיד מקשה לו אחמד: אבל אני רואה שילדיך יצחק ויעקב חזרו עמך שלמים ובריאים ומדוע בהם לא פגעו? עונה לו אברהם: כי ה' עשה הבדלה בין יהודי למצרי והחיות קיבלו הוראה מגבוה אל תגעו במשיחי ואפילו החיות הבחינו בין יהודי למצרי. ואז אחמד מתפרץ עליו בזעקת שבר, די מספיק! אל תבלבל לי את המוח, ספר לי את האמת כיצד קרה הדבר מדוע הפקרת את ילדי למלתעות החיות ואילו את ילדיך הצלת. עונה לו אברהם בשלוות נפש, שב על הכורסה כדי שלא תתמוטט קח דף ועט ותתחיל לרשום כיצד נשחתו ילדיך. את מוחמד אבו עלי אכל הארי שבחבורה, את פטמה אכל הדוב הלבן, את אבו מאזן אכל הנמר, את מוסטפה חליל טרף הברדלס, את פוסטמה הכיש הנחש, את אבו ג'יבריל אכל הטיגריס, ועל חואתמה דרך הפיל, כן יאבדו כל אויבך ה'.

לא רק החיות באו למצרים אלא גם האדמה אשר הם עליה, כדי שירגישו בבית ויהיה להם בטחון חזק. ישנה חיה טורפת המוזכרת בתורה בשם ידוע והידעונים משתמשים בה כדי לעשות כישופים, וחז''ל קוראים לה אדני השדה. לחיה זו יש טבור ארוך הקשור לאדמה והיא יכולה ללכת רק כאורך הטבור, ואם מנתקים לה את חבל הטבור מיד היא מתה. וכיצד צדים אותה? המכשפים שרוצים להשתמש בה לכישופיהם יורים בה בחבל הטבור ומנתקים אותו מן האדמה וכך היא מוצאת את מותה. לכן הידוע באה למצרים עם האדמה אשר היא עליה כדי להשתתף בצווי ה' להרוג במצרים.


''למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ''



מכת דבר

בדבר מתו הבהמות, הסוסים החמורים הגמלים הפרות הכבשים והעזים של המצרים. וממקנה בנ''י לא מת אחד, ה' הפריש והבדיל בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, אפילו אם היתה לישראל בהמה נוטה למות היא לא מתה במכת דבר, כדי שלא יאמרו המצרים שגם בבנ''י פגעה מכת הדבר.

הטעם למכה זו: מכיון שהמצרים הכריחו את בנ''י לרעות את הצאן והבקר שלהם, שמו את ישראל להיות רועי סוסים וגמלים וחמורים במדבר ובהרים רחוק מן הישוב, ומטרתם היתה כדי לבטל אותם מפריה ורביה.

טעם שני: שהמצרים הרשעים השתמשו בבנ''י במקום הבהמות שלהם לחרוש בשדותיהם כדי לא לעייף את בהמותיהם, וזה שאמר דוד המלך ע''ה: ''על גבי חרשו חֹרשים, האריכו למעניתם'' (תהלים קכט ג), שהיו משתמשים בהם כאילו היו סוסים.

טעם שלישי: כי המצרים היו גונבים לבנ''י את בהמותיהם, ומידה כנגד מידה ''וחיתם לדבר הסגיר'' (תהלים עח נ).

טעם רביעי: מפני שבנ''י לא הספיקו לקחת את מקניהם למרעה כי המצרים היו משעבדים אותם בהכנת הלבנים וכך גזלו את זמנם. ומידה כנגד מידה מתו כל מקנה מצרים.

וכעת נתאר את גודל המכה: אבו חליל קורא לבנו נאצר ואומר לו: גש לדיר תחלוב את הכבשה ותביא לי כוס חלב. חוזר נאצר בריצה ומבשר לאביו, אבא! כל הכבשים בדיר פגרים מתים. מיד קורא אבו חליל לבנו בכורו אבו אשרף ומצוה עליו: רוץ בדחיפות לאורוה ותביא לי סוס שארכב עליו לווטרינר אולי יש תקוה ויציל את הצאן, כנראה קיבלו הרעלת קיבה. חוזר אבו אשרף בבהלה ומודיע לאביו שכל הסוסים באורוה נמצאים ללא רוח חיים. איזה מזל נחס איתכם אלך אני בעצמי לקחת את הגמל, הדאגה הטריפה את דעתו כולו מוטרד ניגש לחצר והנה חשכו עיניו מראות, הגמל מוטל מת ככל בעלי החיים וחוסם בממדי גופו את כל הכניסה. צועק אבו חליל מרוב יאוש: אוי לי אללי לי כל המקנה מתו במגפה מאת ה'.


''והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים''



מכת שחין

משה ואהרן מלאו חפניהם פיח כבשן, ומשה החזיק מלוא קומצו - בשלושת אצבעותיו את כל התכולה שהיתה בשתי ידיו ובשתי ידי אהרן אחיו בדרך נס. משה זרקו השמימה ובדרך נס המעט פיח התפזר על כל ארץ מצרים וירד כמטר על המצרים וגרם להם אבעבועות שהיו נובעות וחוזרות ונובעות מלאות מוגלה ודם, וקוימה בהם הקללה: ''יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השֹקים אשר לא תוכל להרפא'' (דברים כח לה), השחין פרח הן באדם והן בבהמה. אעפ''י שבמכת דבר מתו הבהמות, רק הבהמות שהיו בשדות מתו אבל היו מצרים שחששו לדבר משה והניסו את הבהמות אל הבתים, בבהמות אלו פגע השחין. כ''ד מיני שחין הביא הקב''ה על המצרים.

הטעם למכה זו: כי המצרים הכריחו את בנ''י שירחצו אותם באמבטיה יקלחו אותם יסבנו אותם ואף יעשו להם משאז לכן לקו בשחין, כי הנגוע בשחין אסור לו לבוא במגע עם מים ועל ידי זה מצאו בנ''י מנוח.

טעם שני: המצרים הפרישו את בנ''י מנשותיהם, ומידה כנגד מידה לקו בשחין פורח אבעבועות שהתשמיש קשה לו ונאלצו לפרוש מנשותיהם.

טעם שלישי: היות ובנ''י היו עסוקים במלאכה בזויה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, לכן היו מואסים אותם המצרים, כמו שנאמר: ''כי לא יוכלון המצרים לאכֹל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים'' (בראשית מג לב), וגירשו אותם מעל פניהם ''סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תגעו'' (איכה ד טו), לכן השי''ת נתן להם השחין מידה כנגד מידה שיהיו נמאסים וטמא טמא יקרא, וכמו שאמר הכתוב: ''ולא יכלו החרטֻמים לעמֹד לפני משה מפני השחין'' (שמות ט יא), רצונו לומר שהיו מאוסים והיו בושים לעמוד לפני משה וה' משפיל גאים עדי ארץ, כי נהפך תארם וצלמם תבזה, לא תאר ולא דמות להם, והצלקות נשארו בגופם לעד לעולם.

וכעת נתאר את גודל המכה: חוסן הקטן בא לאמו ואומר לה: אמא קחי אותי לרופא, אני מלא פצעים ומוגלות מכאיבות. אמו ממהרת לרופא אך המרפאה סגורה ועליה שלט גדול באותיות קידוש לבנה, וזה תוכן המודעה: הודעה מצמררת לבאי המרפאה! כל הרופאים מגדול ועד קטן כולל צוות האחים והאחיות נגועים בשחין פורח אבעבועות. עקב כך המרפאה תהיה סגורה עד חלוף המכה האיומה, החותמים בצער רב ובכאב צורב צוות המרפאה באבו חמדאן.


''ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה''



מכת ברד

משה רבינו שרט שריטה בכותל ואמר לפרעה: למחר כשתגיע השמש למקום השריטה ירד ברד כבד מאוד, אשר לא היה כמוהו במצרים מיום הִוָּסְדָה. ''כי בפעם הזאת אני שֹלח את כל מגפֹתי'' (שמות ט יד). כי מצינו במכת הברד דוגמא לכל ארבע מיתות בית דין: סקילה ע''י אבני אלגביש. שריפה ותהלך אש ארצה. הרג יהרוג בברד גפנם. חנק טבעו בשיטפונות מי הברד.

לכן אני מיעץ לך: לך אסוף את מקנך כי כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה ימותו בברד המכה תהיה בכל האנושות כולה, לכן כדאי לך להציל את הנפשות. ''נתן גשמיהם ברד, אש להבות בארצם: ויך גפנם ותאנתם, וישבר עץ גבולם'' (תהלים קה לג).

הירא את דבר ה' כמו איוב הצדיק אחד משלושת יועצי פרעה היושבים ראשונה במלכות שומע לעצה חכם הניס הבריח והכניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' כמו בלעם הרשע שאף הוא היה יועץ - רועץ המלך ושותף לגזרה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו השאיר את מקנהו בשדה הכה אותו הברד. בלעם הרשע אטום הלב, רואה שכל נבואות משה מתגשמות אחת לאחת והמכות נוחתות על המצרים בסדר מופתי, למרות כל זאת לא שם לבו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו השאיר את הסוס האביר בשדה ומת במכת הברד, לכן כשהלך עם שרי מואב ומדין לקלל את ישראל רכב על האתון ולא על סוס אביר כדרך השרים רמי מעלה אחרי הכל לא היה כמוהו נביא לגוים. ולכן שאלו אותו מדוע אתה רוכב על אתון ולא על סוס כפי רום מעלתך. ומה תשובה בפיו השארתי אותו בשדה והוא מת במכת הברד. זה כמו היום שנשיא ארצות הברית במקום להופיע בעצרת האו''ם עם רכב שרד פתאום הוא מופיע רכוב על אופנים הרי יהיה ללעג וקלס בפני כל רואיו.

ה' הגביה את משה מעל לרקיע ויט מטהו על השמים, וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה. היה נס בתוך נס, כי האש והברד הם שני נוגדנים עשו שלום והתערבבו יחד ושניהם דלקו כדי לעשות רצון הבורא יתברך.

כיצד היה הברד יורד? בתחילה היו הברקים בורקים והרעמים רועמים והארץ רועדת, שנאמר: ''קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל, רגזה ותרעש הארץ'' (תהלים עז יט).

הטעם למכה זו: כי המצרים הרשעים היו מאלצים את בנ''י לנטוע להם גנות ופרדסים, לזרוע להם חיטה ולחרוש עבורם, כמו שאמר הכתוב: ''על גבי חרשו חֹרשים'' (תהלים קכט ג), ולכן מידה כנגד מידה הברד הכה ושיבר את עצי השדה וכל הנטיעות שנטעו ישראל ''יהרֹג בברד גפנם, ושקמותם בחנמל'' (תהלים עח מז), חנמל הוא קרח חזק, בא חנה מל.

טעם שני: לפי שהיו המצרים מלקים ומכים באגרוף את בנ''י וצועקים עליהם קול ענות גבורה בחירופים וגידופים, לכן הברד הכה והלקה בהם והרעמים היו בקול רעש גדול מתנשאים לעומת המצרים כדי להומם ולאבדם.

טעם שלישי: לפי שהמצרים לא היו מניחים את בנ''י להסתופף ולחסות תחת צל האילנות, לזה הביא עליהם הברד, שנאמר: ''ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר'' (שמות ט כה).

טעם רביעי: הקולות של הברד באו, מפני שפרעה אמר: ''מי ה' אשר אשמע בקֹלו'' (שמות ה ב).

ומטר לא ניתך ארצה ואפילו ברד שכבר יצא מן השמים נשאר תלוי ועומד באויר בין ארץ ושמים. ומתי ירד? חלקו ירד על האמוריים בימי יהושע בן נון, והחלק שעדיין תלוי גנוז ועומד ירד בזמן מלחמת גוג ומגוג כשיבוא מלך המשיח ויגאלנו גאולת עולמים בב''א, שנאמר: ''ונשפטתי אתו בדבר ובדם, וגשם שוטף ואבני אלגביש'' (יחזקאל לח כב).

היהודים מסתובבים חופשי בארץ גושן ואין הברד פוגע בהם, לקיים: ''ושמתי פדֻת בין עמי ובין עמך'' (שמות ח יט).

ומובא במדרש: שלב פרעה היה קשה ולא היה איכפת לו שבני עמו מתים שנפל לבם ופרחה נשמתם, חלקם לקו בדום לב חלקם לקו בהתקף לב ורובם נכנסו לטראומה וכל זאת לא הזיז לו כמלוא נימה. מה שכן הפריע לו זה הפיצוצים של האש מתלקחת בתוך הברד והקולות שתפקידם ליישר את העקמומית שבלב, הם שהבהילוהו ולא נתנו לו מנוח עד כדי כך שנפל והתגלגל מכסאו את כל 70 המדרגות חבית חבית ולא בריך. לכן ביקש פרעה ממשה דבר ראשון הקולות יחדלון כי מהברד לא פחד כל כך כי ישב בתוך ארמון מוגן כמו סאדם חוסן שר''י שישב במקלט תת קרקעי כולו מבוצר.

המצרים חשבו לעצמם לאכול בשר בהמה ארוחה אחרונה לפני המות, וכששחטו והכינו אותה לאכילה ירדו עופות משמים בשם רשפים וטרפו את סעודתם, את זה תאר אדוננו דוד המלך ע''ה בפסוק: ''ויסגר לברד בעירם, ומקניהם לרשפים'' (תהלים עח מח).

וכעת נתאר את גודל המכה: אבו אשרף נכנס הבית כולו כעוס, שואלת אותו אשתו סעידה: אבו אשרף, למה נפלו פניך? עונה לה אבו אשרף בקול ענות חלושה: הרגע חזרתי מהשדה וכל הבהמות מתו במכת הברד, חלקם ע''י אש וברד וחלקם ע''י אבני אלגביש. אמרה לו סעידה: א''כ מדוע לא הכנסת את הבהמות הביתה הרי משה הזהיר שכל הבהמות שימצאו בשדה אחת דתם להמית. עונה לה אבו אשרף בקול בוכים: מה אגיד לך, לא האמנתי לדבריו! איזה טיפש הייתי, כעת הפסדתי את כל הבהמות ומי יתן לי תמורתם. עונה לו סעידה בכעס: באמת אתה טיפש, תמיד היית כזה והמשיכה לקנטר אותו ולהקניט אותו ולהרעיף עליו קיטונות של בוז, והם כל הזמן עסוקים בהטחות הדדיות האחד כלפי השני.


''בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ''





הפטרה לפרשת בא - הדבר אשר


ההפטרה: ירמיה פרק מ''ו פס' י''ג - כ''ח

בהפטרה מסופר: על פורענות - מכות מצרים וחורבנה.

הדבר אשר דבר ה' אל ירמיהו הנביא, לבוא נבוכדנצאר מלך בבל להכות את ארץ מצרים... כי אכלה חרב סביבך: כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים, כי נֹף לשמה תהיה ונצתה מאין יושב:

בפרשה מסופר: על מכות מצרים ואובדנה.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. כי אנכי הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה': והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים: ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים





קריאת ההפטרה



(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ: (טו) מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ: (טז) הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: (יז) קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: (יח) חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא: (יט) כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: (כ) עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: (כא) גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם: (כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: (כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר: (כד) הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן: (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ: (כו) וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם יְהוָה: (כז) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על פורענות - מכות מצרים וחורבנה.

''הדבר אשר דבר ה' אל ירמיהו הנביא, לבוא נבוכדנצאר מלך בבל להכות את ארץ מצרים''. מטרת המכות היו שפרעה מלך מצרים ידע ויכיר במציאות ה' וידע שיש גבוה מעל גבוה. ''שיחו בכל נפלאותיו'' (דה''י א' טז ט).

''וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'' נראה לבאר עפ''י מה שאמרו במסכת ברכות (דף לג:) באותו שליח צבור שירד לפני התיבה לפני רבי חנינא, ואמר בתפילתו: האל הגדול הגבור והנורא, האדיר והעזוז והחזק והאמיץ והנכבד. המתין לו רבי חנינא עד שסיים לשבח, כשסיים אמר לו רבי חנינא: האם סיימת כל שבחי קונך? והלוא אף מה שאנו אומרים ''האל הגדֹל הגבֹר והנורא'' (דברים י יז), אלמלא שאמרם משה בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בתפילה, לא היינו רשאים לומר כן. ואתה בא לגמור ההלל לפני יוצרך?! משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף, לא גנאי הוא לו? וכן אמרו במגילה (יח.) מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב''ה, דאמר רבי אלעזר: ''מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו'' (תהלים קו ב), למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהלתו! ואין מי שיכול לספר כל תהלות ה'.

בכל דור ודור חייב אדם להראות את ''עצמו'' כאילו ''הוא'' יצא ממצרים, שנאמר: ''והגדת לבנך ביום הוא לאמֹר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'' (שמות יג ח).

יעקב ובניו ירדו מצרים. יש להבין מאחר שהגזרה היתה, שבני ישראל ישתעבדו בארץ לא להם יכולה היתה להתקיים בכל מקום בעולם, א''כ מדוע הקב''ה לא שלח אותם לשוויץ או לארץ אחרת עשירה ומפותחת, שם יבנו להם בתים יעסקו במסחר ישגשגו ויעלו מעלה מעלה, מדוע ירדו דוקא למצרים מקור הטומאה והתועבה, שם היו עתידים להדרדר למ''ט שערי טומאה, ולהשתעבד לעבדים בגופם ובנפשם, לעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, והמצרים הרשעים יטביעו את בניהם ביאור, ישקעו אותם בחומה ופרעה ישחט כל יום 300 תינוקות כדי לרחוץ בדמם?

משל למה הדבר דומה? לאדם עשיר גדול שהיה לו בן יחיד מוכשר ונאה. אך לדאבון לב האב, הבן היה חכם להרע ואת פיקחותו ניצל לדברים נלוזים ומידי פעם היה מביא על אביו תעלולים ומעשים אשר לא יעשו והיה מבייש את אביו ברבים. אך כאב רחמן תמיד הזהיר אותו וכשביקש את סליחתו סלח לו, אבל היה חוזר לסורו הרע ואביו היה מאיים עליו שאם ימשיך בדרכו הרעה לא תהיה ברירה והוא יסלק אותו מהבית וימכור אותו לעבד. אך הבן המרדן היה בגדר אחטא ואשוב וכך הכעיס את אביו והשביעו מרורים. הבן לא שמע בקול אביו והמרה את פיו, עד שהגדיש את הסאה ואז נשבע אביו למוכרו לעבד.

הוציאו האב לשוק העבדים והכריז: מי רוצה לקנות עלם מוכשר ומשכיל, נבון ויפה תואר?!

באו שני קונים. האחד נעים הליכות ועשיר גדול אך היה חשוך בנים, והשני איכר כפרי גס הליכות ורע לב. שניהם עמדו על המקח והציעו מחיר זהה.

שאל האב את העשיר: מדוע אתה רוצה לקנות את בני? ענהו העשיר, שהוא חשוך בנים ויש לו עושר רב לכן הוא רוצה לאמץ אותו כבן, יתן לו יחידת דיור נפרדת וירהט לו אותה בטוב טעם עם מחשב וכו', ירכוש עבורו רכב יוקרתי, ילביש אותו מחלצות ולא יחסר לו דבר.

פנה האב לאיכר הכפרי ושאלו: מדוע אתה רוצה לקנות את בני? ענהו האיכר, שיש לו שדות וכרמים וכן צאן ובקר והוא זקוק לפועל נמרץ, והבן נראה גבר חסון שיוכל לעבוד שעות רבות הן בחקלאות והן יהיה רועה צאנו. והיכן הוא יגור? אני אקצה לו צריף ליד הדיר ושם יאכל וישן בזמן הפנוי. החליט האב למוכרו לאיכר.

תמהו אוהביו ושאלוהו: מדוע עוללת כה לבנך יחידך, למרות כעסך עליו אחרי הכל הרי אתה אוהב אותו כרחם אב על בנים, א''כ מה ראית למוכרו לאותו איכר גס רוח? הרי טוב היה לו אצל העשיר שהיה מטפחו ומחנכו כבן טיפוחיו, ואילו אצל האיכר הכפרי יאכל לחם צר ומים לחץ ורק יספוג עלבונות ובזיונות וחייו יהיו נוראים!

אמר האב: היא הנותנת! אילו חשבתי למוכרו לעבד עולם, ודאי שהייתי מעדיף בעבורו את העשיר שיאמצו לו לבן וידאג לכל מחסורו. אבל למעשה אין ברצוני למוכרו לעבד אלא רק ללמדו לקח על מעשיו הרעים, שידע להעריך את בית אביו, ויקוץ בחיי עבדות ולא יעבור זמן מה והוא יתקשר אלי ויתחנן בפני שאפדה אותו, ואף יבטיח בדמעות שליש שלא ישוב עוד למעשה אולתו, והוא יהיה ילד ממושמע. לו הייתי מוכרו לאותו עשיר חשוך בנים שהיה מפנקו ומאכילו מעדנים וכל טוב אדוניו בידו ואף היה סולח לו על מעשיו הרעים, הרי היה מדרדר ומגיע לדיוטא תחתונה. אבל אותו איכר לא קנה את העבד אלא כדי להשתעבד בו, להעבידו בפרך ולרדות בו. אם כן בטוח אני שבעוד ימים מועטים ישוב אלי הבן בכריעה ובהשתחויה, יביע חרטה ויתחנן בפני שאפדהו, ואז כשאראה ששיפר את דרכו והתחרט באמת ובתמים, אפדה אותו בחפץ לב ואיטיב לו לאין שיעור!

והנמשל: העשיר זה הקב''ה, הבן יחיד המוכשר זה עם ישראל עם חביב עם סגולה, שהכעיסו את בורא עולם וה' שלח את הנביאים השכם ושלוח להזהיר את עמ''י שאם לא יחזרו בתשובה הוא ישלח אותם לגלות המרה. לכן שלח אותם הקב''ה דוקא למצרים כדי שיכנע לבבם בגלות, בעבדות ובמצוק ורק אח''כ יקח אותם לו לעם. ואם כן אילו היה מביאם לארץ אחרת ושם היו מתייחסים אליהם כבני מלכים, לא היה לבם נכנע א''כ מה הועילה להם הגלות. כמו שישנם היום יהודים בתפוצות שיש להם מהלכים בשלטון או עסק משגשג ואינם חפצים בשלב זה לעלות לארץ. לכן הביאם הקב''ה דוקא למצרים ששיעבדו אותם באכזריות נוראה, ונתקיים בהם: ''ויאנחו בני ישראל מן העבֹדה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבֹדה'' (שמות ב כג), ומיד הופיע עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם! (בן איש חיל).

המצוה היא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם לספר בשבחים אלו. וכך למדנו: כל אדם המספר ביציאת מצרים ושמח בשמחת הספור ההוא, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא שהיא השמחה הגדולה מהכל, שזהו האדם השמח באדונו, והקב''ה שמח בספור ההוא. באותה שעה מקבץ הקב''ה את כל הפמליא שלו ואומר להם לכו ושמעו הספור של השבח שלי שמספרים בני ושמחים בגאולתי. אז כולם מתקבצים ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים ספור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב''ה על כל אלו הנסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם. אז נתווסף לו כח וגבורה למעלה. וישראל בספור ההוא נותנים כח לאדונם (זוהר פ' בא).

נאמר במדרש שוחר טוב על הפסוק: ''שמח מצרים בצאתם, כי נפל פחדם עליהם'' (תהלים קה לח), א''ר ברכיה: משל לאדם בעל בשר - שמן שביקש ללכת מעירו לעיר אחרת ורכב על חמורו להגיע למחוז חפצו. החמור המסכן ממתין ומצפה בכיליון עינים ובדאבון נפש מתי יגיעו למחוז חפצם כדי שירד מעליו השמן הזה. והרוכב מצפה מתי יגיעו למחוז חפצם ברכיבה איטית כזו. כל הזמן הוא דרוך כמו קפיץ. כיון שהגיעו שמחו שניהם. ומי שמח יותר? הוי אומר החמור שמח יותר. והנמשל: הקב''ה הביא על המצרים עשר מכות והמצרים היו מצפים בכיליון עינים מתי יצאו ישראל ממצרים ואז יחדלו המכות הנוראות. וישראל מצפים אימתי יגיע הזמן והקב''ה יגאלם מיד מצרים. כיון שיצאו ונגאלו היו אלה שמחים ואלה שמחים, ומי שמח יותר? בא דוד המלך ע''ה נעים זמירות ישראל ואומר: ''שמח מצרים בצאתם'' שהם שמחו יותר שנפטרו מן הפורענות.


''וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על מכות מצרים ואובדנה.

הקב''ה מכה את פרעה מלך מצרים ואת עמו מכות נפלאות ונמרצות ''למען שתי אותֹתי אלה בקרבו''.

במכת ארבה כתוב: ''עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר'' (יואל א ג).


מכת ארבה

ה' הביא רוח מזרחית והרוח הביאה עמה את הארבה. וישנם שבעה מיני ארבה בעולם, והם: ארבה, סלעם, חרגול, חגב, גזם, ילק, חסיל. וכל שבעת המינים הללו באו למצרים, רק ממין הארבה היה המון וגבר על כולם בכמותו. ולכן מזכיר הכתוב שבע פעמים את תיבת הארבה כנגד שבעת מיני הארבה. בדרך כלל הארבה בא מעט מעט ואח''כ מתרבה וזולל את הדגן והפירות והולך למקום אחר. אך כאן באו בפעם אחת כמות מרובה מאוד עד כדי כך שכיסו את עין השמש ונהיה חושך במצרים. הם עטו וחיסלו את כל הירק את כל עשב השדה אכלו ואף את פירות האילן ולא השאירו אפי' עלה ירוק בכל גבול מצרים, ובנוסף לכך נכנסו לבתים שבדרך כלל אין דרך הארבה להיכנס לבתים אלא הוא מצוי בשדות ואף האוכל שהיה בבתים אכל הארבה דבר שלא היה כמותו מימות עולם.

''אמר ויבא ארבה, וילק ואין מספר: ויאכל כל עשב בארצם, ויאכל פרי אדמתם'' (תהלים קה לה). אחר שהארבה חיסלו את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ ה' הביא רוח מערבית והיא לקחה עמה את הארבה לים סוף. ולא רק את הארבה שהיו חיים אלא אף את הארבה שהמצרים עשו מהם שימורים והיו ממלאים מהם חביות ומולחים אותם. אמר הקב''ה רשעים אלו ישמחו במכה שהבאתי עליהם?! מיד הביא רוח מערבית ולקחה עמה אף את המלוחים ולא נשאר ארבה אחד בכל תחום מצרים. ''ויתן לחסיל יבולם, ויגיעם לארבה'' (תהלים עח מו), כדי שלא יהנו המצרים מהם ולכן לא נשארו כמו שנשארו הצפרדעים.

''ויעל הארבה על כל ארץ מצרים'' (שמות י יד), א''ר יוחנן: כיון שבא ארבה, שמחו המצרים. אמרו: נקבץ ונשלוק מהם, ונמלא מהם חביות.

אמר הקב''ה: רשעים, במכה שהבאתי עליכם, בה אתם שמחים! מיד ''ויהפֹך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף, לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים'' (שמות י יט). מהו ''לא נשאר ארבה אחד''? אפילו מה שהיו בקדרות ובחביות מלוחים, פרחו והלכו להם שלא כדרך הטבע, כדי למנוע מהמצרים הנאה כלשהי ממכת הארבה.

היתה מחלוקת בין מצרים ובין בני חם היכן עובר קו הגבול. ובמכת ארבה ראו בברור היכן קו הגבול, כי הארבה היה רק בגבול מצרים וכך נפתרה המחלוקת שהיתה בניהם שנים רבות.

הטעם למכה זו: מפני שאילצו המצרים את בנ''י לחרוש את שדותיהם ולזרוע הדגן, ובנ''י היו זורעים חטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, לפיכך בא הארבה ואכל את הכל מידה כנגד מידה.

טעם שני: מפני שהמצרים רצו לבטל מישראל את הברכה שברך הקב''ה את אברהם אבינו: ''כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים'' (בראשית כב יז), והם אמרו: ''פן ירבה'' (שמות א י).

כעת נתאר את גודל המכה: אבו חליל שולח את בנו ג'יהד להביא נענע מהגינה כדי לשים בתה. יוצא ג'יהד לגינה לקטוף נענע, אך חשכו עיניו לא נשאר עלה ירוק אחד בגינה בא החסיל וחיסל את הכל. חוזר הבית במפח נפש לבשר לאביו את הבשורה הרעה. אבו חליל יוצא בעצמו לאמוד את הנזק הרב שנגרם לו וצועק בגרון ניחר אל אשתו שתוציא את הראש מהחלון לראות את הכליון. שואלת אשתו: מה היצורים האלה שמנתרים בגינתנו. עונה לה אבו חליל: זו מכת הארבה שבאו בגבולנו ועשו חיסול כללי לכל היבול. יופי! לפחות אם לא השאירו עלה ירוק לרפואה נאסוף אותם ונעשה מהם חמוצים, רק רגע אני אשלח את הילדים עם צנצנות שיעזרו לך לאסוף. והיא קוראת בקול גדול עראפת חוסיין אחמד מחמוד אבו עלי רוצו מהר לגינה ותעזרו לאבא לצוד חרגולים ואני אעשה מהם חמוצים לכל השנה. וכך הם אוספים ואוספים הממעיט אסף עשרה עומרים, והיא הניחה אותם בחביות ומלחה אותם. אך ראו זה פלא ברגע שהוסרה המכה הארבה המת תפש לו כנפיים ועף כלעומת שבה והאכזבה היתה רבה.


מכת חשך

החושך במצרים היה יותר חשוך מלילה רגיל זה היה כשהאיר היום, אבל בלילה החושך היה יותר חשוך מלילה רגיל היה חושך אפלה שלושת ימים, כי בחושך רגיל עוד אפשר לזהות אבל למצרים היה חושך אפלה שלא ראו איש את אחיו. אפילו את מי שמכירים שבדרך כלל מזהים בחושך רגיל כאן לא יכלו לראות את הדמות ולזהות. ועוד שלושת ימים שלא ראו איש את אחיו והחושך היה עבה כעובי דינר זהב שהיה אפשר למששו ביד כך שלא יכלו לקום כאילו שנהפכו למאובנים שלשה ימים היו מרותקים למקומותיהם אדם שעמד נשאר באותה תנוחה כאילו שמו אותו בגבס, ואדם שישב או שכב נשאר באותה תנוחה במשך שלשה ימים רצופים כמו פסלים. ומי שגירד את הראש נשאר בתנוחה זו, ומי שישב בשירותים נשאר תקוע באסלה שלשה ימים.

ובכתב הקבלה (שמות י) כתב: שלא קמו איש מתחתיו מכיון שבאו להם תמונות זרות ומפחידות חזיונות מבהילים מול העיניים מטילות אימה ומבעיתים ומרוב פחד נשתתקו במקומם ולא יכלו לנוע.

כל מכות מצרים היו שבעה ימים, אך מכת חושך היתה רק ששה ימים.

הטעם למכה זו: מכיון שהיו בישראל באותו הדור רשעים שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בשלושת ימי אפלה, כדי שלא יראו המצרים במפלתם ויאמרו אף ישראל לוקים כמונו ונענשים יחד אתנו, לכן נעשה חושך בעובי דינר כדי שלא יוכלו המצרים לזוז ממקומם ובזמן זה ישראל יקברו את הרשעים שמתו בלא שיורגש הדבר, ולא יראו במפלתן של רשעי ישראל.

למה הביא הקב''ה חושך עליהם: לפי שהיו פושעים בישראל, שהיו להם פטרונים מן המצרים, אדונים מצרים שהגנו עליהם ודאגו לכל מחסורם. והיה להם שם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת ממצרים. אמר הקב''ה: אם אביא עליהם, על פושעי ישראל מכה בפרהסיה וימותו, יאמרו המצרים: כשם שעבר ה' עלינו, כמו שהכה אותנו, כך עבר עליהם. לפיכך הביא על המצרים את החושך שלשה ימים, כדי שיהיו ישראל קוברים מתיהם, ולא יהיו רואים אותם שונאיהם.

טעם שני: שהרי הקב''ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: ''ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול'' (בראשית טו יד), לכן אמר הקב''ה למשה רבינו: ''דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב'' (שמות יא ב), אין נא אלא לשון בקשה. א''ל הקב''ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב! שלא יאמר אותו צדיק אברהם אבינו ''ועבדום וענו אֹתם'' (בראשית טו יג), קיים בהם. ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'' לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו!

ה' נתן לנו את ממונם. אותו מצרי שעבד כל ימיו בפרך מצאת החמה ועד צאת הנשמה כדי לצבור הון ועשה חיל בעמלו, ודאי לא העלה בדעתו שהוא עמל למעשה בעבור עבדו היהודי. על כך נאמר: רשע יכין, וצדיק ילבש! ובאמת כך הוא, גלגל הוא שחוזר בעולם, ואמרו חז''ל: למה נקרא שמם זוזים? שהם זזים ממקומם הולכים מזה ובאים לזה. כמו שמצינו אצל יוסף מוקיר שבת.

לכן כעת שהמצרים אינם יכולים לזוז בנ''י נכנסו לבתיהם ובדקו בכספות בארונות בשידות ובמגירות את כל מה שיש למצרים אבל לא נגעו בכל אשר להם. ''ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם'' (שמות י כג), בארץ גושן, שבה גרו בנ''י בקביעות, לא נאמר, אלא במושבותם בכל מקום ישיבתם ושהייתם. בכל מקום שהיה יהודי נכנס, היה אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות, באוצרות הנסתרים של המצרים.

טעם שלישי: מפני שהמצרים היו עובדים לגרמי השמים והחשיבו את השמש לאלוה ועבדו אותו. לכן החשיך ה' להם כדי שידעו שגם השמש הוא אחד ממשמשי הקב''ה ואין בו כח עצמי.

טעם רביעי: שהמצרים העבידו את בנ''י בפרך ופרעה ציוה עליהם לאסוף תבן והיו נאלצים לקום בחושך כדי להספיק ללבון הלבנים, כך עבדו בפרך מחשיכה עד חשיכה, והם שינו הלילה לאור יומם, והשי''ת שינה להם גם כן הטבע ''שׂמים חֹשך לאור ואור לחֹשך'' (ישעיה ה כ), מידה כנגד מידה ''שלח חֹשך ויחשִך, ולא מרו את דברו'' (תהלים קה כח).

טעם חמישי: כי המצרים הרשעים אילצו את בנ''י ללכת לפניהם עם אבוקות כדי להאיר את דרכם בחושך, ומידה כנגד מידה לקו בחושך.

טעם שישי: מפני שהמצרים הארורים מיררו לבנ''י את חייהם וחשכו עיניהם מצרת השעבוד, ומידה כנגד מידה החשיך ה' להם והיה להם חושך בעיניים.

טעם שביעי: כשהמצרי רצה לסעוד את לבו או לקרוא עיתון בלילה, קרא לעבדו היהודי העמיד אותו כמו נד, הניח לו נר דולק על ראשו, והזהיר אותו: אם תזיז את הראש לכאן או לכאן אני אערוף את ראשך בסייף.

טעם שמיני: מפני שהמצרים גרמו לבנ''י להצפין ולהחביא את בניהם בחושך, וכן היולדות נאלצו ללדת בחושך, שמא יוודע למצרים וישליכו את הבן ליאור.

טעם תשיעי: מפני שהמצרים היו. שמים את בנ''י בכלא חשוך, מידה כנגד מידה גם הם ישבו בחושך אפלה כמו בבית האסורים שלא יכלו לראות ואף לא לזוז.

וכעת נתאר את גודל המכה: בבית המצרי חשוך משחור כולם נתקלים בכולם נופלים מועדים שוברים יד וראש. אבו ג'יבריל בא להדליק את האור אך בטעות מכניס את ידו לשקע ומתחשמל. מיד הוא צועק לעזרה, ואז בנו מחמוד החמוד רץ לעזרתו אך מכיון שהחושך כיסה ארץ הוא נתקל בחואתמה ושניהם נפצעים. פטמה שומעת את הבכיות וממהרת לאיזור הפיגוע לפי הקול, ואז היא נתקלת בשלחן ומפילה את כל כלי הזכוכית והקרמיקה והכל מתנפץ לרסיסים. ג'וחה רץ לשירותים ובדרך נכנס באקווריום ומנפץ אותו, וכך הבית כולו על גלגלים, לקיים מה שנאמר: ''יהי דרכם חֹשך וחלקלקֹת, ומלאך ה' רֹדפם'' (תהלים לה ו).

וכשיצאו ממצרים ניגש אברהם אל שכנו המצרי ברגותי וביקש ממנו בגד חגיגי. ענה לו ברגותי אין לי בגד חגיגי, אין לי כלום. אמר לו אברהם: תשמע חביבי, הרי בארון בחדר שינה יש לך חליפה ירוקה תלויה על קולב והיא בדיוק במידה שלי. וברגותי שואל בתמימות מעושה, היכן אמרת? ואברהם עונה כסיל כאולתו. בחדר שינה שלך בצד שמאל ישנה שידה, במגירה השניה מונחים אחר כבוד התכשיטים של אשתך שרשראות זהב, צמידים עגילים טבעות וגם הטבעת של בתי מרים שבתך פטמה גנבה ממנה. ומאחרי השידה מוסתרת כספת ובה מונחים, יהלומים אבני חן אבנים טובות ומרגליות לרוב, וכן $52000 במזומן, אז בבקשה אל תעבוד עלי. נדהם ברגותי מהמדע המדויק ושאל: מניין לך זאת?! ענה לו אברהם: הרי אתה ישבת שלשה ימים בחושך כמאובן ולנו היהודים היה אור. רגע אבל היה לכם אור בארץ גושן אבל פה אצלנו היתה הפסקת חשמל א''כ כיצד ראית? עונה לו אברהם: בכל מקום שהלך היהודי היה לו אור וכשנכנסתי לבית שלך נכנס עמי האור והאיר לי בכל המסתורים, ועלינו נאמר: ''נר לרגלי דברך'' (תהלים קיט קה). נכנסתי לביתך וראיתי את כל אוצרותיך אך חלילה לא לקחתי דבר. כשראה זאת המצרי אמר: הא כן כן נזכרתי, בא בא קח בשמחה הרי אנו שכנים והרעיף עליו בגדים לרוב וכו'. וכשאשתו שרה ביקשה משכנתה חואתמה שרשרת, ענתה חואתמה: אין לי בכלל תכשיטים. אמרה לה שרה: הרי במכת חושך נכנסתי לביתך וראיתי את כל התכשיטים שלך ושל הבנות שלך והתחילה למנות לה את כל מה שראתה, שרשראות עם יהלומים טבעות עם אבני חן צמידים מזהב. מיהרה חואתמה לשידה וראתה שכל התכשיטים מוצגים במקומם ולא חסר אף תכשיט הכל עומד על מקומו בשלום. כשראתה את נאמנותה של שרה היהודיה מצאה חן בעיניה והשאילה לה בחפץ לב ובנפש חפצה, ואף הרעיפה עליה יותר ממה שביקשה.


''ולכל בני ישראל היה אור במושבותם''



מכת בכורות

בחצות הלילה מתו כל בכורי מצרים, מהבכור החשוב יותר בממלכה והוא בכור פרעה שעתיד לשבת על כס מלכותו. ועד הבכורות הפשוטים ביותר שהם שבויים ועובדים עבודת רחיים בשביה, ובכור השפחה שטוחן ברחיים שזו אומנותו.

''ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם'' (תהלים עח נא).

ולמה לקו בני השפחות? שאף הם היו משתעבדים בבנ''י ושמחים בצרתם. ואף בכור בהמה מתו, מכיון שהמצרים היו עובדים לבהמה. וכשהקב''ה נפרע מן האומה עובדי כוכבים ומזלות נפרע תחילה מאלהיה.

שלוש פעמים כתוב בכור בפסוק, כנגד: בכור מאב, בכור מאם, וגדול הבית. שאין בית אשר אין בו מת או בכור מאב או בכור מאם, כי המצריות היו מזנים עם הרבה מצרים אשה נשואה אחת היתה מזנה עם חמשה או עשרה מצרים רווקים ומכל אחד היה לה בכור. מצרי אחד עם חמש נשים מצריות ומכל אחת היה לו בכור, או הגדול שבבית מת. אמרו חז''ל: לא היה בית מצרי שלא הוציאו ממנו ארבעה וחמשה מתים ''שהכה בכורי מצרים'' (תהלים קלה ח).

קודם שהתחילה המכה באו הבכורים לפני פרעה וביקשו ממנו שישחרר את בנ''י מיד, שאל''כ הם מתים. אך פרעה לא הסכים לבקשתם והקשה את עורפו. מיד הרגו וטבחו זה בזה, וזה שכתוב: ''למכה מצרים בבכוריהם'' (תהלים קלו י), שהבכורות הכו זה בזה, חוץ מהבכורות שהכה ה'.

כאשר משה רבינו הודיע שהבכורים ימותו, באו הבכורים לפני הארמון בהפגנה כדי שישחרר את בנ''י, אך פרעה בעקשנותו אמר אפילו אם ימותו כל מצרים איני מוכן לשחרר את בנ''י. הבכורים שזעמו על תגובתו האגואיסטית החליטו לצאת במלחמה שערה נגד השלטונות ובמלחמה זו מתו 600 אלף מצרים - התחלה טובה!

הטעם למכה זו: היות והמצרים הרשעים היו משליכים את ''כל הבן הילוד היאורה'' (שמות א כב), לכן מידה כנגד מידה הרג ה' את בכוריהם.

טעם שני: מכיון שהמצרים קדשו בכוריהם לעבודה זרה, וה' עשה שפטים באלהי מצרים, לכן המית את בכוריהם.

וכעת נתאר את גודל המכה: פונים הבכורות להורים שלהם, אנא גשו למלך פרעה שגם הוא בכור ודברו על לבו הערל שיסכים לשחרר את בנ''י. ניגשים ההורים אל פרעה בליווי בכורותיהם ובבכי מר הם טוענים בקשתם. אנא כבוד המלך ירום הודו! שחרר את היהודים הללו. הרי כל מה שאמר משה עד עתה הכל התקיים ובעיניך ראית ועל בשרך חזית מכות נוראות ונפלאות. כעת חוס נא עלינו ועליך כי גם אתה בכור והוציאם ממצרים, אנא הוד מעלתך חוס ורחם עלינו. ואז ניגש ראש המדברים קד קידה לפני המלך ומתחנן על נפשו כי גם לו יש בבית בן יחיד והוא בכור, ומתרפס לפני המלך להוציא את בנ''י ממצרים. ואז פרעה מרים בקולו קול עוז, די מספיק בלום פיך חצוף! כיצד אתה מדבר עם המלך עוד מילה אחת אערוף את ראשך מעליך, תסתלק לי מהעיניים ומיד ואני לא אשלח את העם, עבדי הם לעולמי עולמים ופה תהא קבורתם. ואז כולם פונים אליו, חוס ורחם על עוללינו! ופרעה צועק עליהם, אתם לא מעניינים אותי כלל. פונה אחד השרים הבכירים אל המלך, כבוד המלך אל תהיה עקשן הרי אתה יודע... לא הספיק לסיים את המשפט וזעקת שבר יוצאת מפי המלך, בלום פיך! ולא אתלה אותך על עמוד. ועתה כולם תעופו לי מהעיניים טרם אכלה זעמי בכם.

אך כשרואה פרעה שהחל הנגף בעם ואין בית אשר אין שם מת העניין התחיל לדגדג לו כי ראה את בנו בכורו מוטל פגר מת לפניו ואחרי הכל גם הוא בכור חשש שמא המכה תפגע בו, לכן רץ באמצע הלילה בעודו לבוש בפיג'מה ומחפש את משה ואהרן ורץ מחצר לחצר ובדרכו פוגש בילדי היהודים ומייבב כמו קוף וקורא ''אל יהוד'' היכן נמצא משה, והילד היהודי צוחק עליו ואומר לו: לך שמאלה עד סוף הרחוב אח''כ ימינה ותחזור חלילה. בצערו הוא פונה לילדון אחר, איברהים היכן משה מתחבא? מצביע לו הילד ואומר: רוץ מהר כל עוד רוחך בך עד סוף העולם שמאלה. וכך הילדים רודפים אחריו וצוחקים עליו, ובלית ברירה הוא מרים קולו וצועק, משה!!! אהרן!!! היכן אתם? זעקת שבר פורצת מגרונו, ואז יוצא משה ואומר: כן כבוד המלך שמעתי שאתה מחפש אותי, במה העניין? אומר לו פרעה: אני פוחד למות כי אני בכור ''לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה'' (תהלים קיח יז), צאו מפה מיד! אומר משה: וכי אנחנו גנבים שבורחים בלילה, בשום אופן רק באור היום נצא לעיני כולם לנו יש סבלנות. אבל לי אין סבלנות כבר, צאו כולכם אנשים נשים וטף. אומר משה: אנו נצא רק אחר שתכריז בקול רם אתם משוחררים, אתם חופשיים, ואז הכריז פרעה בקול רם: הרי אתם בני חורין, הרי אתם לעצמכם! ''ויוציאם בכסף וזהב'' (תהלים קה לז).

''ויקרא למשה ולאהרן לילה'' (שמות יב לא), היה פרעה מחזר על פתחיהם של עבדיו ומעמידם כל אחד ואחד ממקומו, והולך עמהם וקורא בלילה בכל שוק ושוק ואומר: היכן הוא משה, והיכן הוא דר? והיו בניהם של ישראל משחקים ואומרים לו: פרעה, להיכן אתה הולך? והוא אומר להם: את משה אני מבקש. והם אומרים לו: כאן הוא דר, כאן הוא דר, ומשחקים בו עד שמצאו למשה. אמר לו פרעה: ''קומו צאו מתוך עמי''! א''ל משה: וכי גנבים אנו שנצא בלילה?! כך ציוונו הקב''ה: ''לא תצאו איש מפתח ביתו עד בֹקר'' (שמות יב כב), לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים.

ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך כמחנה סנחריב, שהוכה ע''י מלאך בשערי ירושלים, ומתו מאה שמונים וחמשה אלף ראשי גייסות וחיילים כחול אשר על שפת הים. ולא על ידי שרף כמחנה סיסרא, שהוכה בלהט אש הכוכבים ממסילותיהם, שחיממו את שריונם. וכשירדו לנחל קישון להתקרר מן החום, גרפם הנחל והטביעם. ולא על ידי שליח כאברהם אבינו, שנלחם עם ארבעת המלכים, והיה זורק עליהם עפר ונעשה לחרבות, קש ונעשה לחצים. אלא הקב''ה בכבודו ובעצמו נלחם במצרים, ועברתי בארץ מצרים להכות כל בכור אני ולא מלאך אני ולא שרף אני בכבודי ובעצמי.

בצאת ישראל ממצרים לא נבח שום כלב. אעפ''י שדרך הכלבים שרואים אדם נובחים עליו ובפרט כאן שיצאו רבבות יחד והיתה המולה גדולה ודרך הכלבים לנבוח, וכשכלב אחד נובח כל הכלבים השומעים אותו נובחים אף הם, לא חרץ כלב לשונו. וכן מצרים היתה מוקפת ע''י כלבים ושאר בעלי חיים בכישופים שכל מי שהיה יוצא היו צועקים, כאן לא נשמע קולם. כמו שהיום יש בחנויות גלאי שמשמיע קול צפצוף אם מוציאים דבר בלא תשלום. ואת שכרם קיבלו ''ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אֹתו'' (שמות כב ל).

וכבר אמרו חז''ל: בזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם ושלא שינו מלבושם. ועל זה נתנו רמז ''ושלל לא יחסר'' (משלי לא יא) שלל ר''ת שמם לשונם לבושם. וכעת בעוונות הרבים היהודים הגרים בחו''ל קוראים לעצמם שמות גוים מובהקים, לבל יכירום כי הם זרע ברך ה'. ורק בעת שעושים להם השכבה לאחר פטירתם או בכתיבת המצבה נקראים ונכתבים בשמם היהודי, שנקראו בו בעת ברית המילה שלהם. ובזה פרשו את הכתוב: ''קראו בשמותם עלי אדמות'' (תהלים מט יב), שאינם נקראים בשמם היהודי רק אחרי אריכות ימים ושנים בהגיעם עלי אדמות בבית הקברות, וכן פרשו בזה דרך רמז: כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה לחופה. כי כשם שבעת ברית המילה נקרא בשם אברהם כן ישאר שמו בעת שיכנס לחופה, לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע בשם הגוים, וזהו בזכות שלא שינו את שמם זכו ליגאל ממצרים.


''למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל''

''ולמען תספר באזני בנך, ובן בנך את אשר התעללתי במצרים'' (שמות י ב) ופרש''י התעללתי - שיחקתי בהם. לכאורה מדוע הקב''ה שיחק והתעלל בפרעה ובעמו. יש להבין מה עניין המשחק הזה, והרי ''רחמיו על כל מעשיו''.

יש להסביר הדברים עפ''י משל: לעשיר גדול ומופלג שהיה חשוך בנים ולאחר שנים רבות שהמתין בכיליון עיניים זכה שאשתו נפקדה וילדה בן זכר ילד שעשועים בן נחמד למראה ויפה תאר. אך דא עקא שלא יכלה להניק את הילד, אמר לה: וקראתי לך אשה מינקת ותניק לך את הילד. שילם העשיר טבין וטקילין שכר רב למינקת והניקה הילד. ויהי כמשלוש חדשים ויחלה הילד וישאל בטובי הרופאים וישיבו לו: כי הילד לקה בהרעלת קיבה חריפה ועליו לתת לו רפואות תעלה מרות כלענה כדי שיקיא את תוכן קיבתו ובזה יחלים ממחלתו. אך מכיון שהתרופה היתה מאוד חזקה והילד היה חלש לא היתה אפשרות להשקות אותו את סם התרופה בשום אופן כדי שלא יכנס בסכנה חלילה. התיעץ האב בפרופסורים גדולים ויעצו לו: שהמינקת עצמה תשתה את הסם המר כלענה והחזק וזה ישפיע על החלב שלה, וכשינק הילד מהחלב ישפיע החלב על מחלתו ויעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואיו. אולם כשנתבקשה המינקת לשתות הסמים המרים סירבה בכל תוקף באומרה: האנכי הריתי את הילד הזה אם אנכי ילדיתיהו?! כי תאמר אלי לשתות סם מר ממות. שכֹר שכרתני להניק הילד ותו לא. ויגש העשיר אל בית המשפט לצוות עליה ולהכריחה לשתות את הסמים המרים ולהציל את נפש בנו יחידו. וישאל השופט את הרופאים לאמור: מאין קיבל הילד את הרעלת הקיבה? ויענו הרופאים פה אחד: אין ספק כי המינקת עצמה אכלה דברים המזיקים שגרמו לעכירת החלב וגרמה ע''י כך הרעלת קיבה לילד. ויחרץ השופט את משפטה שבעל כרחה צריכה לשתות את הסמים המרים להחיש רפואה לילד הרך. כי אשמת המחלה בראשה, היא הביאתה והיא תקחנה וארוכתו מהרה תצמח.

והנמשל: בני ישראל היו תמימים וטהורים כשירדו למצרים עם יעקב אבינו בריאים בנפשותם חדורי אמונה שלמה בבורא עולם. אך פרעה ועמו הרעילו את נשמתם השחיתו והתעיבו עד שבנ''י הגיעו לדיוטה תחתונה ירדו למ''ט שערי טומאה כמו שנאמר: ''וירעו אֹתנו המצרים'' (דברים כו ו), עשו אותנו רעים. וכדי להחזיר את בנ''י לתמותם ואמונתם לא היה מן הנמנע להכותם בעשר מכות לעיני ישראל, לקבל מהלומות נוראות ועי''כ יחזרו לתמותם ואמונתם הטהורה בבורא עולם כבתחילה להעלות רפואה לנפשם וידעו כולם כי ''אין עוד מלבדו'' (המגיד מדובנא פ' בא).

אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שהיה עסקן בדברים אמר, כתוב: ''לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם: אשר אין לה קצין שֹטר ומֹשל'' (משלי ו ו). אמר רבי שמעון: אלך ואחזה אם נכון הדבר שאין לנמלה מושל - מלך. הלך בתקופת תמוז - בקיץ ופרס גלימה על קן של נמלים. יצאה ובאה נמלה אחת, נתן בה רבי שמעון סימן. חזרה הנמלה לקן ואמרה לחברותיה: נפל צל! והנמלים אוהבות צל ובורחות מן השמש. יצאו כולן החוצה. מיד הסיר רבי שמעון את הגלימה ונפלה שמש, התנפלו הנמלים על אותה נמלה שסברו ששיקרה עליהן והרגוה. אמר רבי שמעון: מכאן ראיה שאין לנמלים מלך. שאלמלא היה להן מלך הלא היו זקוקות לטול רשות המלך להרוג אחת מהן.

והקשו התוספות ממה שנאמר (מסכת בבא בתרא עה.): ''ושעריך לאבני אקדח'' (ישעיה נד יב). ישב רבי יוחנן ודרש: עתיד הקב''ה להביא אבנים טובות ומרגליות, שהם בגודל שלושים אמה על שלושים אמה וחוקק בהן עשר אמה ברוחב על עשרים אמה בגובה ומעמידן בשערי ירושלים. והיינו אקדח לשון קודח שחוקק בהן, וגם משמע אבן טובה שמאירה כאש קודחת. לגלג עליו אותו תלמיד אמר: עכשיו אבן יקרה בגודל ביצה של עוף קטן ששמו תאציל לא נמצא, אבנים בגודל כזה נמצא?! לימים הפליגה ספינתו בים, ראה את מלאכי השרת שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות שהן בגודל שלושים על שלושים אמה וחקוק בהן עשר ברום עשרים אמה. אמר להם: אבנים אלו לצורך מה? אמרו לו: שעתיד הקב''ה להעמידן בשערי ירושלים. בחזרתו בא לפני רבי יוחנן ואמר לו: דרוש רבי! לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי במו עיני. אמר לו רבי יוחנן: ריקא! אלמלא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. למדנו מזה, שרבי יוחנן הקפיד על התלמיד שרצה לאמת ולברר דברי רבו עפ''י הנסיון. א''כ נשאלת השאלה: כיצד הרשה רבי שמעון לעצמו לבחון ולבדוק אמתות דברי שלמה המלך הכנים הם אם לאו? ותרצו התוספות: כאן זה שונה, מכיון שרבי שמעון בא לברר ולהוודע כיצד ידע שלמה המלך. שהרי בודאי האמין רבי שמעון בלב שלם ובנפש חפצה באמתות דברי החכם מכל אדם, אך מטרתו היתה להגיע לזה בכוחות עצמו ע''י דרישה וחקירה ע''י נסיון לדעת את המציאות ולכן היה מותר לו להתחקות על שרשם של דברים. ומאחר ושלמה המלך עצמו הרשה לנו על כך באומרו: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. הרי הרשות נתונה להתבונן בזה במציאות, ואינו דומה תא חזי - בא וראה לתא שמע - בא ושמע. אבל אותו תלמיד שלגלג על דברי רבו לא האמין כלל לדברי רבי יוחנן וחשב שהגזים בדבריו רק אחר שראה במו עיניו נוכח לדעת שרבו צדק, זה ודאי נחשב מלגלג על דברי חכמים ואכן היה ראוי לעונש להיות גל עצמות. מכאן למדנו: שהאמת והאמונה יסוד בנין (חולין ס:).

והגאון החתם סופר זצ''ל היה אומר: כל החקירות ביסודות האמונה בחזקת סכנה הן, מקוצר המשיג ומעומק המושג, ובנקל יוכל האדם ליפול ברשת הטעות, כי שגיאות מי יבין, וכמו שאמרו: ''במופלא ממך אל תדרוש'' (חגיגה יג.) ולכן קודם שבא האדם לחקור ולדרוש, עליו לקבוע בדעתו באופן נמרץ לאמור: אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי תורתנו הקדושה אמת, והכל נתנו מרועה אחד, אלא שברצוני להבין גדולת תורתנו הקדושה וערכה הנצחי. וזוהי כוונת הפסוק: ''וארשתיך לי באמונה'' (הושע ב כב), תוכל לחקור ולהתבונן להכיר את בוראך ''בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אֹרחֹתיך'' (משלי ג ו). וזהו גם כן מה שאומרים בתפילה: אין כאלהינו אין כאדונינו!

ואח''כ שואלים: מי כאלהינו מי כאדוננו? ואח''כ תשובה לדבר: אין כאלהינו אין כאדוננו! ולפי האמור ניחא.

מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה כמוסה ונפלאה. והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו (חזו''א פ''א).

הסבא מקלם
הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ''ל כותב... יש שני מיני אדם המאמינים בה' יתברך. אחד מאמין מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה. והשני בא לאמונת הדת מחמת החקירה. והחילוק ביניהם: הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח''ו את אמונתו, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו. ועוד: שלא חקר מעולם. אבל יש לו חסרון שהאמונה אצלו היא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל. אבל השני יש לו מעלה שמחמת שמכיר הבורא יתברך שמחמת גודל חקירתו, הוא חזק אצלו באמונה שלמה ובאהבה גמורה. אבל גם כן יש לו חסרון שבקל יכולים לפתותו, שאם יביאו לו ראיות הסותרות יתפתה ח''ו. אבל מי ששתי המדות בידו אין למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחזקה, וגם כן באה לו האמונה שחקר בעצמו.

אייזיק ניוטון
מגדולי המדענים בכל הדורות, ערך בביתו סעודה חגיגית לכבוד ידיד נעורים אף הוא מדען חשוב. במהלך הסעודה התעניין הידיד בנימת תמיהה בדבר נכונות השמועה כי המארח אייזיק ניוטון מאמין נלהב בבורא עולם. לשמע השאלה הרצינו פני ניוטון והוא השיב בשקט ובשלוה: רצוני להראותך דבר מה אשר בודאי יעניין אותך. בחדר עבודתו הוריד ניוטון מאחד המדפים מערכת כדורים גלגלים וקפיצים והסביר: אלו הם כוכבי הלכת. הנה, זה כדור הארץ כשסביבו חג הירח. זהו שבתאי על ירחיו. וזהו צדק וכו'. במשיכת חוט הפעיל ניוטון את המערכת, והנה החלו הכוכבים לנוע בסדר מופתי, כאשר הם מחקים בדיוק נפלא את מהלכי הכוכבים בחלל. האורח הנפעם ממראה עיניו קרא בהתרגשות: אייזיק כיצד עשית זאת?! וניוטון המדען הדגול השיבו בשלוה מעושה: אני? לא אני עשיתי זאת! בחצר ביתי הצטברה ערימת גרוטאות גלגלים וקפיצים וכדומה. מרדף כלב אחר חתול גרם להם לזנק היישר לתוך הערימה, כשהכל מתעופף באויר. לשמע הרעש יצאתי לחצר ולפליאתי גיליתי כי בחזרת החפצים בנפילתם לארץ נוצרה מערכת נפלאה זו מעצמה. השתומם האורח ואמר: כיצד יכולה מערכת משוכללת כזו להווצר מעצמה?! ענה לו ניוטון: מערכת זו שאינה אלא חיקוי עלוב של המקור אינה יכולה להווצר בדרך מקרה - המקור שהוא עצום מורכב ונפלא לאין ערוך האם יכול הוא להווצר מעצמו במקרה? (מסילות אל האמונה)


''שיחו בכל נפלאותיו''





הפטרה לפרשת בשלח - ודבורה אשה נביאה


ספרדים: שופטים פרק ה'

אשכנזים: שופטים פרק ד' פס' ד' - סוף ופרק ה'

תימנים: שופטים פרק ד' פס' כ''ג - כ''ד ופרק ה'

בהפטרה מסופר: על שירת דבורה.

ותשר דבורה וברק בן אבינועם, ביום ההוא לאמור: אזמר לה' אלהי ישראל: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר

בפרשה מסופר: על שירת הים.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים: זה אלי ואנוהו...





קריאת ההפטרה



{כאן מתחילים האשכנזים}
(ד) וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: (ה) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: (ו) וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: (ז) וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ: (ח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ: (ט) וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה: (י) וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה: (יא) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן (בצענים) בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ: (יב) וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר: (יג) וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן: (יד) וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו: (טו) וַיָּהָם יְהוָה אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: (טז) וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד: (יז) וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי: (יח) וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: (כא) וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת: (כב) וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ:

{כאן מתחילים התימנים}
(כג) וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כד) וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן: ה (א) וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:

{כאן מתחילים הספרדים}
(ב) בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה: (ג) שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: (ה) הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת: (ז) חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (ח) יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל: (ט) לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְהוָה: (י) רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ: (יא) מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְהוָה: (יב) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם: (יג) אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים: (יד) מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר: (טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב: (טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: (יז) גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן: (יח) זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה: (יט) בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ: (כ) מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא: (כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז: (כב) אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו: (כג) אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים: (כד) תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: (כו) יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ: (כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: (כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: (כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: (ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: (לא) כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על שירת דבורה.

''ודבורה אשה נביאה'' שירת דבורה על תשועת ישראל ומפלת סיסרא שר צבא יבין מלך כנען, נחשבת בין המליצות הנעימות והנפלאות בתנ''ך.

כשהיה יבין מלך כנען מולך ומשעבד את ישראל בחירופין וגידופין, שלח הקב''ה לישראל מושיעה ומנהיגה, את דבורה הנביאה, שהיתה רוה''ק שרויה עליה (ויקרא רבה).

ניצחון ישראל על אויביהם היה כה גדול ומופלא, עד שחשה דבורה הנביאה צורך לשיר לפני ה' הלוחם להם ולקלסו ברבים. על הר תבור אמרה דבורה את שירתה. זכה ההר שתאמר עליו שירה מכיון שבמתן תורה לא התקבלה תחינתו לא נתנה עליו התורה. כשרצה הקב''ה לתת תורה לעמו, בא הר תבור לפניו וביקש: רבונו של עולם! תן עלי תורה לישראל, שאני גבוה מכל ההרים. לא שמע לו ה' ונתן את תורתו על הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים. אולם הבטיח לו לזכור את בקשתו ובבוא היום תשיר עליו אשת לפידות ותפאר עליו את שם ה'.

בקול גדול שרה דבורה הנביאה, הללה ושבחה את שמו הגדול על גבורותיו וחסדיו עם עמו ישראל.

לכבוד הניצחון חיברה שיר הלל לקב''ה שהציל את ישראל, המכונה ''שירת דבורה''.

תרגום יונתן אומר: דבורה היתה עשירה מאוד, היו לה דקלים - תמרים ביריחו, פרדסים וכרמים ברמה, זיתים נותני שמן בבקעת בית אל ועפר לבן בהר אפרים - הר המלך, שהיו מוכרין את העפר ליוצרי חרש. דבורה היתה חשובה כשרה אמנו (בעל הטורים).

ואמרו חז''ל: מ''ח נביאים וז' נביאות נתנבאו לישראל, ואחת מהן היתה דבורה, שנאמר: ''ודבורה אשה נביאה'' (מגילה יד.) שפטה את ישראל ארבעים שנה. ''אשת לפידות'' בעצם אין אשה יכולה לכהן כשופט, לפי ששופט צריך להיות קפדן, ואילו ''נשים רחמניות הן''. אלא דבורה היתה יוצאת מן הכלל. ''אשת לפידות'' היא היתה כ''לפיד אש'', לא רכרוכית כאשה אלא לוהטת כלפיד לשפוט את הרשעים (אהבת יהונתן).

''ודבורה אשה נביאה'' מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלוא פינחס בן אלעזר עומד. מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוה''ק שורה עליו.

בנבואתה ובשירתה הלהיבה דבורה את לבותיהם של ישראל כ''לפיד אש'' ולפיכך נקראת ''אשת לפידות'' (אבני אזל).

וכן אמרו חז''ל: שלכן נקרא פינחס בשם מלאך, שבשעה שהיתה רוה''ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. ועוד: שנתן לה השי''ת לשון לימודים ואמרי פיה היו כלפידי אש.

לדעת חז''ל: נקראת דבורה ''אשת לפידות'' על שם שהיתה עושה פתילות למקדש לנרות המנורה, והיתה מהדרת במצוה זו ועושה פתילות גדולות כעין לפידים. לא כל הפתילות כשרות למקדש, אלא דווקא פתילות שאורן יפה. אמר לה הקב''ה: אף אני ארבה אורך ביהודה, שנאמר: ''באֻרים כבדו ה''' (ישעיה כד טו). היא פתחה פתח כחודו של מחט והקב''ה פתח לה פתח כפתחו של אולם.

בתנא דבי אליהו רבה פ' יט נאמר: בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: בא ואעשה לך פתילות והולך אותן לבית המקדש שבשילֹה אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא, והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש.

זכה ברק להנשא לדבורה בשכר ששימש את הזקנים בחייו של יהושע ולאחר מותו. ניצחונו במלחמה בא לו הודות לאמונתו הגדולה בנבואתה של דבורה. וג' שמות יש לו: ברק ומיכאל ולפידות. ברק - על שם שפניו דומות לברק. מיכאל - על שם שהוא ממיך - מקטין את עצמו. ד''א ע''ש מלאך. לפידות - על שם שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות (לפידות) כדי שיהא אורן מרובה. והקב''ה בוחן לבות וכליות אמר לה: דבורה! את התכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים כנגד י''ב שבטים. מי זכה לו ללפידות שיהא חלקו עם הכשרים ויבוא לחיי העולם הבא? הוי אומר דבורה אשתו. עליה נאמר: ''חכמות נשים בנתה ביתה'' (משלי יד א).

''והיא יושבת תחת תומר'' מה תומר זה (עץ תמר) צלו מועט אף ת''ח שבאותו הדור היו מועטין. ד''א מה תומר זה אין לו אלא לב אחד (לולב) אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

ואמרו חז''ל (ירושלמי שביעית): שאול לא זכה למלכות אלא ע''י שהיה זקנו מדליק נרות לרבים. זכות דבורה שזכתה לנבואה, מה שלא זכו מושיעים הקודמים. הכנתה הטבעית שהיתה אשת לפידות, שהיו מעשיה בזריזות והתלהבות כלפידים.

''היא שפטה את ישראל תחת תומר דבורה'' תחת עץ תמר לעיני כל, ולא בנתה לעצמה היכל - משפט יוקרתי, כדי שלא תיווצר בעיה של יחוד. ''היא שפטה את ישראל בעת ההיא'' לכאורה כיצד היתה יכולה דבורה בתור אשה להיות שופטת? ישנם שני תירוצים, ראשית: לפי שהיתה נביאה וזכתה להשראת השכינה ולכן היתה יוצאת מן הכלל (תוספות), שנית: לפי שבאותו זמן היו ישראל בשפל המדרגה הרוחנית ולא היה אחר שיהיה ראוי להיות שופט, והוסכם אפוא שמוטב כי תהיה אשה שופטת מאשר לא יהיה שופט כלל. והנה שני הטעמים הללו מרומזים בפסוק זה: ''היא'' - היא עצמה היתה יוצאת מהכלל בגודל חשיבותה. ו''בעת ההיא'' - העת גם היא היתה יוצאת מהכלל, כאשר לא היה אחר להיות שופט. ובשל שני טעמים אלה יכלה להיות שופטת ''שפטה את ישראל'' (משכיל לאיתן).

וזה מה שאמרה דבורה: ''לבי לחוקקי ישראל'' הם הת''ח המלמדים לעם חכמה. ''המתנדבים בעם, ברכו ה''' ותאמרו שירה!

ששה נסים נעשו באותו היום: א) בו ביום באו ב) בו ביום שלחה אחריו ושלח הוא ג) בו ביום עשו מלחמה ד) בו ביום נהרג סיסרא ה) בו ביום חלקו ביזה ו) בו ביום אמרו שירה, שנאמר: ותשר דבורה וברק בן אבינועם ''ביום ההוא'' (קהלת רבה ג).


''אשירה לה' כי גמל עלי''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על שירת הים.

''אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת'' בני ישראל עמדו בסכנת חיים, היו אובדי עצות. המצרים רודפים אחריהם ומבקשים להחזירם לעבדות ושיעבוד, לחומר וללבנים. האמנם חזון הגאולה יתפוגג, והכל היה לשוא? אך לא. הים נבקע לפניהם בנס לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו וחומות המים התמוטטו על המצרים תהומות יכסימו ירדו במצולות, סוס ורוכבו רמה בים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, האיום הוסר, הפחד נמוג, הנס היה מרעיש. הכרת הטוב פעמה בלבבות, ובני ישראל פצו את פיהם בשירה אדירה, שירה חדשה שיבחו גאולים שיצאו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה ופצחו כולם בשירה אדירה ''אז ישיר משה ובני ישראל''. זו היתה שעה של רכוז כל המאמצים וכל ההשגות הרוחניות, שעה של התעלות, שעה בה התלהטו כל התשוקות והגעגועים שבלבותיהם שרחשו עוד מעת ירידתם לשעבוד מצרים אחרי 210 שנים של גרות ושעבוד כמנין רד''ו, והנה נמסר להם שהגיע יום הפקודה שעליו נצטוו ע''י יוסף הצדיק: ''פקֹד יפקֹד אלהים אתכם'' (בראשית נ כה). הם יוצאים ממצרים לים ובאותה שעה מתגלית להם השכינה, הם מצביעים באצבע ואומרים: ''זה אלי ואנוהו'' (שמות טו ב). בני ישראל מגיעים לנקודת השיא בהשראות השמימיות הנפלאות שהיו להם עד כה וזוכים לומר שירה על הים בזכות האמונה, כמו שכתוב: ''ויאמן העם'' (שמות ד לא). רק נשער בדמיוננו את המחזה הנפלא הזה שבו מליונים פוצחים בשירה אדירה כאיש אחד בלי ללמוד את המלים, בלי ללמוד את המנגינה, בלי דקלומים וחזרות, ''אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור אשירה לה' כי גאֹה גאה סוס ורוכבו רמה בים''. מקהלה ששרה שני בתים עושה לעתים הכנות במשך חדש ימים. ואילו כאן מליונים רבים פוצחים בשירה ואומרים את אותם מלים ומנגנים באותו מקצב בהרמוניה וביחד. זה נקרא השראת שכינה. כמה היה כדאי להם לחכות ולזכות בשכר סבלנותם, כמה שוים כל יסורי האהבה והצפיה הנאמנה כשאדם מקבל על עצמו בטחון ואמונה שלמה בה' יתברך עד שהוא עשוי לזכות להגיע לאותה שעה שדברו עליה חז''ל של התחברות והתמזגות על כל בעלי ההשגות.

אמר רבי סימון: לא כל מי שירצה לומר שירה אומר שירה. אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להם עוונותיהם, שנאמר: ''ויסע משה את ישראל'' (שמות טו כב) שהסיעם מעוונותיהם. וכן אתה מוצא בדבורה וברק שנעשה להם נס ואמרו שירה.

''ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם
'' (שמות יח י), גנאי הוא למשה ושישים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' (סנהדרין צד.).

מנין לנו שמברכין על הנס? א''ר יוחנן, שכתוב בתורה: ''ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים''.

מעשה באדם אחד שהיה הולך במדינה בשם עבר ימינא שנמצאת בדרומו של נהר פרת. התנפל עליו אריה, נעשה לו נס וניצל ממנו. בא האדם הזה לפני רבא לשאול כיצד עליו לנהוג? א''ל רבא: כל זמן שתגיע לשם, תברך: ברוך... שעשה לי נס במקום הזה.

מר הבן של רבינא היה הולך במקום שנקרא בקעת ערבות והיה צמא למים, נעשה לו נס ונברא לו מעיין מים ושתה.

ועוד פעם אחת היה הולך בשוק של העיר מחוזא. התנפל עליו גמל משוגע, נפלה חומת בית שהיה סמוך לו ונכנס לתוך הבית וניצל מפני הגמל. כשהגיע לערבות, ברך: ברוך... שעשה לי נס בערבות ובגמל. כשהגיע לשוק של מחוזא, ברך: ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות.

אמרו חכמים: על נס שנעשה לרבים, כולם חייבים לברך. על נס שנעשה ליחיד, הוא ובנו ובן בנו חייבים לברך.

ומה הם הנסים שנעשו לרבים וכולם חייבים לברך עליהם:

מעברות הים
מקום שעברו ישראל בים סוף, ובנ''י הלכו ביבשה בתוך הים.

מעברות הירדן
מקום שעברו ישראל בירדן בימי יהושע בן נון {יש אומרים שהמקום הוא ליד ''גשר אדם'' בבקעת הירדן}

מעברות נחלי ארנון
הנחל היה עובר בעמק בין שני הרים גבוהים. היו שני מצורעים שהיו מהלכים בסוף מחנה ישראל, כשעברו בני ישראל בעמק הנחל באו האמוריים ועשו להם מערות בצידי ההרים ונחבאו שם. אמרו כשבני ישראל יכנסו לארץ יעברו כאן בנחל, נצא מן המערות שבהרים שלמעלה מהם ונהרוג אותם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים כנגד אותן נקעים. לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה. ולא ידעו האמוריים שארון ברית ה' היה עובר לפני עם ישראל והיה מישר את ההרים עד שהיה נהפך למישור, כיון שהגיע הארון נזדעזע ההר של ארץ ישראל ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו הסלעים הבולטים לתוך אותן בקעים בהר ממול והרגום. נדבקו ההרים זה בזה והרגו את האמוריים ונשפך דמם לנחל ארנון. כשחזרו ההרים למקומם באו שני המצורעים וראו את הדם שיצא מבין ההרים ואמרו לבני ישראל, ובני ישראל אמרו שירה. זה שכתוב: ואשד ושפך הנחלים אשר נטה לשבת ער ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חבירו ההר אשר לצד עבר מואב ושֵם ארץ מואב ער. משם בא השפך אל הבאר, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואברים ומוליכתן סביב למחנה, וישראל ראו ואמרו שירה.

אבני אלגביש במורד בית חורון
אבנים שעמדו באויר על גב איש - משה רבינו, שנאמר: ''ויחדלו הקֹלות והברד ומטר לא נתך ארצה'' (שמות ט לג), לא הגיעו לארץ אלא עמדו באויר וירדו בזמן יהושע, שנאמר: ''ויהי בנֻסם מפני ישראל הם במורד בית חורֹן וה' השליך עליהם אבנים גדֹלות מן השמים'' (יהושע י יא).

אבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל
עוג הוא מן הענקים שנולדו לפני המבול, נפלט מימי המבול, וממלחמת המלכים. עוג חשב בלבו מה שטחו של מחנה ישראל ? 3 פרסאות. אני אלך ואעקור הר בגודל 3 פרסאות ואזרוק עליהם ואהרוג אותם. הלך עקר הר בגודל 3 פרסאות והביא אותו על ראשו. הביא הקב''ה נמלים על ההר נקבו את ההר וירד על צוארו. רצה להורידו נמשכו שיניו לצד הזה ולצד הזה ולא הצליח להוציא את ההר, וזה שכתוב: ''שני רשעים שברת'' (תהלים ג ח). ''כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הנה ערשו ערש ברזל... תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה'' (דברים ג יא), מיטה בממדים מדהימים אורך ארבע וחצי מטר ורוחב שני מטר. משה רבינו היה גבוה 10 אמות {5 מטר} לקח מקל - קרדום באורך 10 אמות קפץ משה לגובה 10 אמות והכה את עוג בקרסולו, עוג נפל ומשה הרגו.

אבן שישב עליה משה
בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, שכתוב: ''וידי משה כבדים'' (שמות יז יב), ואינו יכול להרים ידיו כל היום אלא אם כן תומכים בזרועותיו ''ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד'' אהרן וחור הניחו מתחתיו אבן ולא כסא נוח כפי שראוי למנהיג ישראל, אמר משה: ישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער.

אשתו של לוט
כשהמלאך הציל את לוט מהפיכת סדום, בזכות אברהם. אמר לו: ''אל תביט אחריך'' (בראשית יט יז), אך אשתו של לוט לא עמדה בפיתוי ''ותבט אשתו מאחריו, ותהי נציב מלח'' (בראשית יט כט), במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו! אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?! ומידה כנגד מידה נהפכה לנציב מלח.

חומת יריחו שנבלעה במקומה
שנאמר: ''ויהי כשמֹע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפֹל החומה תחתיה'' (יהושע ו כ), כיון שאורכה ורוחבה שוים נבלעה באדמה (ברכות נד.).

מחזקיה המלך אנו לומדים את ערך ההודאה על הנס.

גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה.

על הפסוק: ''לםרבה המשרה ולשלום אין קץ'' (ישעיה ט ו) אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ''ם שבאמצע תיבה פתוחה מ וזו סתומה ם ? ביקש הקב''ה לעשות חזקיהו - משיח, וסנחריב - גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב''ה: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך {חיבר את ספר התהלים 150 מזמורים כמניין מזל החיים} ולא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו {שניצל מסנחריב ונתרפא מחוליו} ולא אמר לפניך שירה, תעשהו משיח?! לכך נסתם (סנהדרין צד.).


רצון יראיו יעשה

ארבעה מלכים ביקשו בקשה מהקב''ה ונענו בחיוב.

דוד המלך
אמר: ''ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם'' (תהלים יח לח) וה' עשה רצונו, רצון יראיו יעשה ומסר אויביו בידו.

אסא מלך יהודה
אמר: ריבונו של עולם! אין בי כח להרוג. אני ארדוף ואתה תהרוג, ונענה בחיוב. אסא רדף אחר הכושיים וה' הרגם.

יהושפט מלך יהודה
אמר: ריבונו של עולם! אין בי כח להרוג, אף לא לרדוף. אני אומר לפניך שירה ואתה תהרוג, ונענה בחיוב. ה' מסר בידו את בני עמון ומואב.

חזקיה המלך
אמר: ריבונו של עולם! אין בי כח להרוג ואין בי כח לרדוף ואף לא לומר שירה לפניך. אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה מלחמה עבורי. מיד אמר הקב''ה למלאך גבריאל בליל פסח להכות במחנה סנחריב ומתו מאה ושמונים וחמישה אלף ראשי גייסות וחיילים כחול אשר על שפת הים לרוב, כולם מתו בלילה אחד ללא קרב.

''רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם
'' (תהלים קמה יט).

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהלך עם בנו בשוק ועברו ליד דוכן המוכר תפוחים המצופים בדבש {חלוצ'ה} הבן חמד וביקש מאביו לקנות לו תפוח. אביו הסביר לו שאמנם הדבש נוצץ אך התפוח עדיין בוסר ולא ראוי לאכילה וזה מאוד מזיק. אך הבן בשלו בכה והתחנן והאב הרחמן לא יכל לעמוד בהפצרותיו וקנה לו תפוח מרוקח. אחר שסיים הבן לאכול את התפוח המרוקח בדבש התחיל לבכות ולהתלונן על כאבי בטן עזים. אמר לו אביו: הרי הזהרתיך מתחילה שזה יגרום לך נזק רב ולא האזנת לדברי, מה אתה רוצה שאעשה כעת? אך הבן צורח מרוב כאבים ומחזיק את בטנו. מה עשה האב הרחום, הבהילו מיד לבית החולים לקבל טיפול.

והנמשל: אנו בוכים ומפצירים בהקב''ה אב הרחמן שיתן לנו את מבוקשנו, אעפ''י שאנו לא יודעים מה טוב עבורנו, והקב''ה שיודע שבקשה זו תהיה לנו לרועץ אינו מקבל את תפילתנו. אך אנו מתעקשים ''קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה''' איננו מרפים וה' נענה לבקשתנו ''רצון יראיו יעשה''. אך כעבור זמן מה שרואים את הנזק שצמח מן הבקשה אנו מבינים למפרע מדוע לא נעננו עד עתה וכאילו שערי שמים היו סגורים בפנינו, אך כעת בעת צרה אנו מבקשים ישועה. אך ה' ברחמיו המרובים ובחסדיו הגדולים ''את שועתם ישמע ויושיעם'' (שמעתי מפי מר''ן הגרע''י שליט''א).

מיוסף הצדיק אנו לומדים שצריך להודות על הנס. אחר שנפטר יעקב אבינו ע''ה וקברו אותו במערת המכפלה על פי צוויו. בדרך חזרה למצרים, כתוב: ''ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אֹתו'' (בראשית נ טו), ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם שיוסף עיקם הדרך והלך לבור שבו השליכוהו בור שורץ נחשים ועקרבים, עמד על שפת הבור וברך: ברוך... שעשה לי נס במקום הזה (תנחומא ויחי יז).

כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה. כשם שהנקבה יולדת כל התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה שהיא עתידה לבוא קרויה בלשון זכר, שנאמר: ''שאלו נא וראו אם יֹלד זכר'' (ירמיה לו ו), כשם שאין הזכר יולד כך התשועה העתידה לבוא אין אחריה שעבוד, שנאמר (ישעיה מה יז): ''ישראל נושע בה' תשועת עולמים'' (ילקוט שמעוני רמב).

כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות. לומר: מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן והיו אומרים שירות בלשון נקבות. לכך עמדו בבל, מדי, יון ואדום ושעבדו את ישראל. אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר: ''כי נשכחו הצרות הראשֹנות'' (ישעיה סה טז) וכתיב: ''ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה'' (ישעיה לה י). באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר (תהלים צח א): ''שירו לה' שיר חדש'' (מדרש רבה יא). ''אז ישיר משה'' זה שכתוב: ''ואני אשיר עֻזך וארנן לבקר חסדך'' (תהלים נט יז). ואני אשיר עוזך - לעתיד לבוא. וארנן לבוקר חסדך כי היית משגב לי - באדום. ומנוס ביום צר לי - בגוג ומגוג (מדרש). ''ואני אשיר עוזך'' כלומר על הכח והעוז שיש בידך להושיעני. ועם כל זה ''וארנן לבקר חסדך'' אחרי בוא התשועה בפועל. והטעם: ''כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי''. ועל כן התשועה יותר מורגשת אצלי מאשר בתחילה. ומעתה מה נמרצו דברי המדרש ''אז ישיר משה'' זה שכתוב: ''ואני אשיר עוזך'' כי בגאולת מצרים היתה כלולה גאולת העתיד עם כל פרטי הנסים העתידים. ועל זה יורה מאמר: ''אז ישיר'' ''שר'' לא נאמר אלא, ''ישיר'' לומר כי השירה הזאת עיקר תכליתה ופעולתה עתידים ישראל לשורר לעתיד, וכמאמר: ''עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה''.

ובמדרש: היה לי ויהיה לי. וזהו שסמכו ז''ל, זהו שכתוב: ''ואני אשיר עוזך'' לעתיד לבוא, כלומר: כעתה אמרו שירה על כח ועוז גאולת העתיד המקוה, הכלולה עתה בגאולה זו. ועוד: ''וארנן לבקר חסדך'' כלומר עם כל זה אכפיל לשורר בבוקר בהתחדש הנסים האלה לעתיד לבוא. והטעם: ''כי הית משגב לי'' - באדום. ''ומנוס ביום צר לי'' - בגוג ומגוג. כלומר: לכן בעת תושיעני מידם יהיו הנסים יותר מורגשים מאשר בתחילה. וזה גם כן הרמז במה שכתוב: ''אז ישיר... ויאמרו לאמור'' כלומר: החליטו בלבם לשיר עוד אח''כ בבוא הנסים בפועל לעתיד (משלי יעקב המגיד מדובנא).

רבי יוסי הגלילי אומר: ''מפי עוללים ויֹנקים יסדת עֹז'' (תהלים ח ג) עוללים - אלו שבמעי אמן, יונקים - אלו שיונקים משדי אמן. אלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה (תנחומא יא).

''זה אלי ואנוהו'' בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים (רש''י). לשון המכילתא: ''ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים''.

בבריתא דרבי פינחס בן יאיר מובאות עשר דרגות המעלות את האדם עד למעלת הנבואה שהוא רוח הקודש. והזוכה להתרומם מעלתו לא במהרה תִבטל. אבל השפחה שעל הים ראייתה היתה ראיה של התרשמות אלהית חד פעמית, שהוענקה אף לקטני ישראל בשעת קריעת ים סוף בחסדו של הקב''ה ובגילויו אליהם כאיש מלחמה וכו', רושם הגילוי היה חזק לשעה קלה, אבל לא יסף בהשפעה מתמדת וממושכת.

וכפי שכתב הרמב''ם שקריעת ים סוף בלבד לא היה מספיק השרשת האמונה ולקביעת הכרת האלהות בלב, כי יתכן שכעבור זמן יתעורר הדופי, ההרהור והערעור, לחלוק ולומר שזה מעשה אחיזת עיניים וכישוף וכד'. ברם, האמונה האמיתית והמוחלטת נקלטה בלבם רק במעמד הר סיני.

''אז ישיר משה'' זה שכתוב: ''פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה'' (משלי לא כו). בפרשת ''אשת חיל'' שהיא משל לכנסת ישראל שהקב''ה משבח אותה, שפתחה בדבר שלא פתח אחר. מיום שברא הקב''ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב''ה אלא ישראל. ברא הקב''ה את האדם הראשון יציר כפיו ולא אמר לפניו שירה. הציל את אברהם אבינו מתוך כבשן האש שנזרק לתוכו ע''י נמרוד וכן הצילו מארבעת המלכים שקש ועפר שזרק עליהם נהפך לחרבות ולחצים והוא ושלוש מאות ושמונה עשרה חיילים בלבד נגד מעצמות על ניצחם ולא אמר לפניו שירה. הציל את יצחק אבינו מן המאכלת בשעת העקידה ''אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה'' (בראשית כב יב), כשם שעלה כך ירד ולא אמר שירה. וכן הציל את יעקב אבינו מן המלאך - שרו של עשו ומן עשו הרשע שבא להורגו עם ארבע מאות איש וכן הצילו מן אנשי שכם במעשה דינה והצילו מלבן הרשע ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב''ה, שנאמר: ''אז ישיר משה ובני ישראל'', הוי ''פיה פתחה בחכמה''. אמר הקב''ה: לאלו הייתי מצפה. ואין אז אלא שמחה שאמרו השירה בשמחה כמו שכתוב: ''הפך ים ליבשה... שם נשמחה בו'' (תהלים סו ו), ובברכת אמת ויציב, נאמר: ''משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם'' היינו שמחה האלהית מהשם יתברך ברוה''ק, שנאמר: ''אז ימלא שחוק פינו'' (תהלים קכו ב).

א''ר יהודה בן פזי: מה ראו ישראל לומר שירה באז, אלא אמרו מתחילה היה הים הזה יבשה ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו באז, שנאמר: ''אז הוחל לקרֹא בשם ה''' (בראשית ד כו). ועשאו הקב''ה ים ופרע מהם, שנאמר: ''הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ'' (עמוס ה ח). ועכשיו ים היה ונעשה לנו יבשה, שנאמר: ''ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים'' נקלסנו באז שהפך לנו ים ליבשה. הוי ''אז ישיר משה ובני ישראל''. ואין אז אלא לשון בטחון, שנאמר (משלי ג כג): ''אז תלך לבטח דרכך'' (מדרש רבה פרשה כג).

אמר רבי עקיבא: בשעה שאמרו ישראל ''אז ישיר'' לבש הקב''ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה (ילקוט בשלח רמא). ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב''ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? (מגילה י:) יש לשאול, למה למלאכי השרת לא ניתנה רשות לומר שירה, ואילו לבני ישראל ניתנה רשות? אלא, אמר בעל ה''כלי חמדה'' בנ''י לא אמרו שירה על האסון של המצרים אלא על תשועת עצמם כמו שנאמר: ''ויהי לי לישועה''. אבל המלאכים לא נשתעבדו במצרים, נמצא שכל השירה שלהם היתה על אסון אחרים, ואין אומרים שירה על אסון אחרים.

מראש השירה ועד ''כי בא סוס פרעה'' יש י''ח פסוקים כנגד י''ח חוליות שבשדרה של המתים העומדים לקום לתחיה ולומר שירה לפני הקב''ה על הנס הזה שהחיה אותם, אחרי שהיו עפר באדמה (רבינו בחיי).

אמרו חכמים: איזהו בן העולם הבא? כל האומר פרק שירה בכל יום. הזוהר הקדוש פ' בשלח אומר: כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוין בה, זוכה לומר לעוה''ב ולשבח ביום שמלך המשיח בשמחה של הקב''ה, שהרי בשירה יש זכר העוה''ז והעוה''ב ויומו של מלך המשיח. ואומר המדרש: מי שאומר אותה בכל יום בשמחה רבה ובדקדוק התבות והטעמים ומכוין כאילו הוא בעצמו יוצא ממצרים ועובר הים והקב''ה מצילו, מוחלין לו עוונותיו, וזה שכתוב: ''ויאמרו לאמור'' רצונו לומר: שצונו לאמור אותה בכל יום. כותב הבן איש חי פ' ויגש: יאמר ''אז ישיר'' בשמחה, ויחשוב כאילו עומד בתוך הים. ודבר זה מועיל לכפרת עוונות.

עשר שירות אמרו ישראל: הראשונה במצרים, שנאמר: ''השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'' (ישעיה ל כט). השנית שנאמרה על הים, שנאמר: ''אז ישיר משה''. השלישית שנאמרה על הבאר, שנאמר: ''אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר'' (במדבר כא יז). הרביעית אמר משה, שנאמר: ''ויהי ככלות משה לכתֹב'' (דברים לא כד). החמישית אמר יהושע, שנאמר: ''אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמֹרי'' (יהושע י יב). השישית שאמרו דבורה וברק, שנאמר: ''ותשר דבורה וברק בן אבינֹעם'' (שופטים ה א). השביעית שאמר דוד המלך, שנאמר: ''וידבר דוד לה' את דברי השירה'' (שמואל ב' כב א). השמינית שנאמר: ''מזמור שיר חנכת הבית לדוד'' (תהלים ל א). שירה התשיעית של שלמה המלך, שנאמר: ''שיר השירים אשר לשלמה''. העשירית לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים צח א): ''מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה'' (תנחומא י).

בריש פרק שירה כתוב: דוד המלך ע''ה בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו ואמר לפני הקב''ה, כלום יש בריה שבראת בעולמך שאמרה שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו: דוד! אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירה יותר ממך, ולא עוד וכו' שמים מה הם אומרים: ''השמים מספרים כבוד אל'' (תהלים יט ב). ארץ מה היא אומרת: ''לה' הארץ ומלואה'' (תהלים כד א), מדבר אומר... לויתן אומר... דגים אומרים...

הרי שכל חלקי הבריאה אומרים שירה. עולל ויונק, בהמות חיות ועופות, דומם צומח חי ומדבר כולם אומרים שירה. המהר''ל כתב: כי השירה היא לפי מדרגת הנמצא. הרי אף בגלותינו בשפלות מצבינו, עדיין מוטלת עלינו לפי ערכנו אמירת שירה, ועבודה גדולה היא, כי אין אמירת ''אז ישיר'' פסוקים בעלמא שאמרו ישראל על הים, אלא גם בנו מתקיימת השירה. וכדי להגיע לזה על האדם לרומם את עצמו מחומריותו עד שמעצמו יבוא לביטוי בדברי השיר, מי יתן שאכן נזכה למלא חובת עבודה זו.

''ויהפך לבב פרעה ועבדיו'' (שמות יד ה).

אמרו עבדי פרעה: כאשר לא רצינו לשלח את ישראל, לקינו בעשר מכות. בסוף לא רק לקינו גם שילחנו אותם, ולא עוד אלא שהם לקחו את כספנו וזהבנו. לקינו שילחנו והפסדנו את ממוננו.

משל למה הדבר דומה? לאדון שאמר לעבדו: צא וקנה לי דג בשוק! יצא העבד בעצלתיים ועד שהגיע לשוק הדגים כבר סגרו את החנויות, אך מצא חנות אחת שעדיין היתה פתוחה. ניגש לבעל החנות וביקש דג לקנות. אמר לו המוכר אזלו הדגים. אמר לו: אני רואה דג על השולחן. אמר לו: זה דג מבאיש ומקולקל וריחו רע. אמר לו: אני מוכן לקנות אותו, לקחו וחזר לבית אדונו. כשהכניס אותו למטבח ריחו הרע התפזר בכל חלל המטבח. כעס עליו האדון, ואמר לו: מה הריח הרע הזה? ענה לו העבד: זה הדג האחרון שהיה בשוק. אמר לו האדון, יש בידך שלוש אופציות: א. אתה בעצמך תאכל דג מסריח זה ב. תקבל 100 מלקות ג. תשלם לי 1000 שקל. אמר העבד: עדיף שאוכל את הדג ולא אקבל מלקות ולא אשלם כסף. התחיל לאכול את הדג, נגס ביס ועוד ביס והאדון עומד על גבו שיסיים אותו. אמר לו: די אכלתי כבר חצי דג איני יכול יותר טעמו רע מאוד. אך האדון לא הסכים בשום אופן, ונאלץ להמשיך לאכול. אך ראה שאין באפשרותו לסיים כי יצאה נפשו ולכן ביקש את האופציה השניה לקבל מלקות. האדון התחיל להלקות אותו עד זוב דם והגיע עד 50 מלקות והעבד התחיל לצרוח מכאבים אך האדון ממשיך להלקות ומגיע ל-60 והעבד לא היה בכוחו לסבול יותר מכות ולכן נאלץ לקבל על עצמו את האופציה האחרונה ולשלם 1000 שקל.

מה יצא: העבד הזה גם אכל דג מקולקל עד שיצאה נפשו מגועל, גם קיבל מלקות עד שנהיה לשבר כלי, וגם שילם 1000 שקלים.

והנמשל: כך המצרים. הקב''ה אמר להם: שלחו את עמי בני ישראל, ולא תקבלו 10 מכות. אך המצרים לא נענו לבקשתו ולא הסכימו לשלח את בנ''י. בסוף קיבלו 10 מכות נמרצות, שלחו את בנ''י מעבדות לחרות, ונתנו להם את ממונם. על כגון זה נאמר: אכלו, לקו ושילמו.

כתוב בזוהר הקדוש: אמר רבי שמעון בר יוחאי, בשעה שהיו ישראל עומדים על הים ואמרו שירה, נגלה עליהם הקב''ה עם צבאותיו ופמליותיו בשביל שידעו את מלכם שעשה להם כל הנסים האלה והגבורות, וכל אחד ואחד ידע וראה מה שלא ידעו ולא ראו שאר נביאי העולם.

מן השירה הזאת תראה שכולם בחכמה עליונה ראו וידעו דברים ואמרו. שאם לא כן היאך אמרו כולם דברים אחדים, ורוה''ק בפיו של כל אחד ואחד.

דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: ''זה אלי ואנוהו''. (עיין גם הפטרה לשביעי של פסח)


''אשירה לה' כי גאָה גאה''





הפטרה לפרשת יתרו - בשנת מות


ספרדים: ישעיה פרק ו'

אשכנזים: ישעיה פרק ו' ופרק ז' פס' א' - ו'

תימנים: ישעיה פרק ו'

בהפטרה מסופר: על מראה המרכבה שראה ישעיה הנביא.

בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את... יושב על כסא רם ונשא, ושוליו מלאים את ההיכל: שרפים עומדים ממעל לו... וקרא זה אל זה ואמר קדוש, קדוש קדוש והבית ימלא עשן... כי את המלך... ראו עיני... ואשמע את קול

בפרשה מסופר: על מראה ה' במתן תורה.

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה: והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר... יעננו בקול: וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק:





קריאת ההפטרה



(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: (ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: (ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: (ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן: (ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: (ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר: (ח) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי: (ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: (י) הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ: (יא) וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: (יב) וְרִחַק יְהוָה אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (יג) וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ: {כאן מסיימים הספרדים והתימנים}

{למנהג האשכנזים ממשיכים גם בפרק ז}
ז (א) וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ: (כאן מסיימים הספרדים) (ב) וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ: (ג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: (ד) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ: (ה) יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר: (ו) נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על מראה המרכבה שראה ישעיה הנביא.

ישעיה בן אמוץ הנביא היה מזרע המלוכה ומן הפרתמים בן אחי המלך, לפי חז''ל: אמוץ ואמציה אחים היו. ולבו היה כלב הארי בתוכחותיו, והכין עצמו לתת גוו למכים ולחייו למורטים על כבוד ה'.

נבואת ישעיה היתה במראה ולא בחלום. ''חזון ישעיה'' חזון היא המדרגה היותר גבוהה במעלת הנבואה (אברבנאל).

אמרו חז''ל: שלושה נביאים הם. הרואה ספר מלכים בחלום יצפה לגדולה ולעשירות, ישעיה יצפה לנחמה, ירמיה ידאג מן הפורענות (אבות דרבי נתן פרק מ). שני נביאים נתנבאו בלשון חזון: ישעיה ועובדיה. ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים. ישעיה נתנבא מפי סנהדרין, שנאמר: ''ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח'' - מפי הקב''ה. ומי ילך לנו - מפי סנהדרין, שאעפ''י שהיו מתנבאים מן הקב''ה, אילו היתה סנהדרין זזה ממנו לא היה לו רשות להתנבאות. ''חזון'' בגימטריא 71 שנתנבא מפי שבעים ואחד אנשי הסנהדרין. ונתנבא בשבעים ואחת לשון (אגדת בראשית יד). והיה נביא בן נביא, שכל נביא שנתפרש שמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא (מגילה טו.).

אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי, שמעתי קולו של הקב''ה אומר: ''את מי אשלח ומי ילך לנו''? שלחתי את מיכיהו והיו מכין אותו על הלחי, כמו שנאמר: ''בשבט יכו על הלחי את שֹפט ישראל'' (מיכה ד יד). שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס (כבד לשון מגמגם). אמר ר' פינחס: למה היה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוס בלשונו. מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר: הנני שלחני! אמר לו הקב''ה: בני ישעיה! בניי טרחנים הם סרבנים הם, אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבניי אתה הולך בשליחותי. אמר לו: על מנת כן. ''גֵוי נתתי למכים ולחיי למֹרטים'' (ישעיה נ ו) ואיני כדאי ללכת בשליחות אצל בניך. אמר לו הקב''ה: ישעיה! אהבת צדק - אהבת לצדק את בניי. ותשנא רשע - ששנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך. מאי מחבריך? אמר לו: חיי! כל הנביאים קבלו נביאות נביא מפי נביא, אבל אתה מפי הקב''ה. רוח ה'... חייך! שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, ואתה נחמות כפולות. עורי עורי, התעוררי התעוררי, שוש אשיש, אנכי אנכי, נחמו נחמו (ויקרא רבה י).

ובתנא דבי אליהו רבה טז, נאמר: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים, ובא תלמיד אחד ושאל אותי דבר וכו' ואמר לי: רבי! מה נשתנה ישעיה בן אמוץ מכל הנביאים, שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים? אמרתי לו בני! מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים, שנאמר: ''ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר: הנני שלחני!''

ואמרו: אתה מוצא את ישעיה שנתנבא יותר נביאות מכל הנביאים. ולא עוד אלא שנתנבא על כל אומות העולם. משא בערב, משא מואב, משא דומה (פסיקתא רבתי).

ומובא במסכת חגיגה יג: וברש''י: כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה. לְמה ישעיה דומה? לבן כרך - עיר שראה את המלך היינו שראה ישעיה כששרתה עליו רוח הקודש את כל מראה המרכבה אלא שלא חש לפרט הכל, שהיה בן מלכים וגדל בפלטרין, ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל תמה ומתרגש ואינו חש לספרו, והכוונה שיחזקאל תאר פרטי הדברים לפי שהיו חידוש אצלו או אצל בני דורו. אבל ישעיה לא סיפר אלא דרך כלל, כי המראה לא היה חידוש אצלו, או שהיו בני דורו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל. ועוד: שישעיה תאר רק את השרפים ולא את חיות הקודש ויחזקאל תאר את חיות הקודש. ועוד ביאור: שישעיה היה דומה לבן כרך שרואה את המלך בכבודו, ויחזקאל כבן כפר שמכיר את תמונת המלך לפי חותמו.

ואמרו: בשעה שעלה סנחריב על ירושלים היו ישעיהו וחזקיהו יושבים בבית המדרש, ויצאה אש מבין שניהם וליהטה אותו ואת אוכלוסיו (שוחר טוב כב).

''בשנת מות המלך עוזיהו'' מובא באבות דר''נ פ''ט: עוזיהו נצטרע על שהקטיר קטורת. יום אחד נזקק לבית הועד, שאל אותם ואמר להם: במה אתם עוסקים? אמרו לו: בפסוק ''והזר הקרב יומת'' (במדבר ג). אמר להם: הקב''ה מלך ואני מלך, נאה למלך לשמש למלך ולהקטיר לפניו. מיד ויבוא אל המזבח ויבוא אחריו עזריהו ועמו י''ח אלף וכולם פרחי כהונה.

אמרו לו: לא לך עוזיהו להקטיר כי אם לבני אהרן המקודשים. צא לך מן המקדש כי מעלת! מיד ויזעף עוזיהו ובזעפו עם הכהנים הצרעת זרחה במצחו. באותה שעה נבקע ההיכל הילך י''ב מיל על י''ב מיל, וגם הוא נבהל לצאת כי נגעו ה'. שנצטרע כשנכנס בהיכל להקטיר והצרעת זרחה במצחו והמצורע חשוב כמת. ואראה במראה הנבואה את ה' יושב על כסא רם ונשא, והכסא למעלה מחיות הקודש. ראיתיו יושב בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה. ''ושוליו מלאים את ההיכל'' ומזיו יקרו יתמלא ההיכל, כי היכל בית המקדש מכוון כנגד כסא הכבוד. ''שרפים עומדים ממעל לו''. שרפים עומדים קיימים במרום לפניו, לפנים מן הפרגוד שאצל חיות הקודש מיוחדים כדי לשמשו. שרפים השמשים הקדושים והם המלאכים. וקראם שרפים לפי שראם במראה הנבואה בדמות אש שורף שבו ביום עמד עוזיהו להקטיר בהיכל, רעשו שמים לשרפו כדין מקטיר קטורת זרה וכמו שנאמר בעדת קרח ''ותאכל את החמשים ומאתים איש'' (במדבר טז לה), וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו. רעשה הארץ לבולעו, כסבורים המלאכים דינו ליבלע כקרח שערער על הכהונה. יצתה בת קול ואמרה: ''זכרון לבני ישראל... ולא יהיה כקרח וכעדתו'' (במדבר יז ה), היינו לא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה. אלא ''כאשר דיבר ה' ביד משה'' בסנה ''הבא נא ידך בחיקך'' (שמות ד ו) והוציאה מצורעת כשלג, אף כאן צרעת זרחה במצחו.

''שש כנפים שש כנפים לאחד'' בשתים יכסה פניו - שלא יביט לצד השכינה. ובשתים יכסה רגליו - לצניעות, שלא יראה כל גופו לפני בוראו. ובמדרש תנחומא כתב: כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עוון העגל. ובשתים יעופף - יעוף בשליחות המקום כדי לשמשו.

''שש כנפים לאחד
'' כנגד שש התיבות: ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'' וכן כנגד: ''שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד'' (דברים ו ד).

''וקרא זה אל זה'' קרא ל... פירושו לקרוא ממש, אבל קרא אל... פירושו הזמנה וזירוז, והכוונה כאן שמזמינים זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו (מלבי''ם). וקרא זה אל זה - קודם שמקדישים המלאכים שם ה' נוטלים רשות זה מזה, וזה שיסד ביוצר אור ''קדושה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה'' ובתרגום: קדיש בשמי מרומא עילאה - קדוש בשמי מרום העליון. קדיש על ארעא עובד גבורתיה - קדוש על הארץ מעשה גבורתו. קדיש לעלם ולעלמי עלמיא - קדוש לעולם ולעולמי עולמים. וזהו אין קדוש כה' כי אין בלתך.

ומובא במסכת חולין צא: שלוש כתות של מלאכי השרת הן אומרות שירה בכל יום: אחת אומרת - קדוש, ואחת אומרת - קדוש קדוש, ואחת אומרת - קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. תניא: חביבין ישראל לפני הקב''ה יותר ממלאכי השרת. שישראל אומרים שירה בכל שעה - יום ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום. ויש אומרים: פעם אחת בשבת - בשבוע, ויש אומרים: פעם אחת בחודש. ויש אומרים: פעם אחת בשנה, ויש אומרים: פעם אחת בשבע שנים. ויש אומרים: פעם אחת ביובל, ויש אומרים: פעם אחת בעולם. וישראל מזכירים את ה' אחר שתי תיבות, שנאמר: ''שמע ישראל, ה' אלהינו'' (דברים ו ד), ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלוש תיבות, שנאמר: ''קדוש קדוש קדוש ה' צבאות'' (ישעיה ו ג). ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה, שנאמר: ''ברן יחד כוכבי בֹקר'' אלו ישראל, ואח''כ ''ויריעו כל בני אלהים'' (איוב לח ז), הם המלאכים.

ועוד טעם: למה ג' פעמים קדוש, כנגד: ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך. היה, הווה ויהיה. קדוש אומרים ג' פעמים, להגדיל העניין שאין למעלה ממנו, כמו ''מלך מלכי המלכים'' וכד' (הגר''א וכן המלבי''ם).

''וקרא זה אל זה ואמר'' שרף מזמין וקורא לחבירו השרף לזרזו להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה לומר קדוש כאחד, ונוטלים רשות זה מזה שלא יקדים האחד לחבירו ויתחיל ויתחייב שריפה אא''כ הקול יוצא מבין כולם. קדושה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה. ''קדוש קדוש קדוש ה' צבאות'' זכר שלוש פעמים קדוש כנגד שלושה עולמות. רצונו לומר שהוא מקודש ומרומם בעולם העליון שהוא עולם המלאכים והנשמות, ובעולם התחתון שהוא עולם הגלגלים והכוכבים, ובעולם הזה השפל. קדוש בשמים שנכבד מן הצורה. קדוש בארץ שנבדל מן החומר. קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר. נצחי בעבר הווה ועתיד. מקול המלאכים הקוראים, ''מלא כל הארץ כבודו'' כי הוא ברא הכל ועל הכל יכבדוהו בעלי השכל. ''וינועו אמות הסיפים''. מזוזות הפתח והן מזוזות ההיכל היו נעים הזדעזעו והתפלצו מחוזק קול הקריאה, מקול הקורא מקול המלאכים הקוראים, קדוש קדוש קדוש, ''והבית ימלא עשן'' בית המקדש, כמו אברהם שראה במראה הנבואה ''והנה תנור עשן ולפיד אש'' (בראשית טו יז), שאחר המראה אחזו פחד ורעדה. וכן ביחזקאל, נאמר: ''ואשמע אחרי קול רעש גדול'' וכן בעשרת הדברות, נאמר: ''וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק''. ''ואומר אוי לי כי נדמיתי'' הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה, כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה', כיון ששמע הקול הגדול וראה הבית שנתמלא עשן פחד שימות כי חשב שלא היה ראוי להסתכל בכבוד אלא להסתיר פניו. ''כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב'' ואינני א''כ כדאי לא מצד מעשי ולא מצד מעשה העם אשר אני בקרבו.

ולמה מפטירים הפטרה זו לפרשת יתרו? לפי שבמתן תורה נתעלו ישראל יותר ממלאכי השרת, שישראל מזכירים השם אחרי ב' תיבות והמלאכים אחרי ג' תיבות, ומעלתה זו ע''י קבלת התורה. ועוד: שמשה היה כבד פה בגלל הגחלת שנגעה בפיו, ונתרפא כשדיבר טוב על ישראל במעמד הר סיני. ובישעיה היה ההיפך שהמלאך מיכאל נגע עם הרצפה - הגחלת על פיו כדי לכפר ולהסיר העוון במכוות אש, ''וסר עוונך וחטאתך תכופר''. הוא עוון הדיבור שאמר: ''ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב''. ועוד סיבה: שמשה זכה לכתר תורה ולכתר מלכות ולא נתגאה ''והאיש משה עָנָו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה'' (במדבר יב ג). ועוזיהו נתגאה בכתר מלכות ואמר: נאה למלך לשמש למלך ולהקטיר לפניו וביקש גם כתר כהונה ונצטרע. ועוד סיבה: בפרשה נאמר שהקב''ה דיבר עם משה ''פה אל פה'' באספקלריה מאירה, ובהפטרה נאמר ''ואראה את ה''' באספקלריה שאינה מאירה.


''אשרי עין ראתה כל אלה''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על מראה ה' במתן תורה.

''וישמע יתרו כהן מדין'' (שמות יח א).

מה שמועה שמע ובא ונתגייר?

רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא.

רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא.

כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה.

נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם?! אמר להם: כבר נשבע הקב''ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: שמא מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא. אמר להם: כבר נשבע שאינו מביא מבול כל עיקר, שאינו משחית כל בשר. אמרו לו: ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע''ד {974} דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: ''ה' עֹז לעמו יתן'' (תהלים כט יא), מיד פתחו כולם ואמרו: ''ה' יברך את עמו בשלום''.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: קריעת ים סוף שמע ובא (זבחים קטז.).

במסכת שבת פח. איתא, דרש ר' סימא: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. באו שישים רבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופירקום. וכתבו התוספות: שקרני ההוד נותרו למשה רבינו ע''ה מהכתרים של נעשה ונשמע שישראל איבדו. א''ר אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: ''ברכו ה' מלאכיו גבֹרי כח עֹשי דברו, לשמֹע בקול דברו'' (תהלים קג כ) בתחילה ''עושי'' ואח''כ ''לשמוע''.

''הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך'' (שמות יט ט).

נשאלת השאלה: לכאורה מה הקשר בין עב הענן לבעבור ישמע העם?

אלא בשעת מתן תורה נפתחו כל שבעת הרקיעים וראו בנ''י את המלאכים שש כנפיים לאחד את השרפים האופנים וכו'. ולכן כדי שהעם יתרכז בדבר ה' ולא במחזה המרהיב בשמי השמים, לכן היה צריך את עב הענן כעין מסך לחצוץ כדי שיוכלו להתרכז בדבר ה'.

ומעשה היה בר' חיים שהיה לו אח בשם ר' זלמן שהיה שקדן גדול, ומאידך מאוד אהב מוזיקה והיה מרגיש בזה התרוממות רוח. באחד האירועים של ר' חיים שחיתן את בתו הזמין תזמורת לפי טעמו של אחיו ר' זלמן כדי שיבוא ויתענג מקול השירה. ר' זלמן הגיע לחתונה מעט קודם החופה וכדי לא להתבטל מהתורה הקדושה, חשב על סוגיה והתחיל לצלול במים עמוקים וכל שרעפיו היו נתונים לאותה סוגיה. בנתיים החלה החתונה והתזמורת מנגנת, אך מכיון שהיה שקוע ומרוכז כ''כ בלימוד לא שם לבו שכבר התחילה התזמורת לנגן וכך עברו להם השעות והחתונה הסתיימה. אנשי התזמורת קיפלו את כלי נגינתם והלכו לדרכם. רק אז התעורר הרב מלימודו כאדם שניעור משנתו. פנה אל אחיו ר' חיים ושאל היכן התזמורת שאמרת לי? השיב לו ר' חיים: וכי לא שמעת אותם?! הרי הבאתי את טובי המנגנים והם הטיבו נגן וכולם רקדו למצהלות חתנים. כנראה שאתה היית שקוע בלימוד ומרחף בעולמות העליונים. כי אדם שמרוכז בחוש אחד שאר החושים כאילו בטלים.

וכן נאמר בשיר השירים ''לבבתני באחת מעיניך'' (שה''ש ד ט). נשאלת השאלה: וכי זו הדרך לאהוב בעין אחת, וכי הכלה עיוורת בעין אחת. נתאר לעצמנו שהחתן אומר לכלה הטריה אני אוהב אותך בעין אחת, הרי היא תפגע עד עמקי נשמתה. אלא הכוונה שהיא מרכזת את כל אהבתה. כמו אדם שרוצה לקלוע למטרה הוא מרכז את כל כח הריכוז בעין אחת ועוצם עין אחת, כדי לקבל ריכוז מקסימלי.

כך במעמד הר סיני ה' רצה שעמ''י ירכזו את כל החושים ולכן בא בעב הענן.

מטרת ''מעמד הר סיני'' היא אמונת חכמים ''וגם בך יאמינו לעולם''. ביום השלישי ה' אומר למשה, ''הנה אנכי בא אליך בעב הענן'', אעפ''י שבדרך כלל ה' מדבר עמו באספקלריה מאירה, בדומה לאדם הרואה את המלך בראי ברור ומלוטש מאוד. ''פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת'' (במדבר יב ח). בכל זאת כעת בעבור ישמע העם. ה' מוכרח לבוא בעב הענן באספקלריא שאינה מאירה כדי שיהיה כח לעם לשמוע מה שאדבר עמך. וגם בך ובנביאים שיבואו אחריך יאמינו ישראל לעולם, ולא יהיה להם ספק בנבואתך, כי ישמעו באזניהם ויראו בעיניהם. שיזכו לראות בזיו השכינה, וזה שכתוב בשיר השירים ''ישקני מנשיקות פיהו'' (א ב). אמרו למשה: אינו דומה שומע דברים מפי שליח המלך לשומע דברים מפי המלך עצמו.

''לך אל העם וקדשתם'' (יט י). ביום הרביעי אמר ה' אל משה, מאחר שהם רוצים לשמוע מפי, אם כן רד אל העם וקדשתם!

''כי ביום השלִשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני'' (יט יא), הם שלושת ימי הגבלה.

''ויהי ביום השלישי בהיֹת הבֹקר ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר וקֹל שֹפר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה'' (יט טז). זה היה שופר מקרנו של האיל מעקידת יצחק שנברא בערב שבת בראשית בין השמשות.

''והר סיני עשן כֻלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד'' (יט יח), הר סיני היה אפוף כולו בעשן כבד. ''והגבלת את העם'' אדם מישראל חייב להגביל את עצמו ולא להרבות בחקירה ובהתפלספות בעניני אלהות שהם למעלה מהשגתו, אלא תהיה לו אמונה פשוטה בתכלית. זו מובנה של מצוות ההגבלה בעת ההתגלות האלהית על הר סיני (מלבי''ם). ''כל הנוגע בהר מות יומת'' כל זמן שהשכינה בהר, כל הנוגע בהר יומת, נסתלקה השכינה הכל רשאים לעלות בהר ''במשוך היובל המה יעלו בהר'' אחר קבלת התורה ההר נהפך כאחד ההרים מסביב אשר חיות ובהמות ירעו בו. מכאן היה רבי יוסי אומר: לא מקומו של האדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו.

''היו נכונים לשלשת ימים'' דרש אותו גלילי - חכם מן הגליל. לפני ר' חסדא: ברוך הרחמן שנתן תורה משולשת - תורה, נביאים וכתובים. לעם משולש - כהנים לויים וישראלים. ע''י שלישי - משה שהיה שלישי לבטן הוריו, אהרן מרים ומשה. ביום שלישי - לשלושת ימי ההגבלה. בחדש שלישי - שהוא חדש שלישי לחדשי השנה לפי מנין התורה, ניסן, אייר, סיון.

''ויהי קול השֹפר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול'' (יט יט), שהיה הקול הולך ומתחזק, לא כדרך בשר ודם התוקע בשופר שהקול הולך ודועך הולך ונחלש, אלא כאן הקול הולך ומתחזק ''קול ה' בכח''.

ואפילו עוברים שבמעי אמן ראו את כבוד השי''ת במעמד הר סיני. ובטן אמן נעשתה כמו זכוכית שקופה, שדרכה ראו ושמעו.

א''ר יהושע בן לוי: בכל דיבור ודיבור שאמר הקב''ה היו ישראל מזדעזעים למשמע הקול הנורא והחזק, והיו חוזרים לאחוריהם י''ב מילין, זה שכתוב: ''וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק''.

באותה שעה אמר הקב''ה למלאכי השרת, רדו וסייעו לאחיכם, שחלשים הם מטורח הדרך. זה שנאמר: ''מלכי צבאות ידֹדון ידֹדון'' (תהלים סח יג). רצונו לומר שהמלאכים עזרו וסייעו לישראל להתקרב מעט מעט כדרך שאשה אוחזת ביד התינוק לסייע בידו ללכת בעצמו בתחילת הלוכו. אף המלאכים קרבו אותם חזרה להר סיני.

א''ר יהושע בן לוי: בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה פרחה נשמתם של ישראל, שנאמר: ''נפשי יצאה בדברו'' (שה''ש ה ו). והוריד הקב''ה טל של תחיה שעתיד הקב''ה להחיות בו את המתים לעתיד, והחיה אותם.

אז אמרו ישראל למשה: ''דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות'' כי אין אנו מסוגלים לשמוע את קול ה' הנשגב והנורא.

ובכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה נתמלא כל העולם כולו בשמים.

''וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן, וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק'' (כ טו).

''רואים את הקולות'' - רואים את הנשמע. מדרך העולם, בשעה שיורים יריה, בתחילה רואים את הלהבה ואח''כ נשמע הקול.

וכן הדבר ברעמים וברקים, בתחילה רואים את הברק ואח''כ שומעים את קול הרעם. אעפ''י שבמציאות הדבר להיפך, שבתחילה הרעים הרעם ואח''כ הבריק הברק. והטעם הוא: לפי שחוש הראיה מפותח יותר ומהיר יותר מחוש השמיעה, ולכן מקדימים לראות את הברק לפני ששומעים את הרעם. אבל במתן תורה היה להיפך שבתחילה היו שומעים את הקולות ואח''כ ראו את הלפידים.

וכיון שהיה זה דבר נגד הטבע, הבינו שהכל הוא דבר פלאי, לכן נזדעזעו ונרתעו מן המקום י''ב מיל.

''ויעמֹד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים'' (כ יח).

ומשה ניגש אל הערפל
- ר''ל ענן ששם היתה השכינה. והיה משה בתוך ג' מחיצות. בחוץ היה חושך, לפנים ממנו היה הענן, ולפני ולפנים היה הערפל. ושלח הקב''ה את שני המלאכים הגדולים מיכאל וגבריאל והביאו את משה לתוך הערפל. וערפל פירושו ענן זך וטהור שאורו גדול, שא''א להסתכל בו. כשם שאדם שמסתכל בשמש זמן מה, העולם חשך בעדו ועיניו דומעות ומסתנוור לגמרי, מפני שאין כח בעין לעמוד באור חזק כ''כ, אך משה ניגש אל הערפל לפני ולפנים.

''אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם'' (כ יט).

אתם ראיתם במו עיניכם. בודאי יש הבדל בין זה שרואה במו עיניו לבין זה ששומע מפי אחרים שמספרים לו, זה ששומע מפי אחרים ספק מאמין ספק אינו מאמין ואם מאמין לא לכל הסיפור מאמין שהכל אמת. אבל אתם ראיתם במו עיניכם שאני בעצמי ובכבודי דברתי עמכם. ולא סיפור דברים אתם שומעים.

אמר הקב''ה לישראל: בני! הזהרו לקרוא פרשה זו בכל שנה, ומעלה אני עליכם כאילו עמדתם לפני בהר סיני וקבלתם התורה.

וחייב אדם לזכור תמיד את יום מתן תורה, וזה אחד מעשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום ''מעמד הר סיני''. כמו שנאמר: ''רק השמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד ט), יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב'' - שהוא הר סיני.

''וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר'' כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא לעם ישראל בלבד הוא נגלה והציע את התורה, אלא לכל אומות העולם. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם: ''לא תרצח'' (הדיברה השישית), אמרו לפניו: רבונו של עולם! כל עצמו של אביהם כל עיקרו וטבעו של עשו רוצח הוא, שנאמר: ''והידים ידי עשו'' (בראשית כז כב). ועל כך הבטיחו אביו יצחק בברכתו ''ועל חרבך תחיה'' (בראשית כז מ), אין אנו יכולים לקבל את התורה! הלך לו אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ''לא תגנוב'' (הדיברה השמינית), אמרו לפניו: רבונו של עולם! כל עצמו של אביהם לסטים, גזלן היה, שנאמר: ''והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו'' (בראשית טז יב). וכל עצמם של בני ישמעאל אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל, אינם הולכים דלת אמות בלי נטילת חפץ כל שהוא, אין אנו יכולים לקבל את התורה! לא היתה אומה באומות שלא הלך ה' ודיבר ודפק על פיתחה אם ירצו ויקבלו את התורה. וכשבא אצל ישראל והציע להם את התורה, פתחו כולם את פיהם ואמרו: ''נעשה ונשמע''.

ונסיים בדברי בעל ההגדה
:


''אילו קרבנו אל הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו''
(עיין גם הפטרה לשבועות שמשלימה פרשה זו)




הפטרה לפרשת משפטים - הדבר אשר היה


ספרדים: ירמיה פרק ל''ג פס' כ''ה - כ''ו פרק ל''ד פס' ח' - סוף

תימנים: ירמיה פרק ל''ד פס' ח' - סוף ופרק ל''ה

בהפטרה מסופר: על שילוח העבדים לחפשי אחר שש שנים.

הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה', אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרוא להם דרור: לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חופשים, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש: וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חופשים לבלתי עבוד בם עוד, וישמעו וישלחו:

בפרשה מסופר: על שילוח עבד עברי לחפשי אחר שש שנים.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי חינם: אם בגפו יבוא בגפו יצא, אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו: אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו:





קריאת ההפטרה



{כאן מתחילים הספרדים והתימנים}
(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (ויכבישום) וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (יב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: (יג) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: (יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב:

{התימנים מדלגים קטע זה וממשיכים בפרק לה} {הספרדים ממשיכים כאן}
לג (כה) כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: (כו) גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי (אשוב) אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים: {כאן מסיימים הספרדים}

{התימנים ממשיכים מכאן}
{א} הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: {ב} הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן: {ג} וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ בֶּן חֲבַצִּנְיָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל בָּנָיו וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים: {ד} וָאָבִא אֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף: {ה} וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן: {ו} וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: {ז} וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם: {ח} וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ: {ט} וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ: {י} וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ: {יא} וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם: {יב} וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: {יג} כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְהוָה: {יד} הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי: {טו} וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי: {טז} כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי: {יז} לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ: {יח} וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם: {יט} לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים: {כאן מסיימים התימנים}





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על שילוח העבדים לחופשי אחר שש שנים.

נבואה זו נאמרה לירמיהו בעיצומו של הכיבוש הנורא של נבוכדראצר וחילו בצירוף אנשי בריתו ועוזריו מכל ממלכות הארץ.

צדקיהו המלך עשה צעד נבון ושמע בקול ירמיהו הנביא, לשחרר את העבדים. זו היתה שעת עבדות מפרכת שממשמש ובא על כולם והטיל עליהם אימה ופחד. כי נבוכדראצר בא להחריב את ירושלים וריחפה עליה סכנה איומה. ובשעת סכנה זו שהאויב איים לרדותם בפרך, יפה עשה צדקיהו לפשפש במעשיו ולקרוא דרור לבני עמו לעבדים ולשפחות האומללים ששועבדו. הוא כינס את נכבדיו ואת הכהנים השרים וכל העם. צדקיהו ערך טקס קבלת התחיבות חגיגי, מעין ''ברית בין הבתרים'' וחייבם לשלוח איש את עבדו ואיש את שפחתו לחופשי, כמצוות ה' בתורתנו הקדושה. ואפשר לומר שעניין הברית שכרת צדקיהו על שילוח העבדים היה כדי לעורר את העם על הברית שנכרת עמם בהר סיני, שיהיו עבדי ה' ולא עבדים לעבדים. הם שמעו בקול המלך ובאו בברית ''ויעברו בין בתריו'', והתחייבו באופן חגיגי לעשות את אשר מחויבים היו לעשות מזמן. הם קיימו את התחייבותם כלשונה ושיחררו את העבדים והשפחות ועשו הישר בעיני ה'. הכל נראה כל כך יפה, קרן אור בלילה אפל, זיק של מזג אציל יותר. אמנם כל זה היה רק התעוררות רגשית חולפת של המלך, כי אלה ששולחו חופשים לנפשם זה עתה, הושבו ע''י אדוניהם מיד ובכח לעבודתם הקודמת, העיזו פנים כבשום תחת ידם והחזירום והעזה זו היתה משולבת באכזריות קשוחה כלפי העבדים המאוכזבים והאומללים שנתמלאו בושה וכלימה, וגרמו בזה לחילול ה'. והרי מגמת תורת ה' ושאיפתה היא להפיק יחסים אצילים בין אדם לחבירו. בזה שהשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שילחו חופשי לנפשם.

בכל זאת אין ההפטרה רוצה שנשאר בהתרשמות קודרת זו על שקיעה עמוקה ביותר, לפיכך הוסיפה את שני הפסוקים האחרונים של הפרק הקודם (פרק לג פס' כה, כו) שני הפסוקים הללו מביעים את הגשמת קידוש החיים ואת ייעוד השלמת האדם בכח התורה. היא התכלית של ההשגחה העליונה שתושג לחלוטין ללא כל ספק. וההפטרה מסתיימת בנחמה שה' מנחם את ישראל ואומר להם: כשם שהברית שכרת ה' עם היום והלילה לא הושבת וכן הנהגות שמים וארץ קיימים לעד, כך ה' לא יבטל את בריתו שהבטיח, שמזרעו של דוד יהיו מושלים על זרע אברהם יצחק ויעקב, וה' ישיב את ישראל לארצם וירחם עליהם.

''כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי... כי אשיב את שבותם ורחמתים''. (סדר ההפטרות לרב מנדל הירש)




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על שילוח עבד עברי לחופשי אחר שש שנים.

טעם סמיכות דינים למתן תורה
פרשתנו עוסקת בדיני משפטים המיועדים להגן על האנשים שהוזקו, שהוכו או שנוצלו. זו פרשה שעוסקת בהגנה על השכבות החלשות. הגנה על המוכים והמנוצלים, על העבדים והשפחות. הפרשה מתחילה בשוליים של השוליים של החברה. אדם שגנב ונמכר בגניבתו. אדם שנמצא בשיקום, מה שקוראים היום אסיר בשיקום. מזה מתחילה התורה אחרי מתן תורה, מהשכבות היותר חלשות של האוכלוסיה.

משרשי מצוות דין עבד עברי: שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר עם קדוש מלא ומעוטר בכל מדות טובות ומעולות, כי מתוך כך תחול הברכה עליהם, והחסד והרחמים מן המדות המשובחות שבעולם, ועל כן הזהירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמול לו חסד, כאשר כתוב בפרשה (החינוך מצוה מב).

לפי שאמר הקב''ה: ''אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'' (שמות כ ב). מה אומר על עבד עברי: ''כי תקנה עבד עברי'' אמר הקב''ה: כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' (שמות לא יז), כך העבד יעשה עמך שש שנים ובשביעית יצא בן חורין! כיצד אדם נהפך להיות עבד? אם אדם התרושש ונאלץ למכור את עצמו כעבד ''וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך'' (ויקרא כה לט), או אדם שגנב ונתפס בגנבתו ואין לו במה לשלם ולהשיב את הגזילה אשר גזל ''אם אין לו ונמכר בגנבתו'' (שמות כב ב), בית דין מוכרים אותו, ואת הכסף שמקבלים תמורתו מחזירים לנגנב.

לפי שחביבין ישראל לפני הקב''ה וכל הנוגע בעמ''י כנוגע בבבת עינו של הקב''ה כביכול.

''כי תקנה עבד עברי'' מי הוא העבד הלזה? אדם הדיוט ופשוט ששקע בטומאה וירד מדחי אל דחי פשע ורשע עבר וגנב אכל ומחה פיו ואמר לא פעלתי אוון. וכשנתפס ואין לו במה לשלם מכרוהו בית דין בגנבתו, זה האיש הגנב חביב כ''כ בעיני המקום, ונצטוינו עליו בתורה, ''כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבֹד, ובשבִעִת יצא לחָפשי חִנם'' (כא ב), וכל כך למה? לפי שאמר הקב''ה: ''אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'' (שמות כ ב), וכשם שבראתי את העולם בששה ימים ונחתי בשביעי, כך יעשה עמך שש שנים ויצא בן חורין! והרי זה הקונה את העבד לשש שנים ומוציאו בשביעית לחרות מקיים ''והלכת בדרכיו'', ומקדש בו בעבד את השנה השביעית כאומר ויכולו, שנעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית, וכמקדש על היין-זכר ליציאת מצרים! (לב אליהו).

וכן ביאר הרמב''ן וזה לשונו: טעם ''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' וכן אמרו במד''ר כל התורה כולה תלויה במשפט, לכן נתן הקב''ה דינין אחר עשרת הדברות, ''כי תקנה עבד עברי'' התחיל המשפט הראשון בעבד עברי מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון כמו שאמר בו ''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום'' (דברים טו טו), ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון לאדוניו כיום השביעי, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכולו, ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה בתחילת הפרשה שהיא נכבדת מאוד ורומזת דברים גדולים במעשה בראשית. ולכך החמיר בה הנביא מאוד ואמר: ''אנכי כרתי ברית את אבותיכם: מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו'', וגזר בעבורה הגלות כאשר תגזור התורה גלות על שמיטת הארץ.

התורה אמרה: ''ויצאה אשתו עמו'' להורות שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו. וכל זה חמלה מאת ה' עליהם ועל העבד שלא ימותו בצערו בהיות עמלו בבית נכרי ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואעפ''י שלא היה הוא מחויב במזונותם מדין התורה, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים. ציוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם. על כל פנים ברור מכאן כמה רחמים וחסד שופע האדון הלזה בקיימו הדין והמשפט! ''לא עשה כן לכל גוי'' (תהלים קמז כ).

ומובא בספר החינוך מצוה מג: ''מצוות יעוד של אמה העבריה''. כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה שישאנה לו לאשה או יתננה לבנו לאשה. משרשי מצוה זו: שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וציוה את הקונה אותה לשאת אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו. כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממדותיו המעולות.

ולבני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב שהם רחמנים בני רחמנים, ראוי להם לעשות חסד עם הבריות, אף כי לאשר עבדום ואפילו יום אחד. שרצה האל לזכותנו. רצה הקב''ה לזכות ולזכך את ישראל לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות, וציונו להתנהג במדת החמלה האהובה לפניו.

והנה הדגיש החינוך ואמר: שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנהיה לעני מרוד שנצטרך למכרה, הרי לפנינו אדם הדיוט שייסרו אותו מן השמים לעוררו שיעשה תשובה על חטאו ולא שב. אבל אדם זה מה אומלל הוא שכבר מכר את ביתו ואת שדהו וגם את מטלטליו מכר כדי לפרנס את עצמו ובני ביתו עד שאין לו כבר מה למכור ונשאר בעירום ובחוסר כל ובא לידי כך שמוכר את בתו לשפחה כדי להחיות את נפשו ונפש עולליו. אומרים לו לאדון זה שקנה אותה, אם תעזבנה כך לנפשה ברווקותה מי ישאנה?! לכן עליך מצוה! או אתה או לכל הפחות בנך ישאנה ויחזיק אותה כעקרת בית ולא כאמה. ואף שקנה אותה בכסף מלא ושילם טבין וטקילין כדי שתעבוד אותו. מ''מ בת ישראל שהיה לך תועלת ממנה שבישלה עבורך וסידרה הבית אצלך וכו' יש בזה משום מדת הכרת הטוב! שמקודם היתה משרתת אותך כשפחה, תהיה עתה גברת ביתך ושותפה בכל עניניך! הרגשים נפלאים כאלו דורשת התורה הקדושה מכל אחד ואחד מישראל הקונה לו שפחה עבריה. אכן, ''מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל'' !


מכתב וידויו של אריסטו

ומעשה היה בפילוסוף גדול המפורסם בעולם שנקרא אריסטו, שבימי זקנותו כתב איגרת לתלמידו אלכסנדר מוקדון מלך יון, בזה הנוסח:

ברוך ה' הפוקח עיניים עוורות המראה לחטאים דרך ישרה. מהולל יהיה בתהילה הנאוה לו, כי איני יודע להללו על הרחמים והחסד הרב שעשה עמי, שהוציאני מן השטות הזו שהייתי שקוע בה כל ימי חיי, בעסק חכמת הפילוסופיה להסביר כל דבר בדרך הטבע שמובן עפ''י השכל. ועשיתי ספרים הרבה בחכמה הזו כחול אשר על שפת הים. עד שנתווכחתי עכשיו בערוב חיי עם חכם אחד מחכמי ישראל (שמעון הצדיק), ובדברו עמי הראה חכמתו הגדולה, והכרתי את מעלת התורה הקדושה שניתנה בהר סיני, והוא משך לבי בדברי התורה שהראה לי והסביר לי חידושים אמיתיים ופלאים שנעשו. ואני הייתי פרא שלא הבינותי שרוב הדברים נוהג אותם הקב''ה בדרך פלא חוץ מדרך הטבע. ומשראיתי כך, נתתי אל לבי לדרוש ולתור בחכמת התורה שכל דבריה מיוסדים על אדני האמת ואין היא כחכמת הפילוסופיה שהיא הבל. ולכן אתה תלמידי אלכסנדר המלך הגדול, אל ידיחו ספרי לא אותך ולא את חביריך הפילוסופים, שאילו היה בכוחי לאסוף את כל הספרים שחיברתי בחכמה הזאת בודאי הייתי שורף אותם באש כדי שלא ישאר שום דבר מהם. אבל אין הדבר בידי שכן ספרי נפוצו בכל העולם ואי אפשי לכנס כולם. ואני יודע יפה העונש החמור שיענישני בוראי על החטא הגדול שחטאתי שאיבדתי הזמן במו ידי והחטאתי רבים. ולכן בני אלכסנדר כתבתי המכתב הזה כדי להודיעך לך ולכל חביריך שרוב הדברים שרוצים להסביר בדרך הטבע כדי שיובנו עפ''י השכל דברי שקר הם. שבודאי הקב''ה הוא פטרונו של עולם והוא מנהיגו בכוחו הגדול. ומפני שמזלי גרם שספרי נפוצו בארצות המערב, אני מודיע עכשיו לכולם שלא יאבדו זמנם בהם, לא יסתכלו בהם ולא יגעו בהם בידיהם. שעוון גדול הוא לבלות הזמן על ספרי פילוסופיה שהיא שקר שאין לו רגלים. ועכשיו אני את נפשי הצלתי בזה שהודעתי את טעותי ואשמתי לא חמורה כ''כ על העבר, כי לא ידעתי. אבל עכשיו שגיליתי הדבר לבריות שחייתי בטעות ולבי נשרף על הזמן שכיליתי בהבלים, אוי לאלו שלבם נמשך אחר ספרי, בודאי יהיו בתחתית שאול. ודע שכפי שהורה לי אותו חכם מצאתי הרבה דברים בספר משלי שחיבר שלמה המלך שלא יגרר אדם אחר חכמת הפילוסופיה באומרו: ''לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה'' (משלי ז ה), אוי לעיניים שכך רואות, אוי לאוזניים שכך שומעות, אוי לי שכיליתי גופי וכוחי בדברים מזיקים. וזה שאתה משבח אותי ואומר שיצא שמעי בכל העולם בגלל הספרים שעשיתי, ומעריצים אותי הערצה רבה, בודאי טוב המות מזה שנפוצו ספרי בכל העולם. וודאי אלו שעוסקים בתורה ירשו חיי העולם הבא, ואלו שעוסקים בספרי ירשו גיהנם. ואף אני מוכן ליענש על כולם.

וזה שלא כתבתי לך מכתב זה קודם לכן, כי חששתי שמא תכעס עלי ותעשה לי רע. אבל עכשיו גמרתי אומר להודיע לך הדבר, כי יודע אני שלפני שיגיע מכתבי זה לידך כבר אהיה נתון בארון עצים, כי הגעתי לסוף ימי.

ושלום מן המורה אריסטו הפורש מן העולם, לאלכסנדר מלך יון הגדול. (מעם לועז פ' יתרו)

אריסטו מגדולי הפילוסופים של התרבות המערבית. שיטתו בפילוסופיה היתה מקובלת כמה מאות שנים. בעוד שאפלטון שהיה מורו במשך כעשרים שנה ביסס את הפילוסופיה שלו על הרצוי, כלומר: על השאלה כיצד על אנשים לחיות כדי להגיע אל האושר. עסק אריסטו כהגדרתו בחקר המציאות עפ''י חוקי ההגיון. השפעתו הפילוסופית היתה גדולה הן על הוגי דעות נוצרים והן על חכמי יהודי ספרד. הרמב''ם שלמד את כתביו של אריסטו מצטט אותו תדיר בספרו ''מורה נבוכים'', ומכנהו ''ראש הפילוסופים''. אריסטו עמד לדעת הרמב''ם רק בדרגה אחת למטה מזו של נביא. וזה לשון הרמב''ם: ודעתו של אריסטו היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוקי, עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה (איגרת אל ר' שמואל אבן תיבון).

''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' ולא לפני עובדי כוכבים, שנאמר: ''כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים'' (דברים לב לא), כשאויבנו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם (רש''י).

המדרש מספר על אלכסנדר מוקדון מלך יון המכונה אלכסנדר הגדול. מגדולי המצביאים והשליטים בתולדות האנושות. בהיותו בן 16 הפקידו אביו על המלוכה כשיצא למסע כיבושיו בביזנטיון, וכבר אז גילה אלכסנדר את כשרונו הגדול כמפקד וכמצביא. בהיותו בן 20 נרצח אביו בידי מתנקשים ואלכסנדר החל למלוך.

אלכסנדר הלך וכבש מדינה אחר מדינה ושלט בכיפה. באחת ממסעותיו הגיע להרי החושך והיתה שם מדינה נהוגה בידי נשים, בראשה עמדה מלכת שבא וכל הממשל היה מסור בידי נשים. חברות כנסת שרות חברות פרלמנט שופטות וכו'.

כשנודע למלכה שאלכסנדר מתכוין להלחם בה. שלחה אליו משלחת נשים מכובדת, וכה אמרה לו: אדוני המלך ירום הודו! שמענו על שמעך שאתה כבשת מדינות רבות תחת ידך בעוז ובגבורה. אך דע לך שמדינה זו נהוגה בידי נשים, ואם תנצח אותנו יאמרו הבריות מדינה של נשים ניצח, וכי גבורה היא לנצח נשים. ואם יעלה בידינו לנצח ולהביס אותך זו תהיה בושה וחרפה עבורך וכדי בזיון וקצף.

אלכסנדר השתכנע וקיבל את דבריהן. אך אמר אני רוצה לראות את מנהגיכן תרשו לי לערוך ביקור כבוד בארצכן. כמובן שנענו בכבוד לבקשה זו ולקחו אותו אחר כבוד לכל המקומות. לתיאטרון לאצטדיון להיכלי התרבות ועל פי בקשתו הביאוהו לבית המשפט כדי לחזות כיצד המשפט והדין מתנהל שם.

עמדו שני בעלי הדין לפני השופטת. השופטת נתנה את רשות הדבור לתובע. והוא החל לספר שמכר לנתבע את שדהו שהיתה ברשותו שנים רבות. הנתבע מצא בשדה אוצר ואינו מוכן לקחת לעצמו בטענה ''שדה קניתי אוצר לא קניתי''. אך אין ברצוני ליהנות מאוצר שלא שייך לי, אם הוא מצא את האוצר סימן שהתמזל מזלו ומן השמים גילגלו שיגיע לידו והוא שייך לו, שהרי שנים רבות האוצר היה מונח בתוך שדי ולא ראיתיו מעולם, וכשמכרתי את השדה מכרתי כל מה שהיה בתוכה.

פנתה השופטת לנתבע ואמרה לו: מה טענותיך? אמר לה הנתבע. אכן קניתי שדה, ובדעתי היה לקנות שדה ותו לא, והאוצר שהיה טמון בתוכו שייך לבעל השדה ואיני מוכן ליהנות מאוצר שאינו שלי.

השופטת אמרה: ניגש לפסק הדין. זה אומר כולה שלך וזה אומר כולה שלך. בבקשה תציגו בפני תעודת זהות. היא רואה שלתובע יש בן שהגיע לפירקו וכן לנתבע יש בת שהגיע לפירקה. אמרה להם: אני אעשה פשרה ביניכם. לך הטוען יש בן שהגיע לפירקו ולך הנטען יש בת שהגיעה לפירקה, אני מציעה תחתנו אותם יחד והזוג הצעיר יזכו במטמון והכל יבוא על מקומו בשלום. שני הצדדים הסכימו וכך נגמר המשפט.

בתום המשפט רואה השופטת שאלכסנדר מוקדון המום מהדיון. אמרה לו: וכי לא שפטתי נכון? אם היה משפט כזה אצלכם, כיצד הייתם פוסקים? אמר לה אלכסנדר: אצלנו אין דיונים כאלה, בארצנו זה טוען כולה שלי וזה טוען כולה שלי. שאלה השופטת: ואם היה מגיע בפניך דיון כזה, מה היית עושה? אמר לה המלך: הייתי עורף ראשו של שוטה זה וראשו של זה, שולח את שניהם מעל פני ולוקח את המטמון לעצמי.

שאלה אותו מלכת שבא, האם השמש זורחת בארצכם? ענה לה המלך: כן. המשיכה לשאול: האם יש בהמות בארצכם? ענה לה: כן. השיבה לו המלכה: אם היא זורחת זה לא בזכותכם אלא בזכות הבהמות, שנאמר: ''אדם ובהמה תושיע ה''' יש פעמים שהאדם נושע בזכות הבהמה.

לאחר הדיון ניגשו לסעוד את לבם. ציותה המלכה שיגישו לאלכסנדר, לחם מזהב על מגש זהב ויביאו לו סכו''ם מזהב, וישבו לאכול. הוא רואה כיצד כולן אוכלות בתיאבון ועליו נגזר רק בעיניך תביט. שאל את המלכה: מדוע הגישו בפני לחם מזהב? ענתה לו המלכה: כפי שפסקת את הדין, ראיתי את תאוותך לזהב לכן הגישו בפניך אף אוכל מזהב. אוהב כסף לא ישבע כסף, אתה חפץ בכסף וזהב הנה לך כסף וזהב. המלך שהיה נבון וחכם ירד לסוף דבריה והתרשם מאוד מחכמתה.

כשיצא אלכסנדר ממדינתן כתב על שער העיר: אני אלכסנדר מוקדון שוטה הייתי כל ימי, ולא ניתנה לי הדעה אלא במדינה זו.

במסורת חז''ל נשתמרו סיפורים אודות מפגשים שהיו בינו לבין חכמי ישראל. פגישתו עם שמעון הצדיק הכהן הגדול משיירי כנסת הגדולה, זקני הנגב. עמים שונים שטחו טענותיהם בפניו נגד עם ישראל. אנשי אפריקה מזרעו של כנען, אנשי מצרים, בני ישמעאל.

תוכניות רבות עוד הגה המלך הצעיר, אך לפתע בהיותו בן 33 חלה במחלת הקדחת ומת. הובא לקבורה באלכסנדריה. אחר מותו נחלקה הקיסרות שהקים בין שלושת מצביאיו.


''לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום''

מעתה נביא מה שאמרו שם במדרש על הפסוק ''ואלה המשפטים'', מה שאמר דוד המלך נעים זמירות ישראל ''יראת ה' טהורה עומדת לעד'' (תהלים יט י), אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואין בו יראת חטא אין בידו כלום. והנביא צווח ''ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה'' (ישעיה א כז). ויש להתבונן הרבה מה שייכות זה אדם שונה וכו' ואין בו יראת חטא ל''ואלה המשפטים''? אבל חז''ל באו כאן ללמדנו שכמו שצריך לעסק התורה אוצר של יראת חטא ובלא יראה אין בידו כלום, כך הוא הדבר גם במשפטים, שאם אין לעושה משפט יראת חטא אין בידו כלום. כי הרגשות נעלות כאלו אשר למדנו מ ''וכי ימכֹר איש את בתו לאמה'' (שמות כא ז), אי אפשר בשום עניין ואופן להבין לשמור ולעשות ולקיים אם לא ביראה טהורה העומדת לעד. וזהו מה שאמר הכתוב: ''יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'' כלומר, היראה והמשפט צדקו כשהם יחדיו, ''המשפט לאלהים הוא'' ומה הוא רחום אף אתה רחום!

אמרו חז''ל (קדושין כ.): כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שנאמר: ''כי טוב לו עמך'' (דברים טו טז), עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן. ובתוספות שם הקשו, למה לא די לו להיות שוה לאדון? ותרצו עפ''י הירושלמי שפעמים אין לו לאדון אלא כר אחד, אם ישכב על הכר בעצמו אינו מקיים ''כי טוב לו עמך'', ואם אינו שוכב עליו וגם לא יתן לעבדו הרי זו מדת סדום! נמצא שבעל כרחו שוכב על הכר והוא על התבן, והרי קונה אדון לעצמו ומחויב לפרנסו וכן את אשתו וילדיו וזה בזמן ששילם ממיטב כספו והונו לבי''ד כדי לעבוד בו. וגם בעצם עבודתו הוזהר האדון בלאו מפורש: ''לא תעבֹד בו עבֹדת עבד'' (ויקרא כה לט) פירוש: לא תעבוד בו עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו. ואסור לו לזלזל בו לקרותו עבד, כי נפשו מרה עליו ודמעתו מצויה. אומרים לאדון: דע! אותו אדם שקנית, אעפ''י שהוא עבד, סוף סוף עבד עברי הוא ואין לך רשות להשפילו. ועוד הוזהר האדון בלאו של ''לא תרדה בו בפרך'' (ויקרא כה מג), אמרו חז''ל: שלא יאמר החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא ואינו צריך, אלא עושה רק כדי לצערו ואסור לענותו או להעבידו בעבודות קשות שאין להם קיצבה. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך או לא, תלמוד לומר: ''ויראת מאלהיך''! והרי הדבר מסור ללב. כי הוא יודע מעמקי הלב, אם לעקל אם לעקלקלות.

''וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך'' (ויקרא כה לט) אם העבד רוצה להשאר עבד ולא לצאת לחפשי האדון מגישו לבית דין, שצריך שימלך ויתיעץ במוכריו ואם בכל זאת החליט להשאר עבד לעולם, האדון רוצע את אזנו הימנית ואז הוא נשאר עבד לעולם עד היובל. אומר בעל הטורים: ''מרצע'' עולה כמנין ת'. שה' גאלנו אחרי ת' שנה משעבוד מצרים והוא הלך ונשתעבד אח''כ, לפיכך ירצע במרצע.

ומה ראה אזן להרצע מכל שאר האיברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: אזן זאת ששמעה על הר סיני ''לא תגנוב'' והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני ''כי לי בני ישראל עבדים'' (ויקרא כה נה), והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע.

רבי שמעון היה דורש: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב''ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי ''כי לי בני ישראל עבדים'' עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

התורה מוצאת עצה מועילה לגנב למוכרו ע''י בי''ד, בודאי בי''ד ימצאו לו משפחה אומנת אדון אציל שישפיע עליו במדותיו התרומיות. משום שהושבת הגנב בבית הסוהר אינה משפיעה לטובה על הגנב. אלא, הנסיון המר מראה שהכלא הוא בית ספר טוב לגנבים שם לומדים כיצד לשכלל את ה''מקצוע'' ולהשתלב היטב ''בעבודה'', הגנב ''הטרי'' נפגש עם גנבים ''ותיקים'' נוספים ובתוכם ישנם גנבים מדופלמים עם ''נסיון עשיר'', שמלמדים אותו את המקצוע ושוקע בתהום פשעיו ובתהום הנשיה ויורד מדחי אל דחי ואחריתה מי ישורנה. אח''כ כשמסיים לרצות את עונשו בבית הסוהר ואין לו פרוטה לפורטה אין לו פרנסה לפרנס את עצמו את אשתו ואת בניו, חוזר הגלגל חלילה, גונב ונתפס ונכנס לבית הסוהר. וכן בזמן שהוא יושב בבית הסוהר עול הפרנסה מוטל על אשתו וזה מעיק עליה ועל בניו והבנים מחוסר כל נאלצים לגנוב כדי להשביע רעבונם ומה יעשה הבן ולא יחטא?! לכן התורה הקדושה נותנת עצה לבי''ד למוכרו לאיש הגון. הגנב ילמד מהתנהגותם הטובה של בני הבית נימוס והליכות דרך ארץ ומדות טובות. בנוסף לכך ידאג לו אדונו לכלכלתו רווחתו ודי מחסורו אשר יחסר לו כפי שהתורה מצוה אותו ''כי טוב לו עמך''.

התוה''ק דואגת גם לזמן שמעבר לשש שנות עבודתו שלא ישלחנו ריקם אלא ''העניק תעניק לו'' (דברים טו יד), שהרי במשך שהותו אצל אדונו האדון זן ופירנס אותו ואת ביתו אך כשיצא לחפשי מנין יתפרנס? לכן מקבל מענק כדי שיוכל להכנס למסלול החיים. הלוא ידוע הוא שהתכלית הרצויה שבכל עונש שהתורה מטילה על עוברי עבירה היא השאיפה לשיפור, מירוק ועידון ההרגשות.




הפטרה לפרשת שקלים - ויכרת יהוידע


ספרדים: ''ויכרות יהוידע'' מלכים ב' פרק י''א פס' י''ז - סוף פרק י''ב פס' א' - י''ז

אשכנזים ותימנים: מלכים ב' פרק י''ב פס' א' - י''ז

בהפטרה מסופר: חיזוק הבית בשקלים שתרמו בני ישראל.

ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקוב חור בדלתו, ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה': ויהי כראותם כי רב הכסף בארון... וימנו את הכסף... ונתנו את הכסף... ויוציאוהו לחרשי העץ ולבונים העושים בית ה': לחזק את בדק הבית, ולכל אשר יצא על הבית לחזקה: וחזקו בו את בית ה':

בפרשה מסופר: על מחצית השקל שתרמו בני ישראל.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם: זה יתנו... מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה': מבן עשרים שנה ומעלה. יתן תרומת ה': העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה' ולקחת את הכסף... ונתת אותו על עבודת אהל מועד לכפר על נפשותיכם:





קריאת ההפטרה



{כאן מתחילים הספרדים}
{יז} וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין יְהוָה וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַיהוָה וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם: {יח} וַיָּבֹאוּ כָל עַם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת (מזבחתו) מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת עַל בֵּית יְהוָה: {יט} וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הַכָּרִי וְאֶת הָרָצִים וְאֵת כָּל עַם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְהוָה וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶך שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים: {כ} וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית (מלך) הַמֶּלֶךְ:

{כאן מתחילים האשכנזים והתימנים}
{א} בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ: {ב} בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע: {ג} וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן: {ד} רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת: {ה} וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית יְהוָה כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית יְהוָה: {ו} יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק: {ז} וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת: {ח} וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ: {ט} וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת: {י} וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (בימין) מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְהוָה: {יא} וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית יְהוָה: {יב} וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל (יד) יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (הפקדים) הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית יְהוָה: {יג} וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית יְהוָה וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחָזְקָה: {יד} אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְהוָה סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְהוָה: {טו} כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית יְהוָה: {טז} וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים: {יז} כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על חיזוק הבית ע''י מחצית השקל.

שבת שקלים

בשבת שלפני ראש חודש אדר מוציאים בבית הכנסת שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע ואומרים קדיש לעילא, ובספר השני קורא המפטיר פרשת שקלים שנמצא בראש סדר כי תשא מראש הפרשה עד לכפר על נפשותיכם (שמות ל יא - טז).

תיקנו חכמים בשבת הסמוכה לאדר לקרוא בתורה בפרשת שקלים. לפי שבשבת כל העם נאספים לבתי כנסיות ושומעים קריאת התורה, נמצא שקריאה זו בפרשת שקלים היא ההכרזה הראשונה על מצוה זו לעשותה בעונתה.

מפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו משמיעים על השקלים באחד באדר, ע''י הכרזת בתי הדין בכל ערי ישראל, לשקול מחצית השקל לכל אחד מישראל ולהביאם לבית המקדש כדי שיקריבו מכסף מחצית השקל שנגבו החל מיום ראש חודש ניסן והלאה, ולהקריב הקרבנות מתרומה חדשה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, מצוות עשה על כל אדם מישראל לתת מחצית השקל בכל שנה ושנה בכדי להקריב מהם קרבנות ציבור בבית המקדש, וצריך להביא הקרבנות בכל שנה מן התרומה של אותה שנה ולא של שנה אחרת. התחילו בר''ח אדר להשמיע על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל.

ועוד אמרו חז''ל: גלוי וידוע לפני הקב''ה שעתיד המן הרשע לשקול השקלים על ישראל, כמו שנאמר: ''ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עֹשי המלאכה'' (אסתר ג ט), לפיכך הקדים שקליהם לשקליו (מגילה כט.).

ולכן גם אנו קוראים בשבת זו פרשת שקלים, וזה שכתוב במשנה: באחד באדר משמיעין על השקלים (מגילה יג:).

ומפטירים ''ויכרות יהוידע'' (מלכים ב' יא יז), שמדובר שם בעניין השקלים, שנאמר: ''כסף נפשות ערכו''.

וזה שכתוב בירושלמי פ''א, א''ר שמעון בן לוי: צפה הקב''ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל, אמר: מוטב שיקדים כספן של בני לכספו של אותו רשע, לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים.

אמר ה' למשה: כשתחפוץ לדעת את מניין בני ישראל, אל תספרם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותספור את השקלים ותדע את מספרם. וזו תחבולה שלא תשלוט בהם עין הרע, ואגב יהיה הכסף לאדנים.

שהמספר שולט בו עין הרע וזה מביא מיתת דבר, כמו שהיה בימי דוד המלך.

ה' הראה למשה כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר למשה: כזה יתנו, כמניין זה ז=7 ה=5 ביחד יב=12 שבטים יתנו.

כל איש מגיל עשרים שנה יתן מחצית השקל תרומה לה' כדי לכפר על הנפש, שלא תנגפו ע''י מניין.

''העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל''.

למה ציותה התורה מחצית השקל ולא שקל שלם? לפי שהשקלים באים לכפר על עוון העגל במדבר, ולא היו בני ישראל בעוון זה אלא מחצית היום בלבד, אמר הקב''ה: אותן שש שעות שהייתם עובדים לעבודה זרה ומתפרנסים משלי, עליכם להחזיר לי פרנסתכם מאותן שעות לשם עבודתי.

לכן אמרו חכמים: לפי שחטאו במחצית היום, לפיכך יתנו מחצית השקל.

ה' אומר למשה לקחת את הכסף שבא לכפר על הנפש מאת בנ''י ולתת אותו על עבודת אהל מועד שיקנו בהם אדנים, וזה יהיה לבנ''י לזכרון לפני ה' כדי לכפר על נפשותיכם.

נצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר: ''ויגֹף ה' את העם'' (שמות לב לה).

משל
לאדם שהיה לו צאן והיתה מאוד חביבה עליו ומתו חלק מהצאן בדבר. כשפסק הדבר אמר אותו אדם לרועה שלו, בבקשה תספור לי את הצאן ותראה כמה נשארו, כי הצאן חשובים לי מאוד.

מצוות נתינת מחצית השקל בשנה: שיתן כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר: ''זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים מחצית השקל'' (שמות ל יג).

כיום נוהגים לתת גם גברים וגם עבור נשים זכר למחצית השקל, ויתן גם עבור בניו ובנותיו הגדולים הסמוכים על שולחנו.

את כל הכסף שאספו היו מניחים בלשכה שבמקדש, ומהכסף הזה היו מוציאים לקניות: לקורבן תמיד, לקורבן מוסף, לכל קרבנות צבור וכן לקנות יין לנסכים. והמלח שבו מולחים את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ומשכורת לאדם שאופה את לחם הפנים שזו אמנות מיוחדת במינה, את העומר ושתי הלחם, פרה אדומה, שעיר המשתלח ולשון של זהורית.

משרשי המצוה: שרצה הקב''ה לטובת כל ישראל ולזכותם, שתהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות בין עני ובין עשיר שוים במצוה אחת לפני הקב''ה להעלות זכרון כולם ע''י המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו.

ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש, נהגו כל ישראל לעשות זכר למחצית השקל לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו.

נוהגים ביום תענית אסתר בשעת המנחה לתת 3 מחציות של מטבע הנהוגות באותה מדינה {ישנם בתי כנסת שיש ברשותם 3 מטבעות מכסף טהור} ואת הכסף נותנים לעניים, לתלמודי תורה לבחורי ישיבות לאברכי כוללים שיושבים ועוסקים בתורה הקדושה, ועניי עירך קודמין. וזה זכר למחצית השקל שהיו נותנים לבית המקדש בזמן שהיה קיים. והנותן אל יאמר אני נותן מחצית השקל, שאז הוא כאילו מפריש שקלים בזמן הזה, והרי המטבע שלנו כעת אינה כמו בזמן בית המקדש. אלא יאמר: הריני נותן כסף זה זכר למחצית השקל, וזריזין מקדימין למצוות.

יהי רצון שהקב''ה יבנה את בית המקדש במהרה בימינו, ושם נקריב קרבנות מכסף מחצית השקל לכפר על נפשותינו אמן.

''ויאמר יהואש אל הכהנים
: כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה'''

כסף עובר
- ''כל העובר על הפקודים יתן מחצית השקל בשקל הקודש''

איש כסף נפשות ערכו
- כסף ערכין, האומר ערכי עלי.

''כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה''' - האומר הרי עלי מנה לבדק הבית, נדרים ונדבות קדשים וחרמים.

משבנה שלמה המלך את בית המקדש ועד ימי יהואש, לא הוצרך הבית לבדק. וכשמלך אחזיה בן עתליה, פרץ בית ה' ולקח קדשי בית ה' ועשה אותו לבעלים, כמו שנאמר בדברי הימים כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית ה' וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים.

ויהואש המלך רצה לחזק את בדק הבית הפרוץ ולא היה כסף כי אחזיהו לקחו לבעלים. יהואש ביושבו על כסא מלכותו, הציע בתחילה לכהנים שיקחו לעצמם את השקלים שתורמים בני ישראל, וכן כספי ערכים וחרמים, והם יחזקו את בדק הבית.

אך כשראה שהכהנים לא חיזקו את בדק הבית, ורצה לחדש את בית ה', הציע יהואש לכהנים שלא יקחו יותר כסף מהעם ולא יהיה מוטל עליהם תיקון בדק הבית, הכהנים הסכימו לדבר המלך. ולכן ציוה על יהוידע הכהן הגדול לקחת ארון וליקוב חור בדלתו להניחו אצל המזבח וכל הכסף המובא בית ה' ינתן בארון, ומכסף זה יוציאו הוצאות בדק הבית. היו עושים בדיקה מדוקדקת ויסודית וכל מקום שהיתה בקיעה או סדק עליהם לתקן.

(ישנם שינויים רבים בין הספור הנזכר כאן בספר מלכים ב' אל המסופר בספר דברי הימים, ולא עמדתי כאן על השינויים)


''הראנו בבנינו שמחנו בתיקונו''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: מפקד בנ''י ע''י מחצית השקל.

פרשת כי תשא פותחת - ''וידבר ה' אל משה לאמֹר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקֻדיהם, ונתנו איש כֹפר נפשו לה' בפקֹד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם: זה, יתנו כל העֹבר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקֹדש... לתת את תרומת ה' לכפר על נפשֹתיכם: והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשֹתיכם''

''ולא יהיה בהם נגף'' אומר רש''י: שהמניין שולט בו עין הרע, והדֶבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד המלך. וביאור הכתוב: שאם יבואו לקבל סכום מניינם של ישראל לדעת כמה הם, אל ימנום לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל וימנו את השקלים וידעו מניינם. ובכך לא יהיה בהם נגף ותפרוץ מגפה ח''ו. לפי שבדבר המנוי שולט עין הרע והדֶבר בא עליהם.

זה היה חטא דוד המלך ע''ה כפי שמובא בספר (שמואל ב' פרק כד):

''ויאמר המלך אל יואב שר החיל אשר אתו שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם: ויתן ה' דֶבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש''.

באותה שעה ירד מלאך מן השמים והרג את גד החוזה ואת ארבעה בניו של דוד והזקנים שהיו עמו.


דוד פוחד מעין הרע של שאול

כשגולית הפלשתי חרף מערכות ישראל והפיל חתתו ויראתו על שאול וכל ישראל, והמלך היה חסר אונים, הציע המלך: ''מי שיכה את גולית הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו לאשה, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל''. ודוד מסר עצמו על ישראל ואמר: ''עד מתי אלהים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח: אל ישֹב דך נכלם, עני ואביון יהללו שמך: קומה אלהים ריבה ריבך, זכֹר חרפתך מני נבל כל היום: אל תשכח קול צֹרריך שאון קמיך עֹלה תמיד'' (תהלים עד).

''כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים'' (שמואל א' יז כו).

כשראה דוד שה' עשה לו נס כשבא אריה שהוא מלך החיות עם שני גוריו לקחת שה מן העדר, דוד הכהו ואת גוריו ויצא חי ממלתעות הארי. ומובא במדרש: שבשעה שראה דוד שנעשה לו נס ע''י אותו השה. כששחטו הפשיט עורו ועשה ממנו בגד והיה לבוש בו תמיד, כדי לזכור נפלאותיו של הקב''ה. וכשבא הדוב שהוא בעל תחבולות עם גורו, דוד לא נרתע אלא יצא אחריו והכהו והציל את השה מפיו [הסיפור מובא באריכות בשביעי של פסח].

וכעת דוד מספר לשאול שהיה רועה את צאן אביו ישי ובא הארי ושני גוריו והדוב וגורו ולקח שה מהעדר, ודוד הציל השה מפיו והחזיק בזקנו והכה אותו והמית אותו.

''ויאמר דוד ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדֹב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה'' (שמואל א' יז לז). דוד אומר לשאול לא לריק ה' עשה לי נסים אלו אלא כדי שכעת אצא נגד הפלשתי וה' ימסרנו בידי.

''וילבש שאול את דוד מדיו'' וכידוע ששאול היה גבוה מכל העם משכמו ומעלה. ובאופן טבעי הבגדים היו אמורים להיות גדולים על דוד כמה מדות, אך היה נס ובגדיו הלמו את דוד כאילו נתפרו בעבורו, היו כפי מדתו ממש. וזה גרם לשאול לקנאת בדוד, ולכן הכניס בו עין הרע. דוד הרגיש בדבר והסיר את בגדי שאול באמתלא שאינו רגיל ללבוש שריון.

המלבי''ם אומר: על הפס' ''אל תלחם את לחם צר עין'' (משלי כג ו), אדם שמביט בעין הרע, יוצאים לו כמין ניצוצות - אדים מהעין.

''ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחֹלות לקראת שאול המלך, בתֻפים בשמחה ובשלִשים: ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן, הכה שאול באלפָו ודוד ברבבֹתיו: ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה'' (שמואל א' יח ו).

''ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה''
מסביר הרד''ק שהיה מביט בו בעין רעה.


אברהם פוחד מעין הרע על יצחק

מסופר בפרשת ''וירא'', שלאחר עקידת יצחק, לקח אברהם אבינו את בנו יחידו יצחק לישיבת שם ועבר בלילה מפני שחשש מעין הרע שלא יסתכלו בו אפי' ישמעאל ואליעזר.


ישמעאל ניזוק מעין הרע של שרה

''וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע במדבר באר שבע'' (בראשית כא יד).

ישמעאל היה בן 27 שנים, והתורה אומרת אף את הילד שם על שכמה. שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה, ולא יכול לילך ברגליו. כלומר שנחלה מעין הרע ונתקמט ונעשה קטן (עפ''י רש''י ומדרש רבה נג יז)


יעקב אבינו פוחד מעין הרע על בניו

כתוב בפרשת מקץ (פרק מב): ''ויאמר יעקב לבניו למה תתראו''. אמר יעקב לבניו: אתם גבורים, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד, ואל תעמדו במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע (מדרש תנחומא מקץ ח).

''ויבאו בני ישראל לשבֹר בתוך הבאים'' (בראשית מב ה), אומר רש''י: מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שציוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע, שכולם נאים וכולם גבורים (בראשית רבה). עיין עוד בילקוט שמעוני פ' מקץ


יעקב מברך את זרעו של יוסף שלא תשלוט בהם עין הרע

''המלאך הגֹאל אֹתי מכל רע יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבֹתי אברהם ויצחק, וידגו לרֹב בקרב הארץ'' (בראשית מח טז).

יעקב אבינו בירך את זרעו של יוסף שלא תשלוט בהם עין הרע שנאמר: ''בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין'' (בראשית מט כב). ר' יוסי בר חנינא אומר, שנאמר: ''וידגו לרוב בקרב הארץ'', כשם שדגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, מפני שמכוסים מן העין, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם (ברכות כ.).


רבי יוחנן לא חשש מעין הרע

רבי יוחנן אדם יפה תואר היה, והיה רגיל ללכת ולשבת בשער בית הטבילה - שער המקוה, אמר: כשיעלו בנות ישראל ויבואו מטבילת מצוה יפגעו בי ויסתכלו עלי כדי שיהיה להם זרע יפה כמוני לומדים תורה כמוני. אמרו לו חכמים: האם כבודו לא פוחד מעין הרע? א''ל: אני מזרע יוסף באתי שלא שולטת בהם עין הרע, שכתוב: ''בן פורת יוסף בן פורת עלי עין''. וא''ר אבהו: אל תקרא עלי עין אלא עולי עין. פירושו מסולקין מן העין שאינה שולטת בהם.

רבי יוסי בן חנינא אמר מהפסוק הזה ''וידגו לרוב בקרב הארץ''.

מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם. אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

ואפשר לומר עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, ליהנות מאשת אדוניו - אשת פוטיפר אין עין הרע שולטת בו (בבא מציעא פד. ברכות כ.).

ועל יופיו של רבי יוחנן מסופר בתלמוד:

אמר רבי יוחנן: אני נשארתי מהיפים שבירושלים. מי שרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן זוהר תוארו וקירון עור פניו. יקח כוס כסף מיד כשיצא מהצורף שהוא עדיין מבריק ממראה להב האש, וימלא אותו גרעינים של רימון אדומים. יסובבוהו שפה לפיו סביב של ורד אדום, ויניח אותו בין השמש לצל והזוהר שיוצא ממנו על פני הארץ מעין יופיו של רבי יוחנן.

והגמרא ממשיכה לספר על יופיו: יום אחד רבי יוחנן היה שוחה בירדן. ריש לקיש היה לסטים - שודד דרכים, ראה את ר''י שוחה בירדן וחשבו לאשה יפת תואר וקפץ לירדן אחריו אך לאכזבתו ראה איש יפה. ר''י שהבחין בכחו הרב של ר''ל אמר לו: כמה כוחך יפה לסבול עול תורה. אמר ר''ל לרבי יוחנן: יופייך ראוי לנשים. א''ל: אם תחזור בתשובה אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני (ראה שם את הסיפור באורך).


עין הרע לא שולטת בזרעו של יוסף הצדיק

''וידברו בני יוסף את יהושע לאמֹר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה': ויאמר אליהם יהושע, אם עם רב אתה עלה לך היערה'' (יהושע יז יד). אמר להם: לכו והחביאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע. עצה טובה קמ''ל שאדם צריך להטמין עצמו ולהזהר מעין הרע. אמרו לו: אנו מזרעו של יוסף שלא שולטת בו עין הרע, שכתוב: ''בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'' ואמר רבי אבהו: אל תהי קורא ''עלי עין'' אלא ''עולי עין'' - עולין על העין, עולים למעלה מן העין והיא למטה שהיא אינה יכולה לשלוט בהם ואין העין עולה עליהם.

רבי יוסי ב''ר חנינא אמר, מכאן: ''וידגו לרוב בקרב הארץ'' כך בירך יעקב את מנשה ואפרים. מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין עין הרע שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן (סוטה לו: בבא בתרא קיח.).


סגולה להנצל מעין הרע

מי שנכנס לעיר ופוחד מעין הרע, יחזיק אגודל של יד ימין ביד שמאל ואגודל של יד שמאל ביד ימין, ויאמר כך: אני פלוני בן פלוני מזרע יוסף באתי שלא שלטה בהם עין הרע, שנאמר: ''בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'' אל תקרא עלי עין אלא עולי עין - שולטת על העין ולא העין עולה בהם.

רבי יוסי בן חנינא אומר: מהפסוק הזה ''וידגו לרוב בקרב הארץ'' מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם. ואם פוחד מעין הרע שלו, יאחז הדופן השמאלי של חוטמו - נחירו (ברכות נה:).


אפילו בלוחות שלטה עין הרע

''ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'' (שמות לד ג).

''ואיש לא יעלה עמך'', אומר רש''י: לוחות הראשונות ע''י שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהם עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות. לוחות הראשונות נתנו בפומבי שלטה בהם עין הרע של כל העולם ונשתברו, הלוחות השניות נתנו בצינעא ועמדו בשלמותם.

ואף ירושלים חרבה מפני עין רעה, שנאמר (איכה ב טו): ''הזאת העיר שיאמרו כלילת יֹפי'' (ילקוט שמעוני פ' מקץ).


הברכה בדבר הסמוי מן העין

א''ר יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: ''יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'' לשון גנזים דבר הסמוי מן העין.

תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: ''יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'' (דברים כח ח).

ת''ר: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח''כ בירך הרי זה תפילת שוא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: ''יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'' (בבא מציעא מב.).


כח עין הרע

''והסיר ה' ממך כל חֹלי'' (דברים ז טו).

אמר רב: זו עין. רב לטעמו, שרב הלך לבית הקברות, עשה מה שעשה. י''א ע''י שאלת חלום, וי''א יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו או בעין רעה. אמר: תשעים ותשעה מתים מעין הרע ואחד בדרך ארץ, כדרך כל הארץ בשאר חולאים (בבא מציעא קז:).


אלישע ואשת עובדיה

''ואשה אחת מנשי בני הנביאים'' - אשת עובדיה, ''צעקה אל אלישע לאמֹר, עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה''' (מלכים ב' ד א), והנושה יורם בן אחאב המלך הלוה לו כסף בריבית כדי להאכיל את הנביאים שהחביא במערה מפני איזבל המרשעת, ועתה בא המלוה ורוצה לקחת את שני ילדיה לו לעבדים. הנביא שאלה: מה יש לך בבית? להשראת הברכה, וענתה לו: רק אסוך שמן. אמר לה הנביא: השאילי כלים רקים ''ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה, והמלא תסיעי'' (מ''ב ד ד), ציוה עליה אלישע לסגור הדלת בעדה.

מסביר אברבנאל כדי שאיש לא יציץ בזה ובכך יכניס עין רעה, כי יפה לנס שיֵעשה בצינעא.

אלישע בעת ביקוריו בעיר שונם, היה מתארח בבית אשה עשירה וחשובה אחותה של אבישג השונמית אשת דוד המלך. וכהכרת הטוב בירכם הנביא בבן זכר, אך לאחר מכן הבן מת. ''ויבא אלישע הביתה, והנה הנער מת מֻשכב על מטתו: ויבא ויסגֹר הדלת בעד שניהם, ויתפלל אל ה': ויפקח הנער את עיניו'' (פרק ד לב). (הספור מובא באריכות בפרשת וירא). היזק ראיה

אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה.

מסביר רש''י שלא יזיקנו בעין רעה (בבא בתרא ב:).


נתן עיניו בו

בכח העין יש כוחות טמירים מגנטיים הפנוטיים. כמו שראינו מספר פעמים בש''ס ''נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות''.

''ושמתי כדכד שמשֹתיך'' - חומותיך (ישעיה נד יב).

כך נתנבא ישעיהו שאבני ירושלים עתידות להבנות מ. שהם וישפה, א''ר שמואל בר נחמני: חולקים שני מלאכים ברקיע גבריאל ומיכאל וי''א שני אמוראים בארץ ישראל מי הם יהודה וחזקיה בני רבי חייא. חולקים באבנים של חומת ירושלים ממה יהיו אבנים שעתידים להיות. אחד אמר: שהם ואחד אמר: ישפה. אמר להם הקב''ה יהיו כדברי זה וכדברי זה. והיינו כדכד כדין וכדין כזה וכזה משהם וישפה.

''ושעריך לאבני אקדח''

ישב ר''י ודרש: עתיד הקב''ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים אמה וחוקק בהן עשר ברוחב, על עשרים בגובה ומעמידן בשערי ירושלים. והיינו אקדח לשון קודח שחוקק בהם, וגם משמע אבן שמאירה כאש קודחת.

לגלג עליו אותו תלמיד. עכשיו אבן יקרה בגודל ביצה של עוף קטן ששמו תאצל לא נמצא, אבנים בגודל כזה נמצא?!

לימים הפליגה ספינתו בים, ראה את מלאכי השרת שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם בגודל שלושים על שלושים וחקוק בהן עשר ברום עשרים. אמר להם: אבנים אלו לצורך מה? אמרו לו: שעתיד הקב''ה להעמידן בשערי ירושלים.

בחזרתו בא לפני רבי יוחנן, אמר לו: דרוש רבי! לך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו: ריקא! אלמלא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (בבא בתרא עה.).

ראינו עוד מקרים דומים נתן עיניו בו, הקפיד עליו והפכו לגל של עצמות, הכוונה המית אותו בקפידתו.

יהודה בן גרים
(תנא בן גר וגיורת תלמידו של רשב''י)

פעם אחת, כשישבו חכמים ושוחחו ביניהם, השמיע רשב''י דברי ביקורת על מלכות רומי. ר' יהודה בן גרים שהיה באותו מעמד סיפר לאחרים מה ששמע, וכך נתגלגלו הדברים לאזני הרומאים.

הרומאים הרשעים דנו את רשב''י למיתה והוא נמלט ונחבא במערה יחד עם בנו אלעזר במשך 13 שנה. כשיצא רשב''י ממחבואו אחר שמת הקיסר, ראה את ר' יהודה בן גרים ואמר: עדיין יש לזה בעולם? עדיין המלשין המוסר הזה חי, נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות (שבת לד.).

מובא בגמ' (בבא בתרא קמא.): אמר רב חסדא: בת תחילה (כלומר בכורה) סימן יפה לבנים. י''א מפני שמגדלת את אחיה. וי''א שלא שולטת בה עין הרע, הואיל ויש לה בת ראשונה האנשים לא יאמרו כמה בנים לאשה הזו.

חנניה משאל ועזריה להיכן הלכו כשיצאו מן הכבשן? אמר רב: בעין הרע מתו, שהיו מסתכלים בהם על שהתפלאו עליהם שיצאו חיים.


חנניה משאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא
- בתוך כבשן האש

נבוכדנצאר מלך בבל מלך 45 שנה, שלט מקצה העולם ועד סופו. צוה על עבדיו לבנות מזהב פסל ענק 30 מטר אורכו 3 מטר רוחבו, גובה 10 קומות אנדרטא דמות דיוקנו, ובתוך פיו שם את ציץ הזהב ציץ נזר הקודש שהיה מונח על מצח אהרן הכהן הגדול ועליו היה חקוק קדש לה' - שם המפורש. כשנבוכדנצאר החריב את בית המקדש ולקח את כלי המקדש ובתוכם היה הציץ, והפסל אומר: ''אנכי ה' אלהיך''. את הפסל העמיד במגרש גדול בשם ''בקעת דורא'' וצוה על כל איש ואשה לבוא ולהשתחוות לפסל, וציוה לשלוח נציגים מכל 70 האומות שכבש וכל אומה תעמוד ליד דגלה כמו באו''ם ומי שימרה את צו המלך ולא ישתחוה בזמן שישמע קול התזמורת אחת דתו להמית בשרפה בתוך כבשן האש שחומו היה פי שבע. את האש הסיקו שבעה ימים ושבעה לילות. ידע המלך שדניאל איש חמודות לא יכרע ולא ישתחוה להמן, לכן הקדים רפואה למכה ומתוך רחשי אהבתו הרבה אליו אחר שדניאל סיפר למלך את חלומו ופתרונו, שלחו לארץ ישראל כשגריר מטעם המלכות, כדי שלא יאונה לו כל רע. השמועה על גזירת המלך הגיעה לאוזני חנניה משאל ועזריה נערי המלך היהודים שהיו יפי תואר ויפי מראה, והם מיהרו אל הנביא יחזקאל לשמוע את דבר ה'. יעץ להם הנביא להסתתר עד יעבור זעם - כך שמע מרבו ישעיהו הנביא ''חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'' (ישעיה כו כ). אך הם בצדקתם אמרו: אנו נלך ונקדש שם שמים ברבים.

בעוז ובתעצומות עמדו חנניה משאל ועזריה מול מלך בבל ולא אבו להשתחוות לפסל בהנתן האות ''וכל העם כורעים ומשתחוים'', אך הם עמדו על עומדם ''זאת קומתך דמתה לתמר'' (שיר השירים רבה ז) ולא נעו ולא זעו הכשדים הלשינו עליהם בפני המלך. בראות אותם המלך כעס עליהם כעס גדול וצוה על עבדיו להסיק את הכבשן בחום הכי גבוה ולהשליכם לתוכו. למען ישמעו ויראו ולא יעשו זאת שאר עמי הארץ הסרים למשמעתו. ציוה לחיילים גיבורי חיל לאסור אותם באזיקים ולהשליכם לאש. המובילים את חנניה משאל ועזריה בהתקרבם לכבשן נשרפו מחום האש הלוהטת. גובה האש הגיע ל-24 מטר - גובה 8 קומות. אך שלושת הצדיקים פונים אל הכבשן הבוער ''עין במר בוכה ולב שמח'' לעשות רצון אביהם שבשמים. זה היה מחזה מרהיב עין לראות אותם מטיילים בתוך כבשן האש ואין האש פוגעת בהם. כי מתוך האש הרימו עיניהם כלפי מעלה וזעקו אל הקב''ה: רבוש''ע! גלוי וידוע לפניך שלא עשינו זאת אלא למען קדוש שמך ברבים ולא למעננו. לא לנו ה' תן כבוד כי אם לשמך הגדול. למה יאמרו הגויים: איה נא אלוהיהם. עשה שידעו כל יושבי תבל כי אתה לבדך מלך על כל הארץ. פקד הקב''ה על המלאך גבריאל - מלאך האש וירד וצינן להם את האש. וכל המון העם שעמד מסביב ראה זה פלא שבתוך הכבשן קר, ומחוצה לו לוהט.

דבר מדהים זה עבר מפה לאוזן וכל השומעים באו לחזות המראה הנפלא הזה ובראשם נבוכדנצאר בכבודו ובעצמו. אך לתדהמתו הוא רואה ארבעה אנשים מטיילים בתוך האש כאילו בחדר ממוזג, שאל המלך את סובביו: כמה השלכנו לכבשן? ענו לו: שלושה. אמר המלך: אני רואה ארבעה. אמרו לו: הרביעי הוא מלאך הוא בעל ששה כנפיים. פקד המלך על עבדיו להוציא את שדרך מישך ועבד נגו - חנניה משאל ועזריה מתוך כבשן האש ואז אמר להם: אני רואה שאלהיכם גדול ותקיף אתם משוחררים, עזבו הם את ארץ בבל ועלו לארץ ישראל ללמוד תורה מפי יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול.

ומי גדול מיהושע בן יהוצדק הכהן הגדול שהכתוב אומר: ''ויראני את יהושע הכהן הגדול... והשטן עֹמד על ימינו לשטנו'' (זכריה ג א), והקב''ה אומר לשטן: מדוע אתה מקטרג עליו? ''הלא זה אוד מוצל מאש''.

אחר שראה נבוכדנצר את הנס הגדול ואת כוחו של הקב''ה התחיל לברך לשבח ולפאר את הקב''ה: ''אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר'' (דניאל ג לג), ובא המלאך גבריאל וסטרו על פיו ועצרו מלהמשיך לשבח, כי היה רשע ואכזר גדול ואינו ראוי לשבח את ה'. הקב''ה רוצה שבחים רק מפי הצדיקים: בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל.

ומה היה סופו של צלם הזהב? דניאל איש חמודות שמע על הכינוס והנס שנעשה לחנניה משאל ועזריה שעל פי בקשתו המלך מינה אותם לשרים גדולים בממלכתו. אמר למלך שמעתי כיצד כל העמים והלשונות כרעו והשתחוו לצלם כשקרא בקול אני ה' אלהיך תרשה לי לנשק אותו על פיו. ומאחר והמלך אהבו מאוד והשליט אותו על כל מדינת בבל אחר שפתר לו את חלומו בטוב טעם ודעת, הרשה לו לנשק את הפסל בצלם דמות תבניתו. ומכיון שהצלם היה גבוה 60 אמה ביקש דניאל סולם מכבי אש גבוה כדי שיגיע עד פיו. וכשהגיע סמוך לפיו השביע דניאל את הציץ שהיה חקוק בו שם המפורש שיצא מפיו של הצלם כי הוא גורם לחילול השם. הציץ נשמע לשבועה יצא ונפלט מפי הצלם ודניאל לקחו וירד בזריזות. כשהגיע לקרקע צעק לכל הנוכחים העומדים סביב הצלם לברוח מיד לפני שהצלם יתפוצץ עליהם ולתפוס מחסה. ותיכף קרס הצלם התמוטט נשבר והתפרק לרסיסים וכל מי שהיה באזור רץ וחטף חלקיקי זהב ונס על נפשו.

בין הגולים מבבל היו שני נביאי שקר אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה. כתוב בספר ירמיה שבאו לפתות את בתו של נבוכדנצאר לנאוף עמה בזה אחר זה, כל אחד אמר לה שקיבל נבואה על חבירו - אחאב אומר על צדקיהו וצדקיהו אומר על אחאב, והקב''ה רוצה שמאביה המלך האדיר יצא נביא לה' אך זה בלתי אפשרי שמגוי ומורחק להיות נביא. אמרה להם: אני צריכה את רשות אבי, הסכימו וקבעו זמן לפגישה. מיהרה הנערה וסיפרה לאביה את דברי נביאי השקר, אמר לה: כשיבואו אליך הביאי אותם אלי! זימן המלך אותם אליו והם אמרו לו שכך קבלו נבואה מה'. אמר להם: יודע אני שאלהי ישראל שונא זימה הוא, שאלתי את חנניה משאל ועזריה ואמרו שזה אסור. אמרו: הם לא קבלו את הנבואה הזו אנו כן קבלנו. המחזה שניצלו חנניה משאל ועזריה עדיין לא סר מנגד עיניו איך יצאו מתוך הכבשן בריאים ושלמים ולא שלטה בהם האש, לכן פנה אליהם אם נכונים דבריכם וה' אלהי ישראל נתן לכם נבואה, הבה ואבחן אתכם אשליך אתכם לתוך כבשן האש כפי שבחנתי את חנניה משאל ועזריה. לשמע ההצעה רעדה אחזתם ואמרו: אדונינו המלך! הם היו שלושה וזכותם גדולה ''והחוט המשולש לא במהרה ינתק'' ואנו רק שניים, אמר המלך: אם עדיין אתם איתנים בדעתכם שה' אלהי ישראל שלח אתכם, בחרו לכם איש שלישי את מי שאתם רוצים ואצרפו אליכם. בתחילה רצו לקחת את דניאל איש חמודות אך לבסוף לא לקחו אותו כי פחדו שהוא ינצל שהרי ניצל מגוב האריות והם ישרפו חיים. בחרו להם את יהושע הכהן הגדול שהוא נכנס ביום הכפורים לפני ולפנים לקודש הקדשים מקום אש להבת שלהבת ויוצא חי יש לו הרבה זכויות ויגן עליהם אולי בזכותו גם הם ינצלו. וכך נשלחו שלושתם לתוך כבשן האש. כמובן שהאש שלטה בהם ונעשו מיד אפר ונקלו, ואילו יהושע הכהן הגדול ניצל, רק בגדיו נחרכו קצת. אמר לו המלך: רואה אני שאתה חביב לפני בוראך! אני יודע שאתה צדיק אך תאמר לי מדוע האש פגעה בך מעט שנחרכת, חנניה משאל ועזריה לא פגעה בהם כלל? אמר לו: כבוד המלך! הם היו שלושה צדיקים וזכותם גדולה והגנו אחד על השני, אבל אותי שלחת עם שני רשעים וניתנה רשות לאש לשלוט, וכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, וזה שניצלתי זה נס גדול. אמר לו המלך: הרי גם אברהם נשלך ע''י נמרוד יחידי לתוך הכבשן וניצל. אמר לו יהושע: עם אברהם לא היו רשעים. והגמרא אומרת: מה הסיבה שבאמת נחרכו קצת בגדיו, מכיון שבניו לקחו נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם (סנהדרין צג.). (עפ''י הגמרא סנהדרין צג. פסחים נג: שיר השירים רבה עה''פ זאת קומתך דמתה לתמר) (המעשה מובא גם בפרשת וארא)

נאמר באבות: אמר רבי יהושע, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם (פרק ב' משנה יא).

פירוש: אדם שיש לו עין הרע מת בלא זמנו.

ועוד נאמר שם. אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? רבי אליעזר אומר עין רעה. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם (פרק ב' משנה ט').

וכן אנו אומרים בברכות השחר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתצילני היום ובכל יום ויום מעזי פנים, ומעזות פנים, מאדם רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, מפגע רע, מעין הרע (זוהי תפילת רבי ברכות טז).


כח היזק הראיה אפי' בבעלי חיים

ישנו נחש בשם אפעה שבעינו החדה יכול להמית אדם.

ישנו עוף בשם ראה שע''י ראיה חדה בוקעות הבצים.

עין הרע קשור להשפעות אנרגטיות שליליות. כל מי שמקפיד נבהל ונלחץ מהשפעתן המזיקה חושף עצמו לפגיעתן, אולם מי שאינו חושש מפניהן אינו ניזוק מהן.

ואמרו החוקרים כי יש בני אדם המזיקים בהבטת עיניהם כאפעה, ומרגלא בפיהם: העין תכניס הגמל בקדירה, והאדם אל הקבורה.

אמר רבי יהושע בן לוי: מנין שאפילו עופות מכירין בצרי העין? שנאמר (משלי א יז): ''כי חִנם מזורה הרשת, בעיני כל בעל כנף'' (סוטה לח:).

במגילת רות מסופר שאלימלך מחלון וכליון מתו. כתוב בילקוט שמעוני: ללמדך שעין הרע מכה בבנים. ולזה כתוב: ''וימֻתו גם שניהם מחלון וכליון'' (רות א ה), שלא רק אלימלך מת בעין הרע אלא גם בניו.

חנה ביקשה בתפילתה: ''ונתתה לאמתך זרע אנשים'' (שמואל א' א יא), רבנן אמרו: זרע אנשים - זרע שמובלע בין אנשים, שלא יתבלט לא בחכמתו לא במעשיו ולא בעושרו. רב דימי פירש דבריהם ואמר: לא ארוך ולא גוץ, לא קטן - רזה מאוד, ולא אלם - שמן מאוד, לא צחור ולא גיחור - לבקן, לא חכם יותר מדאי, שלא יהיה תמה בעיני הבריות ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע, ולא טיפש (ברכות לא:).

תנו רבנן: המשתכר בקנים - מקלות דקים שעושים מהם גדרות ומחיצות, ובקנקנים. אינו רואה סימן ברכה לעולם. מה הטעם? כיון שהנפח שלהם גדול שולטת בהם עין הרע. הבריות אומרים תראה כמה זה מרויח ומכניסים בהם עין הרע.

תנו רבנן: תגרי סימטא, יושבים ומוכרים בשוק ועין כל העוברים ושבים שולטת בהם. ומגדלי בהמה דקה, כולם צועקים עליהם. וקוצצי אילנות טובות, למוכרן לעצים, כולם תמהים ומלעיזים עליהם ומתוך כך עין הרע שולטת בהם. ונותנין עיניהן בחלק יפה, כשחולקים עם אחרים תמיד מקפידים לקחת חלק יפה. אינו רואה סימן ברכה לעולם. מה הטעם? מפני שהבריות שמים עיניהם עליהם ומתפלאים עליהם ומכניסים בהם עין רעה (פסחים נ:).

המספר שבח אדם בחכמה או עושר או בנים וכיוצא, חייב לברכו שלא תשלוט בו עין הרע. וכשרואה שבח חבירו, הן ברכושו הן בנפש יאמר: ''בלי עין הרע'' או בלשון ''בן פורת יוסף''.


עצות וסגולות לעין הרע

* נהגו לעשות ה''א מכסף טהור כדי להנצל מעין הרע {בפסוק ''בן פורת יוסף בן פורת'' יש ה''א תיבות} יש שעושים תליון ומניחים על הצואר או בבגד של התינוק.

* נהגו לעשות צורת חמסה - יד עם צורת חמש אצבעות. יש התולים בבית, בעסק, ברכב או על הבגדים, כדי שלא ישלוט בהם עין הרע.

* יש נוהגים לומר ''חמסה'' כדי להסיר מעליהם עין הרע.

* יש המשלבים צורת כף יד עם חמש אצבעות וחקוק עליו האות ה''א.

* נהגו לעשות צורת ראש של דג ממתכת, כסף או זהב, וידגיש את עין הדג. ויתלה בבגדו או בשרשרת בצוארו, והיא סגולה טובה לבטל עין הרע מן האדם הנושא אותה.

* סגולה וסוד גדול לקחת בידו מעט מלח בזמן ברכת ''ספירת העומר'' ומי שישא המלח הזה עליו, יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר רע כמו קמיע מומחה ופקיע, אמן כן יהי רצון.

* סגולה כללית לעין הרע, יניח ''שום'' בכיסו, וסגולתו ברורה ומנוסה וטוב ומועיל מאוד כמו קמיע בדוק נגד עין הרע. והטעם לזה כי שום בגימטריא רצון ועל ידי זה מעורר מדת נוצר חסד. והוא עת רצון להסיר פגעים רעים ולהמשיך עליו הרחמים והחסדים.

* עשב הנקרא ''רודה'' מסוגל מאוד להועיל נגד עין הרע ולבטל הכישוף למי שנושא אותו.

* צבע התכלת הוא מידת החסד והוא טוב ומועיל נגד עין הרע.

* כמה חשוב ונפלא לבישת בגד פשתן לבן ללא תערובת שום בד כלל. ומי שלובשו לא שולט עליו שום מיני כישוף ושום מזיק ושום דבר רע, לא רוח רעה ולא עין הרע, וכל קטיגור נהפך לסניגור.

עד כאן הארכתי למעניתי בנושא עין הרע, מכיון שנושא זה מעסיק רבים וטובים. אך עלינו לדעת כלל הדבר: כל דקפיד יותר מדאי, קפדי בהדיה השדים להזיקו, ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי, מי שלא מתייחס לעין הרע כ''כ העין לא פוגעת בו להזיקו, אמנם צריך לחוש אפילו מי שלא מקפיד (פסחים קי:).


''שומר פתאים ה' ''





הפטרה לפרשת תרומה - וה' נתן חכמה לשלמה


ההפטרה: מלכים א פרק ה' פס' כ''ו - סוף. פרק ו' פס' א' - י''ג

בהפטרה מסופר: על מלאכת בניית בית המקדש.

ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל, ויבן הבית לה': והבית אשר בנה המלך שלמה לה' שישים אמה אורכו ועשרים רחבו, ושלושים אמה קומתו: והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו:

בפרשה מסופר: על מלאכת בניית המשכן.

ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו: ואת המשכן תעשה עשר יריעות, שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב תעשה אותם: והקמות את המשכן, כמשפטו אשר הראת בהר:





קריאת ההפטרה



(כו) וַיהוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: (כז) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ: (כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: (כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: (ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה: (לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: (לב) וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת: ו (א) וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה: (ב) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהוָה שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ: (ג) וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל פְּנֵי הַבָּיִת: (ד) וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים: (ה) וַיִּבֶן עַל קִיר הַבַּיִת (יצוע) יָצִיעַ סָבִיב אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב: (ו) (היצוע) הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת: (ז) וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ: (ח) פֶּתַח הַצֵּלָע הַתִּיכֹנָה אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה וּמִן הַתִּיכֹנָה אֶל הַשְּׁלִשִׁים: (ט) וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים: (י) וַיִּבֶן אֶת (היצוע) הַיָּצִיעַ עַל כָּל הַבַּיִת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ וַיֶּאֱחֹז אֶת הַבַּיִת בַּעֲצֵי אֲרָזִים: (יא) וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: (יב) הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: (יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על מלאכת בניית בית המקדש.


דוד המלך ובית המקדש

חז''ל מספרים: כשבנה שלמה המלך את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קודשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה כ''ד רננות ולא נענה. פתח ואמר: ''שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד''! (תהלים כד ז) ולא נענה. כיון שאמר: ''ה' אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דויד עבדך'' (דה''י ב' ו מב) מיד נענה (סנהדרין קז:).

''שיר המעלות זכור ה' לדוד, את כל ענותו'' (תהלים קלב א), לפי שטרח והתענה דוד להכין הכל לצורך בנין הבית. אמר לה': זכור לי את כל מה שהתעניתי, ותהיה המחשבה כמעשה! בתחילה נֶדֶר נדר כדי לזרז עצמו, כמו שאומר: ''נשבעתי ואקיימה'' נשבעתי שלא אבוא לאהל ביתי המקורה בארזים, כאמרו: ''ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלהים יֹשב בתוך היריעה'' (שמואל ב' ז ב).

''אם אתן שנת לעיני'' נשבע דוד שלא ישן שנת קבע אלא שינת עראי, כשינת הסוס. ''עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב'' (תהלים קלב ה). ומובא בילקוט: שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. ''טוב לי כי עוניתי'' שלא כינסתי לי כסף וזהב כמנהג המלכים, אלא הכינותי הכל לצורך בית המקדש. כמו שנאמר: ''והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף'' (דה''י א' כב יד).

''ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו'' (שמואל ב' ז א). אחרי ששם דוד את ארון ה' באהל שהכין לו, חזר אל ביתו וראה. שני דברים: א) שהוא יושב בבית ארזים בית בנוי על תילו, ואילו ארון ה' אינו שוכן במקום הראוי לו אלא באהל מבד בתוך היריעה ב) וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ומחמת שני הדברים הללו נקפו לבו ולא השלים עם מצפונו ונתעורר לבנות בית לה'. משתי סיבות: א) שלא יהיה כבודו גדול מכבוד הארון ב) הרי נאמר בתורה: ''ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם, והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח: והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה'' (דברים יב י). ועכשיו שנפל פחדו על כל העמים הסובבים אותו הגיע הזמן לבנות בית לה'.

וכמו שמובא בסנהדרין: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: א) להעמיד עליהם מלך ב) להכרית זרעו של עמלק ג) לבנות להם בית המקדש.

ואמרו חז''ל: שני תנאים צריכים לבניית בית המקדש והם: א) מנוחה מן האויבים ב) מלך בישראל. ודוד סבר שכעת הושלמו שני התנאים, שהרי הוא מלך ונתבססה מלכותו ומלך מקובל על כל ישראל שנמשח פעמיים. והוא יושב ומתגורר בביתו בית ארזים ארמון מפואר. וכן ה' הניח לו מסביב מכל אויביו והשקט והשלום שררו בארץ. לא היה חושש שמא תתבטל עבודת הבנין ע''י טרדות המלחמה. שכולם היו נתונים כבר תחת ידו ואין שטן ואין פגע רע.

וכשדוד ברח משאול אל שמואל בניות ברמה ועסקו כל הלילה בתורה הקדושה ולימדו שמואל בלילה הזה מה שתלמיד וותיק לומד במשך מאה שנה, כמו כן לימדו את כל דיני בית המקדש ותכונתו, וכן מסר בידו מגילה מפורטת על צורת הבית. מכל מקום היתה תביעה על דוד שהקדים בנין ביתו לבנין בית המקדש.

ואמרו חז''ל: כך אמר לו הנביא ''הוא יבנה בית לשמי''. אתה הקדמת כבודך לכבודי, אחרי שראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בית המקדש. אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו, שנאמר: ''ובשנה האחת עשרה בירח בול... כלה הבית'' (מלכים א' ו לח) ואח''כ בנה ביתו. ודוד עצמו לא יכל לבנות הבית כי נאמר: ''ויהי עלי דבר ה' לאמֹר דם לרֹב שפכת ומלחמות גדֹלות עשית, לא תבנה בית לשמי... הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה... הוא יבנה בית לשמי'' (דה''י א' כב ח).

אמר הקב''ה לנתן הנביא: אדם זה שאני שולחך אליו זריז הוא, נדרן הוא. לכן הזדרז וגש אליו ותאמר לו שלא הוא יבנה את הבית. בא נתן הנביא אל דוד, ואמר לו בשם ה' ''לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת'' ואעפ''י שהדם ששפך דוד זה עפ''י הסנהדרין, זה היה דמם של אויבי ישראל, וערך מלחמות מצוה להצלת עם ישראל. בכל זאת נמנע ממנו לבנות את בית הבחירה כי הוא סמל השלום והאחוה. וכמו שנאסר להניף ברזל על המזבח - שהמזבח נברא להאריך ימיו של האדם ואילו הברזל נברא לקצר ימים. ואין מן הדין שיבוא המקצר על המאריך.

דוד נחרד והצטער מאוד שנפסל לבנות את בית המקדש. אמר לו הקב''ה: דוד, אל תירא! כל הדמים ששפכת למען הצלת עם ישראל נחשב לפני כדם הקרבנות. אמר דוד: אם כן למה נפסלתי מלבנות הבית לשמך? ענה לו הקב''ה: אם אתה בונה אותו הרי הוא קיים לעולם ואינו נחרב! אמר לו דוד: אם כן טוב הדבר שלא יחרב לעולם, שיהיה בנין עדי עד. אמר לו הקב''ה: כשעם ישראל חוטאים הרי אני מוציא כעסי ומכלה את חמתי על עצים ואבנים - בית המקדש. ולא אכלה ח''ו את עם ישראל בחמתי.

דוד עשה את היסוד לבית המקדש, ושלמה בנה אח''כ את הבית עצמו. ולכן לא נחרבו יסודות בית המקדש. מכיון שדוד המלך הצטער צער רב על שלא זכה לבנות את הבית, אמר לו הקב''ה: אעפ''י שאין אתה בונה אותו, הואיל והיה בדעתך לבנותו הריני כותבו על שמך, שנאמר: ''מזמור שיר חנֻכת הבית לדוד'' (תהלים ל א). ועוד - שלמה בנך הוא יבנה לי בית, ובכל זאת ''טוב יום בחצריך מאלף בחרתי'' (תהלים פד יא), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה הקדושה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להקריב לפני על גבי המזבח.

''לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה'' (תהלים קא א) דוד אמר את המזמור הזה כשביקש מאת ה' לבנות את בית המקדש. ואמר קודם לכן ''מי יגור באהליך, מי ישכֹן בהר קדשיך: הולך תמים ופֹעל צדק'' (תהלים טו א). לכן הקדים דוד ואמר שכבר עשה את ההכנות הנפשיות שיהיה ראוי לכך, חסד ומשפט אשירה.


בנין בית ה'

''ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים... ויבן הבית לה''' (מלכים א' ו א). והיה הזמן מכוון מה' שכן היה ראוי שיתעלה הבית מזמן לזמן. שהיה סוד כמוס במניין ת''פ השנים שעבר מצאת בנ''י ממצרים ועד בנין הבית, שכשם שעברו ת''פ שנה מבנין המשכן בימי משה רבינו עד בנין בית המקדש בימי שלמה המלך, כך עתידים היו לעבור ת''פ שנה מבנין בית המקדש הראשון של שלמה המלך ועד בית המקדש השני ע''י זרובבל בימי עזרא. שהרי בית ראשון עמד ת''י שנה, והיו בנ''י ע' שנה בגלות בבל עד שחזרו (מלבי''ם).

וכשם שלא הגיעה מעלת ביהמ''ק שעשה שלמה למעלת המשכן שעשה משה, כן לא הגיעה מעלת המקדש השני למקדש שעשה שלמה. אבל עתיד הקב''ה להעיר רוח קדשו ויבנה הר ציון ויקים סוכת דוד הנופלת כמו שניבא יחזקאל בסוף ספרו.

משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו תחת מחילות של היכל (סוטה ט.).

קדושת בית ראשון היתה גדולה מקדושת בית שני, כי נחסרו בבית שני כמה דברים: א) הארון ומכסהו הכפורת עם הכרובים ב) לא ירדה אש מן השמים ג) שכינה ד) רוח הקודש ה) אורים ותומים (יומא כא:).

כמו כן נחסרו בו: א. צנצנת המן ב. מטה אהרן ג. פך שמן המשחה. יאשיהו המלך שידע שעתיד הבית להחרב עמד וגנזם (ירושלמי שקלים פ''ו).

בנין שלמה נעשה באמנות נפלאה ובמידה מכוונת. אבני הגזית הלבנות מחופות עצי ארזים וברושים מבפנים מוזהבות עם ציצים ופרחים וכרובים, היו מרהיבי עין. ובהיות הבית בנוי על תילו בגובה ההר נראה יופיו למרחוק. והבית אשר בנה שלמה לה' שישים אמה ארכו ממזרח למערב ההיכל והדביר יחדיו ועשרים אמה רחבו ושלשים אמה קומתו. הבית אשר בנה שלמה האורך והרוחב היה כפול מן המשכן, שהמשכן היה ארכו שלשים ורחבו עשרה, והגובה של ביהמ''ק היה שלש פעמים מן המשכן, מפני שהמשכן רמז בגובה על עשר מדרגות הקדושה, כמו שכתוב: מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. ארון תשעה וכפורת טפח וכו'. ובבית עולמים היה שלש פעמים כנגד שלש פעמים עשר מעלות שיש בשלשה עולמות למעלה בקודש. ונזכרו שלש שמות בתיאור חלקי בית המקדש: א) דביר ב) היכל ג) בית. וכנגדם נזכרו עוד שלש שמות: א) קודש הקדשים ב) קודש ג) אולם. בקודש הקדשים שמידותיו הפנימיות עשרים על עשרים בגובה ארבעים אמה, עמדו בבית ראשון: ארון העדות ועליו הכרובים, צנצנת המן ומטה אהרן. בית ראשון עמד ת''י שנה. סַפָּק חמרי הבנין הראשי היה חירם מלך צור. ועסקו בו למעלה ממאה ושמונים אלף איש לסרוגין. נחרב בתשעה באב ע''י נבוכדנצר מלך בבל. ולאחר שבעים שנה החלו עולי בבל ובראשם זרובבל לבנות את הבית השני. תכניתו המדויקת של ביהמ''ק הראשון נמסרה למשה רבינו במגילה כתובה ע''י הקב''ה, ממשה הועברה מאיש לאיש עד לשמואל הנביא ומסרה לדוד המלך (מדרש שמואל טו), ודוד מסרה לשלמה בנו תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפורת. הבית נבנה מאבנים שלמות.

''ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנֹתו'' (מ''א ו ז) וציפה את ההיכל זהב טהור מבפנים אחרי אשר חיפה את קירות התקרה והדלתות בארזים ועצי ברושים, ופיתח עליהם ציורים ופטורי ציצים מתמורים ושרשרות ומקלעות כרובים, כי לא היה אפשר לטוח זהב על קירות אבנים. גם שיקע אבנים יקרות בקירות הבית לתפארת ונוי, ואת קרקע הבית חיפה בעצי ברושים. הקירות היו מצוירים ''פתוחי מקלעות כרובים'' שהיו צורות של כרובים מפותחים בהם ותימורות צורות תמרים ''ופטורי ציצים מלפנים ולחיצון'' ציורי פרחים בקירות הדביר הפנימי ובקירות ההיכל החיצוני. ''ויצפהו זהב סגור'' זהב יקר כל כך שבשעה שנפתח להמכר כל החנויות נסגרות. ויונתן תירגם: זהב טוב, שכל מי שיש לו זהב כזה סוגרו לעצמו בכספת. והקדמונים פירשו: שהיו שמים הזהב לתוך קדרה סגורה והיו מבשלים אותו עם סממנים ומסננים אותו עד שכיסויו סר ונשאר טהור. ובבית ראשון נטע שלמה גפן של זהב שהוציא פירות והוא זהב פרוויים. וכשהעמיד מנשה צלם בהיכל, יבש. מקדש ראשון שימשו בו 18 כהנים גדולים.

בסוף ההפטרה נאמר: ''הבית הזה אשר אתה בֹנה אם תלך בחֻקֹתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם, והקִמֹתי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך: ושכנתי בתוך בני ישראל, ולא אעזֹב את עמי ישראל''. (הפטרת ויקהל משלימה הפטרה זו)




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על מלאכת בניית המשכן.

בפרשת תרומה פותחת התורה בנושא מקיף: מלאכת המשכן וכל כליו, ומייחדת לכך חמש פרשיות מתחילת פרשת תרומה עד סוף פרשת פקודי.

''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' ובפסיקתא: בשעה שאמר הקב''ה למשה ''ועשו לי מקדש'', נזדעזע נבהל ונרתע משה לאחוריו ואמר: רבונו של עולם! איך יכול אדם לעשות בית להקב''ה, והלוא כתיב (מלכים א' ח כז): ''הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך''? א''ל הקב''ה: משה! לא כשם שאתה סבור, לא לפי כחי אני מבקש, אלא לפי כחם. עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב. ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה, דכתיב: ''ונועדתי לך שם'' (שמות כה כב). ובשעה שאמר ''את קרבני לחמי'' (במדבר כח ב), אמר משה: אם מכניס אני את כל החיות שבעולם יש בהם העלאה אחת? או כל העצים שבעולם יש בהם הבערה אחת? ''ולבנון אין די בער, וחיתו אין די עולה'' (ישעיה מ טז), א''ל הקב''ה: משה! לא כשם שאתה סבור, אלא! ''את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'' (במדבר כח ד). ובשעה שאמר: ''ונתנו איש כופר נפשו'' אמר משה: מי יוכל ליתן פדיון נפשו? ''אח לא פדֹה יפדה איש... ויקר פדיון נפשם'' (תהלים מט ח). א''ל הקב''ה: משה! לא כשם שאתה סבור, אלא! ''זה יתנו, מחצית השקל בשקל הקודש''.

הוא שאמר שלמה המלך: אפריון היינו ביהמ''ק, ''עשה לו המלך שלמה'' המלך שהשלום שלו דהיינו הקב''ה. ''מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן'' אבל העיקר הוא ''תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים''. האהבה שהבריות אוהבין לעצמן, ומוסרין אותה לשמים! (לב אליהו).

לפיכך נקרא שמו משכן שפירושו משכון וגם מדור. מקום להשראת השכינה. וזהו שאומר הכתוב: ''אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון'' (שה''ש ג ט), כלומר: אפריון ציוה הקב''ה לישראל לעשות כדי שיהיה משכנו בתוכם.

וכן אומר ישעיהו: ''כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדֹם רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי'' (ישעיה סו א).

''ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו'' (שמות כה ח).

''ושכנתי בתוך בני ישראל, והייתי להם לאלהים: וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' אלהיהם'' (שמות כט מה).

א''ר שמעון בן רבי ישמעאל: עדות הוא (המשכן) לכל באי עולם, שיש סליחה לישראל. לכך נאמר: משכן העדות, שעדות היא לישראל שמחל להם הקב''ה (שמות רבה נא ד).

אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של המשכן? ביום הכפורים עצמו. שביוה''כ נתכפר להם עוון העגל ובו ביום א''ל הקב''ה: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל (תנחומא תרומה ח).

א''ר יוחנן: ששה חדשים היה משה עוסק במשכן, שלושה חדשים עשאוהו ושלושה חדשים קפלוהו (שמות רבה נב ב).

כאשר באו בנ''י לארץ ישראל, העמד המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה. אח''כ העמד המשכן בשילה שלוש מאות שישים ותשע שנים (ילקוט שמעוני רמז כג). בשילה הסירו את קרשי המשכן ובנו במקומם בית של אבנים ולא היה לו תקרה ובמקומו פרשו את היריעות מלמעלן ומאז נאסרו הבמות (זבחים קיב:). כשמת עלי הכהן חרבה שילה. באו להם לנוב עיר הכהנים. כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון (ילקוט שמעוני רמז כג). בשני מקומות אלו היה המשכן חמשים ושבע שנה, עד שבנה שלמה המלך את ביהמ''ק בירושלים. משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו, תחת מחילות של היכל (סוטה ט.) מלבד הכלים שנשארו לשרת במקדש והקרשים וכל כלי המקדש עומדים לעולם - גנוזים (יומא עב.).

בהיות בנ''י במדבר, נצטווה משה להקים משכן שבו תשרה השכינה ותתבצע עבודת הקרבנות, שנאמר: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם''.

משכן זה נע עם ישראל בכל מסעותיו במדבר. ונדד בא''י ממקום למקום, גלגל שילה נוב ועוד. המשכן מקום להשראת השכינה אשר הקים משה במדבר מקרשי עצי שטים מצופים זהב. ונקרא: ''משכן העדות'' (במדבר א נג).

''משכן אהל מועד'' (שמות מ כט). ''משכן ה''' (במדבר טז כה). ודרשו חז''ל: משכן מלשון משכון. א''ל לעשות משכן שאם יחטאו יהא הוא מתמשכן על ידיהם.

וחמשה עשר דברים היו נחוצים למשכן, ואלו הם: א) זהב ב) כסף ג) נחושת ד) תכלת - צמר צבוע בדם הדג הנקרא חילזון שעולה אחת לשבעים שנה בים גינוסר, וצבעו דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ה) ארגמן - צמר צבוע בצבע אדום ו) תולעת שני - צמר צבוע במיץ (דם) של ביצי תולעת שני וגוונו אדום זוהר ז) שש - פשתן לבן ח) עזים - שער עזים ט) עורות אלים מאֹדמים - עורות של אלים שמעבדים אותם ואח''כ צובעים אותם בצבע אדום י) עורות תחשים - עור של חיה טהורה שהיתה במדבר ושמה תחש והיה לה קרן אחת במצחה והיו בעורה ששה מיני גוונים צבעים מרהיבי עין, ותרגומו ''ססגונא'' שהוא. ש. ש ושמח ומתפאר בגווניו. ר' נחמיה סובר שהיה מעשה נסים, שהקב''ה יצר את החיה הזו בגודל אדיר ובצבעים נפלאים לצורך אותה שעה במדבר כדי שישתמשו בה למשכן בזמנו של משה רבינו ע''ה ולאחר מכן נגנזה יא) עצי שטים יב) שמן למאור - שמן זית זך להעלות נר תמיד יג) בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים יד) אבני. שהם - לצורך האפוד טו) אבני מלואים - י''ב אבנים יקרות לצורך החושן. ט''ו דברים אלו הם כנגד ט''ו תיבות בישתבח, ט''ו קיומים באמת ויציב, ט''ו תיבות בברכת כהנים, ט''ו שיר המעלות שאמר דוד המלך ע''ה.

מהחומרים שנצטוו בנ''י להביא לתרומת המשכן אנו מוצאים: זהב. כסף נחושת עורות שונים בצבעים שונים שמן למאור בשמים אבני שהם אבני מלואים, כל הדברים הללו היו מצויים, שהרי בנ''י התעשרו מביזת מצרים במכות דם וחושך וכן ביציאת מצרים ומביזת הים שהים פלט את כל אוצרות המצרים. אבל מניין להם עצי ארזים במדבר? וע''כ אומרים חז''ל במדרש תנחומא (פ' תרומה סי' ט): אפי' בקרשים היה מעשה נסים. ומהיכן היו הקרשים? יעקב אבינו בעל רוה''ק היה ונטע אותם. בשעה שירד למצרים, אמר לבניו: בני! עתידים אתם להגאל מכאן. והקב''ה עתיד לצוות לכם משאתם נגאלים שתעשו לו משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו. שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים מזומנים ומוכנים לכם. מיד עמדו ונטעו ועשו כן... ולא עוד אלא שאותם הארזים היו אומרים שירה לפני הקב''ה, היאך שירה אומרים? שנאמר: ''אז ירננו עצי היער, מלפני ה''' (דה''י א' טז לג), ואין אז אלא שירה, שנאמר: ''אז ישיר משה'' ואמתי? כשנעשה מהן המשכן. כשאמר הקב''ה למשה על המשכן, א''ל: ''ועשית את הקרשים למשכן, עצי שטים עֹמדים'' (שמות כו טו), ועשית קרשים לא נאמר, אלא ועשית את הקרשים, אותן שהתקין להם אביהם ''עומדים'' - אותם שהועמדו קודם לכן.

ואמר ר' יוחנן (בראשית רבה טו א): לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, ולא נבראו אלא לצורך המשכן וביהמ''ק, כמו שנאמר: ''ישבעו עצי ה', ארזי לבנון אשר נטע'' (תהלים קד טז), ר''ל הארזים שנבראו היו לצורך הלבנון שהוא ביהמ''ק, כמו שנאמר: ''ההר הטוב הזה והלבנֹן'' (דברים ג כה). וכ''ד מיני ארזים הם ועצי שטים הוא מהמובחרים שמהם עשו את המשכן.

''שטים'' ר''ת שלום טובה ישועה מחילה. היינו שבזכות המשכן שעשו, עשה הקב''ה שלום עמהם ומחל להם עוון העגל שעשו בשטים והושיע אותם מיד אויביהם ומסכנות הדרכים, כגון נחשים וחיות רעות ועשה עמהם טובה (תנחומא י).

תכנית המשכן וחצרו: שטח המשכן - מבחוץ:32x12 אמה. מבפנים - 30x10 אמה. שטח של 10 אמות מתוך שטחו של המשכן מבפנים חולק ע''י פרוכת החלק הפנימי נקרא קודש הקדשים, ובו: אהרן וכרובים. השטח של 20 אמות הנותרים נקרא ''אהל מועד'' ובו: מזבח הזהב, השולחן והמנורה. החצר: שבתוכה עמד המשכן תפשה שטח של 100x50 אמה. בשטח החצר עמדו: מזבח הנחושת והכיור. כל קרשי המשכן היו מצופים זהב מבית ומחוץ בעובי דינר, כמו שכתוב: ''ואת הקרשים תצפה זהב'' (שמות כו כט), ושיוו יופי מרהיב עין למשכן כולו. הקיר המזרחי של המשכן שימש כפתח המשכן. הפרוכת שימשה כמסך ''ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, מעשה רֹקם: ועשית למסך חמשה עמודי שטים וצפית אֹתם זהב וויהם זהב, ויצקת להם חמשה אדני נחֹשת'' (שמות כו לו). כיצד עשה? לקח 6 חוטים מכל מין ומין, ביחד 24 חוטים ושזרם ביחד. ומזה היה אורג את הפרוכת. הפרוכת היתה ארוגה ועשויה ציורי כרובים מעשה חושב, באופן שהצורה שבעבר האחד אינה דומה לצורה שבעבר השני שכנגדה ארי מכאן ונשר מכאן. חצר גדולה היתה מסביב למשכן, אורך החצר 100 אמה מצפון לדרום ורוחב 50 אמה ממזרח למערב. הפתח היה 20 אמה ועליו מסך - וילון תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם. המשכן בתוך החצר (אהל מועד) אורכו:30 אמה ורוחבו:10 אמות, וגובהו:10 אמות. והיה באמצע החצר לצד מערב, כלומר: שהיה מוקף משלוש רוחות צפון מערב ודרום ברוחב 20 אמה. ובצד מזרח שהוא הכניסה היה לפניו 50x50 אמה של החצר. בית קודש הקדשים היה במשכן והיתה פרוכת מבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים. הפרוכת היתה עשויה מתכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חושב עם ציורים של כרובים.

''וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אֹתה כאשר צִוה ה'... ויברך אֹתם משה'' (שמות לט מג). אמר להם: כשם שנתעסקתם במלאכת המשכן ושרתה שכינה במעשה ידיכם, כן תזכו ותבנו לפניו בית בחירה ותשרה ברכה במעשה ידיכם (ילקוט שמעוני תיח).

''ויברך אותם משה'' א''ל: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם... א''ל: אשריכם ישראל שזכיתם לעבודת המשכן, וכשם שזכיתם לכך תזכו שינתן לכם בית הבחירה ותשרה שכינה בתוככם, שנאמר: ''ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם'' (שמות כה ח). (פרשת ויקהל משלימה פרשה זו)




הפטרה לפרשת תצוה - אתה בן אדם


ההפטרה: יחזקאל פרק מ''ג פס' י' - סוף הפרק.

בהפטרה מסופר: על חנוכת הבית-המזבח ושבעת ימי המלואים.

ויאמר אלי בן אדם כה אמר... אלה חקות המזבח ביום העשותו, להעלות עליו עולה ולזרוק עליו דם: שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום, ופר בן בקר ואיל מן הצאן תמימים יעשו: שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו, ומלאו ידיו: ויכלו את הימים, והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ורצאתי אתכם נאם... :

בפרשה מסופר: על שבעת ימי המלואים של המשכן.

שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו, והיה המזבח קודש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש: וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד: וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח, ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם... : וידעו כי אני ה'... אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' אלהיהם:





קריאת ההפטרה



{י} אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: {יא} וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל (צורתי) צוּרֹתָיו וְכָל (תורתו) תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם: {יב} זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: {יג} וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: {יד} וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהֳעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: {טו} וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (ומהאראיל) וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: {טז} (והאראיל) וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו: {יז} וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים: {יח} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: {יט} וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: {כ} וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: {כא} וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: {כב} וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: {כג} בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים: {כד} וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי יְהוָה וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהוָה: {כה} שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: {כו} שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ (ידו) יָדָיו: {כז} וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִֹה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על חנוכת הבית - המזבח ושבעת ימי המלואים.

''אלה חקות המזבח ביום העשותו'' הודיע ה' ליחזקאל הנביא איך יהיה חנוכת המזבח לעתיד, ביום שתשלם מלאכתו יעלו עליו קרבן זה אין מחנכין אלא בתמיד של שחר, כמו שעשו במשכן ביום שמיני למלואים. אלה הם משפטי המזבח לחנכו מהם ביום השלמת עשייתו למען יהא הגון וראוי להעלות עליו עולה ולזרוק עליו דם, שביום העשותו תעשה חינוך לחנכו שיהיה ראוי להעלות עליו אברי העולה, ולזרוק עליו דם עולה וקודש קדשים וקדשים קלים.

''ונתת אל הכהנים הלויים... פר בן בקר לחטאת'' וכן במלואים שעשה משה. ''ולקחת מדמו ונתתה על ארבע קרנֹתיו'' (יחזקאל מג כ) של מזבח, וחטאת אותו וכפרתהו בזה תטהר את המזבח ותקנח אותו להעבירו מדרך חול שבו להכניסו בקדושה להיותו ראוי לכפר עליו מעכשיו והלאה. ''ולקחת את הפר החטאת, ושרפו... '' יהיה מתדמה עם פר המלואים בחנוכת המשכן שנתן משה על קרנות המזבח ואת הפר שרף באש מחוץ למחנה ועל זה אמר מחוץ למקדש.

''וביום השני תקריב שעיר עזים תמים לחטאת, וחטאו את המזבח כאשר חטאו בפר'' (מג כב). יטהרו את המזבח בזריקת דם השעיר כאשר טהרו אותו ביום הראשון בזריקת דם הפר. ''בכלותך מחטא'', כאשר תשלים לטהר את המזבח בזריקת דם השעיר, תקריב - זהו ההבאה אל העזרה. ''והקרבתם לפני ה''' זוהי ההקטרה שעל המזבח. ''והשליכו הכהנים עליהם מלח'' כמו שכתוב בתורה: ''על כל קרבנך תקריב מלח'' (ויקרא ב יג). ''והעלו אותם עולה לה''', שיהיו כליל לאישים. ''שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום'' (מג כה), כדרך שעשו ביום השני כן יעשו עד כלות שבעת ימים שעיר חטאת ופר ואיל לעולה חוץ מיום הראשון שהקריבו פר. שבעת ימים יכפרו את המזבח, ר''ל בשבעת ימים אלה שיקריבו שעיר ופר ואיל יכפרו את המזבח בדם השעיר, ''וטהרו אותו, ומלאו ידיו'' בהקרבת העולה, כי הפר נשרף מחוץ למחנה.

''ויכלו את הימים, והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם'' (מג כז), כאשר ישלימו הכהנים שבעת הימים הללו על הסדר, מיום שהתחיל החינוך ביום הראשון הוא מחונך לקרבנות, וביום השמיני, ומאז והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ובכללם התמידים והנדרים והנדבות והמוספים. שיום ראשון יהיה בכ''ג אדר ויום השמיני שלו יהיה בר''ח ניסן כמו שהיה בימי משה, שהתחילו המלואים ב-כג אדר ויום השמיני למלואים היה בר''ח ניסן. ואני אהיה מרוצה לכם ע''י הקרבנות הללו. ויהיה רצון לפני, ויתקבלו קרבנותיכם ברצון לפני אמר ה'.


''אשה ריח ניחוח לה' ''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על שבעת ימי המלואים של המשכן.

''וזה אשר תעשה על המזבח'' רמז יש כאן, שבזמן הזה שאין לנו בית המקדש, העסק בעניין הקרבנות נחשב כהקרבת קרבנות ויתכפרו לנו חטאינו בזה. וזהו שנאמר כאן: ''וזה הדבר אשר תעשה להם'' שבזמן שלא יהיה ביהמ''ק הדיבור יחשב כמעשה. וכן אומר הכתוב בהושע י''ד ''ונשלמה פרים שפתינו'', שבמקום הפרים שאנו צריכים להביא נשלמם בשפתינו, בלימוד עניין הקרבנות. וכן מצאנו ששאל אברהם אבינו ע''ה בברית בין הבתרים את הקב''ה: כשיחטאו בניי באיזו זכות יתכפרו? השיב לו הקב''ה: בזכות הקרבנות. אמר אברהם: דבר זה יפה בזמן שביהמ''ק יהיה קיים, אבל בזמן שלא יהיה ביהמ''ק במה יתכפרו? ענה לו הקב''ה: כשיעסקו בלימוד הקרבנות יחשב להם הדבר כאילו הקריבו קרבנות (רבינו בחיי). ומכאן עלינו ללמוד עד כמה יקר וחשוב עניין אמירת קרבן תמיד ופטום הקטורת ופרק איזהו מקומן, שהם דיני הקרבנות והמעמדות שאנו קוראים כל יום.

''ובגדי הקֹדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, למשחה בהם ולמלא בם את ידם: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אשר יבֹא אל אהל מועד לשרת בקֹדש'' (שמות כט כט). אותם בגדי הקודש של אהרן שהם שמונה בגדי כהונה גדולה, יהיו לבני אהרן, למי שבא בגדולה אחריו להיות כהן גדול במקומו, למשחה בהם-להתגדל בהם, ולמלא בהם את ידם שיהיו ראויים להקריב קרבנות כשילבשו אותם הבגדים. וכשם שצריך אהרן ללבוש שמונה בגדי כהונה בשבעת ימי המלואים, שבאותם הימים נתחנך בכהונה גדולה ונעשה ראוי לשרת בקודש ולהקריב קרבנות, ואם לא היה עושה כן לא היה ראוי לעבוד בכהונה. גם בנו שיכנס אחריו צריך להכנס ביום הכפורים לבית קודש הקדשים וצריך ללבוש אותם שמונת הבגדים שבעת ימים בזה אחר זה ברציפות כפי שלבשם אהרן כשנכנס בכהונה גדולה. ואם לא ילבשם שבעה ימים לא יהיה ראוי לכהונה גדולה אעפ''י שכבר נמשח בשמן המשחה שבו היו מושחים את זה שנכנס לכהונה גדולה (רש''י). שאת הכהונה הגדולה תלה הכתוב במשיחה בשמן המשחה, שכן נאמר בפרשת צו: ''והכהן המשיח תחתיו מבניו'' (ויקרא ו טו), רצונו לומר: שהכהן הנמשח בשמן המשחה הוא הממלא מקום אביו, ואם לאו אינו בא במקום אביו.


בגדי כהונה

''ועשית בגדי קֹדש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת'': ''ואלה הבגדים אשר יעשו חֹשן ואפוד ומעיל וכתֹנת תשבץ מצנפת ואבנט'' (שמות כח ב).

''ולקחת את הבגדים, והלבשת את אהרן את הכתֹנת ואת מעיל האפֹד ואת האפֹד ואת החֹשן'' (שמות כט ה). ע''י הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה. המשמש מחוסר בגדים חייב מיתה.

אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין (ערכין טז.).

בגדי כהונה מכפרים על קשיות עורפם וחוזק מצחן של ישראל. בגדי כהונה מכפרים על העריות.

כתב הרמב''ן: ''לכבוד ולתפארת'' שהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: ''כחתן יכהן פאר'' (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה.

כתוב במגילת אסתר: ''בהראֹתו את עֹשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו'' (אסתר א ד), א''ר יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה, שהיו בידו בגדי כהן גדול שהביא נבוכדנצר מירושלים ומתעטף ועמד. כתוב כאן: יקר תפארת גדולתו. וכתוב שם (שמות כח ב): לכבוד ולתפארת (מגילה יב.).


שמונה בגדי כהן גדול:
א. חושן ב. אפוד ג. מעיל ד. כתונת תשבץ ה. מצנפת ו. אבנט ז. ציץ ח. מכנסים

ארבעה בגדי כהן הדיוט:

א
. כתונת ב. מגבעת ג. אבנט ד. מכנסים

''ועשו את האפֹד'' (שמות כח ו). - האפוד עשוי כמו סינר שלובשים מצד הגב. האפוד מכפר על עבודת אלילים - עבודה זרה, דכתיב: ''ואין אפוד ותרפים'' (הושע ג ד).

''ועשית חֹשן משפט'' (שמות כח טו). - החושן היה במקדש שני. החושן הוא תכשיט כנגד הלב, אורך: אמה (48 ס''מ) ורוחב: זרת - חצי אמה (24 ס''מ) ואחרי שקיפלו אותו לשניים היה מרובע זרת אורכו וזרת רוחבו, ובתוך קפלי החושן נתנו את שם המפורש בן ע''ב אותיות שירד להם מהשמים. ועל שם אותו הכתב - שם המפורש היה קרוי משפט, שנאמר: ''ושאל לו במשפט האורים'' ומשפט פרושו גמר דין ברור דברים. והוא נקרא ''אורים ותומים''.

אורים
- שמאיר דבריו, על אותיות האבנים.

תומים
- שמתמם דבריו, שאינם חוזרים לעולם.

חושן המשפט מכפר על קלקול הדין, ונקרא משפט על שם סליחת המשפט, שהחושן מכפר על מעוותי הדין. החושן מכפר על עוונות משפט, על הרהור הלב.

''ונשׂא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרֹן'' (שמות כח יב), שיהא רואה הקב''ה את השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם.

''ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת'' (שמות כח לא). - המעיל עשוי כמין חלוק עליון ללא שרוולים כמו בגד טלית קטן שלנו. עשוי מצמר צבוע תכלת. ובשולי המעיל היו תפורים ע''ב פעמוני זהב וע''ב רימונים. הפעמונים היו משמיעים קול בבוא הכהן הגדול אל הקודש לעבוד עבודה וזה אות וסימן לכולם לצאת ולפנות לו את המקום. המעיל מכפר על לשון הרע, שאם חטא בלשון הרע יעשה שפה לפיו, שימנע מלשון הרע.

א''ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול (ערכין טז.).

''ועשית ציץ זהב טהור'' (שמות כח לו). - ציץ נזר הקודש, עשוי טס זהב ברוחב שתי אצבעות ועליו בולטים המלים ''קודש לה''' והיה מונח על מצחו תמיד. הציץ מרצה על קורבן שנקרב בטומאה. הציץ מכפר על עזי פנים. כתוב כאן: ''והיה על מצח אהרן'' (שמות כח לח), וכתוב שם (ירמיה ג ג): ''ומצח אשה זונה היה לך'' (ערכין טז.).

''ושבצת הכתֹנת שש'' (שמות כח לט). - הכתונת תשבץ היה כמין חלוק סמוך לבשרו ואורכו על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, והשרוולים מגיעים עד פס ידו. היה עשוי משבצות משושות לנוי, מבד פשתן - שש. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, וכן הוא אומר (בראשית לז לא): ''ויטבלו את הכֻּתֹנת בדם'' (ערכין טז.).

''ואבנט תעשה'' (שמות כח לט). - האבנט היא חגורה עשויה מבד פשתן לבן, אורך: ל''ב אמה (16 מ') רוחב: ג' אצבעות. ועליו רקומים פרחים ליופי. מהאבנטים הישנים היו מדליקים את הנרות שבפנים - המנורה הטהורה, מפני שהם היו מפשתן יפה ונאה. האבנט מכפר על הרהור הלב. במקום שהוא נמצא, דכתיב (שמות כח ל): ''והיו על לב אהרן'' (ערכין טז.).

''ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת'' (שמות כח מ). - כהן הדיוט - פשוט חבש מגבעת לראשו מבד פשתן צר וארוך.

''ושׂמת המצנפת על ראשו, ונתת את נזר הקֹדש על המצנפת'' (שמות כט ו) - כהן גדול חבש מצנפת לראשו, אורכה ט''ז אמה (8 מ').

מצנפת מכפרת על גסי הרוח. יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה - גבה לב (ערכין טז.).

''ועשה להם מכנסי בד'' (שמות כח מב). - המכנסים ממתנים עד ירכים יהיו. מהמכנסים הבלויים של כהן גדול מדליקים נרות שבפנים - מנורת הזהב. מפני שהם היו עשויים מפשתן יפה ונאה. וממכנסים של כהן הדיוט הבלויים מדליקים נרות שבחוץ את המנורות שבשמחת בית השואבה ואת הנרות שהיו דולקים בעזרות בלילה לצורך הכהנים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב (שמות כח מב): ''לכסות בשר ערוה'' (ערכין טז.).

מעשה בנכרי רומי בעל השכלה גבוהה ששלט בלשון הקודש, שהיה עובר אחורי בית המדרש בירושלים ושמע קול מלמד תינוקות שהיה אומר לתלמידיו ''ואלה הבגדים אשר יעשו חֹשן ואפוד ומעיל וכתֹנת תשבץ מצנפת ואבנט'' (שמות כח ד). אמר הנכרי: הבגדים הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי שהיה אב בית דין, א''ל: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו שמאי באמת הבנין (פלס) שבידו. בא אותו נכרי לפני הלל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין, א''ל: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, גיירו. אמר הלל לנכרי: את מי מעמידים מלך? מי שיודע תכסיסי מלכות. לך למוד תכסיסי מלכות! הלך וקרא, כיון שהגיע לפסוק: ''והזר הקרב יומת'' (במדבר א נא). אמר להלל: מקרא זה על מי נאמר? א''ל: אפי' על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם: ''בני בכֹרי ישראל'' (שמות ד כב). כתוב עליהם: ''והזר הקרב יומת'' (במדבר א נא), גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה?! בא לפני שמאי, א''ל: וכי ראוי אני להיות כהן גדול, והלוא כתוב בתורה: ''והזר הקרב יומת''? בא לפני הלל, א''ל: ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה (שבת לא.).

''ואכל אהרן ובניו את בשר האיל... פתח אהל מועד'' (שמות כט לב). שאעפ''י שהיה איל המלואים, מ''מ היה קרבן שלמים, ושלמים הם קדשים קלים שנאכלים בכל מקום בעיר ירושלים ואין הכרח לאוכלם בחצר אהל מועד, כמו שאנו אומרים בכל יום בזמירות בפרק ''איזהו מקומן'': שלמים קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד (זבחים פרק ה). דהיינו השלמים קדשים קלים ושחיטתן בכל מקום בעזרה, ונאכלין בכל העיר ירושלים ואין הכרח לאוכלם בחצר אהל מועד, וכל אדם רשאי לאוכלם בכל מאכל החביב עליו ואין הכרח לאוכלם צלי אש ואינם כחטאת וכאשם שקדושתם חמורה, בכל זאת ציוה הקב''ה באיל המלואים זה שלא יאכלוהו אלא בחצר המשכן, וכן שלא יאכל בו כל זר כדין חטאת ואשם שהם קדשי קדשים. אעפ''י שהאיל הזה היה קרבן שלמים שהוא קדשים קלים. מכיון שהיה קרבן חשוב ביותר שעל ידו נתחנכו לעבודה דינו כקודש קדשים. וזהו שאומר הכתוב: ''ואת איל המלואים תקח, ובשלת את בשרו במקֹם קדֹש'' (כט לא).

ומפני האהבה שאוהב אותנו הקב''ה נתן לנו מצוה גדולה זו של קרבן תמיד שהיה בזה רפואה מאירה לעוונותינו. ובכך כל מי שהיה דר בירושלים היה מנוקה מעוון. שקרבן התמיד שהביאו בבוקר היה מכפר על העוונות שעשה בלילה, וקרבן התמיד של בין הערביים היה מכפר על העוונות שעשה ביום, ובכך היה מנוקה מעוון. ובעוונותינו הרבים היום שאין לנו את בית המקדש אין קרבן לכפר, הרפואה היא לקרות בפרשת התמיד ערב ובוקר בכל יום תמיד שזה זמן הבאת קרבן התמיד והקריאה תחשב כהקרבת הקרבן. וזה מה שאנו אומרים בכל יום בזמירות אחר פרשת התמיד: רבון העולמים! אתה ציויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו ולהיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובוטל התמיד ואין לנו לא כהן בעבודתו לא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, ואתה אמרת: ''ונשלמה פרים שפתינו'' (הושע יד ג). לכן, יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו ועמדנו על מעמדו, כמו שנאמר: ''ונשלמה פרים שפתינו'', ונאמר: ''ושחט אֹתו על ירך המזבח צפֹנה'' (ויקרא א יא), ונאמר: ''זאת התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם, ולמלואים ולזבח השלמים'' (ויקרא ז לז).

''וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד'' (שמות כט לח). כתב הרב מרי''א: למה נזכרו כאן מה שיעשו על המזבח ושכר התמידין בלבד, ולא הזכיר לא חטאת ולא אשם ולא שאר מיני קרבנות? ועוד, למה היו מקריבין התמידין אחד בבוקר ואחד בערב ולא שניהם בבת אחת כמוספין? ונוכל לומר, שחשש הכתוב שלא יאמר האדם הנה אלהינו הכריע טבענו לחטוא, ולכן ציוה על בניית המזבח והקרבת הקרבנות. אבל האמת שאין הדבר כן, כי הקב''ה לא ציוה על הקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם מצוה זו לרפאות מחלתם לכשיצטרכו לכפר על עוונותיהם. כמו שאמר הנביא ירמיה ''כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על דברי עולה וזבח'' (ירמיה ז כב), ועל כן כאשר ציוה כאן על מעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו, ועניין קדושת המזבח ומשיחתו, אמר: ''וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד''. לומר לך שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת עוונות, כי מוטב שלא יחטא האדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו. אבל תכלית המזבח היה להקריב בו התמידין בבוקר ובערב, כי הם לא היו לכפרת העוונות אלא הודאה להקב''ה על כל הטובה שהטיב לעמו. לפי שהטובה והחשובה במדות האדם ובתכונותיו היא היותו גומל טובה לאשר הטיב לו הכרת הטוב, והרעה שבמדותיו ותכונותיו היא היותו כפוי טובה, שהיא מידה רעה ומגונה עד למאוד. והנה אבות הראשונים היו בונים מזבחות ומקריבים קרבנות על הטוב והחסד שהיו מקבלים מהקב''ה, כמו שעשה הבל כשהרחיב ה' יתברך לו וברכו בארץ. וכן נח כשיצא מן התיבה אחר המבול שניצלו הוא ומשפחתו מכיליון חרוץ, הקריב קרבן תודה לה', וכן אברהם אבינו ע''ה כשנראה ה' אליו, וכן יצחק אבינו ע''ה ויעקב אבינו ע''ה בנה מזבח והודה לה' שהיה עמו והצילו. ולכן ציוה ה' לישראל שגם הם יעשו מזבח ויקריבו עליו קרבנות התמידין בכל יום, להודות להלל ולשבח לפניו על כל אשר גמלם רוב שפע וטובה. כי השפיע עליהם השי''ת שני חסדים גדולים, האחד: שזכו לקבל התורה על הר סיני.

והשני: הוא טוב גופני שהצילם מעבודת פרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה והוציאם מעבדות לחרות מצרה לרווחה ומשעבוד לגאולה וגאלם ממצרים, וכדי שנודה לפניו על שני החסדים האלה ציוה שיקריבו על המזבח שני כבשים בכל יום. את הכבש האחד יעשו בבוקר כנגד מתן תורה שהיה בבוקר, כמו שנאמר: ''ויהי ביום השלישי בהיֹת הבֹקר'' (שמות יט טז), ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח ששחטו בשעת יציאתם, כמו שנאמר: ''ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים'' (שמות יב ו). ולכן אמר: את הכבש האחד תעשה ''בבקר'' ואת הכבש השני תעשה ''בין הערבים'', אותם לשונות עצמם שנאמרו בסיפור החסדים ההמה, ולפי שאחרי יצ''מ וקבלת התורה נתן להם ה' את המן עומר לגלגולת, ציוה גם על זה ואמר: ''ועשירית האיפה סֹלת למנחה'' (במדבר כח ה), שהוא שיעור העומר במן, כן יתנו למזבח ה'. וכדי שתהיה המנחה מהודרת, ציוה שתהיה הסולת בלולה בשמן. וכן ציוה ה' שננסך עליה יין לזכרון שמחתם, כי היין ישמח לבב אנוש. וכן יעשה בכבש השני של בין הערביים כמנחת הבוקר וכנסכו. ללמדנו ששתי הטובות הללו, יציאת מצרים ומתן תורה שוות הנה, ששניהם כאחד הביאו להצלת והצלחת עמ''י, ושתי הקרבנות יהיו לריח ניחוח לה' (ויאמר אברהם).


אמר רבי חייא בר אבא: אפי' עיקרו של המזבח, לשום כפרתן של ישראל נעשה. מזבח:
מ - מחילת עוונותיהם
ז - זכרון טוב לישראל
ב - ברכה, שמברכת את כל המינין
ח - חיים, שהיא נותנת חיים. לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין, היו מברכין את פרות הארץ.

''ועשית מזבח מקטר קטורת'' מהו קטורת?
ק - קדושה
ט - טהרה
ר - רחמים
ת - תקוה.

''את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'' (במדבר כח ד), שני תמידים אלו בכל יום.

ואם תאמר, יש לפ-ני אכילה ושתיה, ''האוכל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה''? (תהלים נ יג). אלא מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח וכאילו אכלתי ושתיתי, שנאמר: ''את קרבני לחמי לאשי ריח ניחֹחי תשמרו'' (במדבר כח ב). אמר הקב''ה: בעולם הזה ע''י קטורת הייתם מתכפרים, ואף לעתיד לבוא כן, שנאמר (תהלים סו טו): ''עֹלות מיחִים אעלה לך עם קטֹרת אילים, אעשה בקר עם עתודים סלה'' (תנחומא).

מהו מזבח?
מ - מחילה
ז - זכות
ב - ברכה
ח - חיים (תנחומא תרומה י).

כתב הרמב''ם: מסורת בידי הכל שהמקום שבנו בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא (הלכות בית הבחירה פ''ב).

''וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד'' (שמות כט לח). אומר הפרדס יוסף: כל יהודי צריך לשאת עימו בקביעות, ''שני תמידים'': ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' ו''וחטאתי לנגדי תמיד''. על שני התמידים האלה נאמר: ''שנים ליום עולה תמיד'' אחד זה: ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' והשני: ''וחטאתי נגדי תמיד''. באימרה מוסרית זו מונח גם החיוב לעריכת חשבון נפש תמידי. שני התמידים הללו יעניקו לאדם את הכלים המתאימים שבאמצעותם יוכל למדוד את מפלס - הגובה שלו בעבודת ה', ולא פחות חשוב מכך, שיהא גם בכחו להעריך מה הוא ''הקו האדום'' שאותו אין הוא חוצה בכל מקרה.

סיפר הגר''י גלינסקי שליט''א: ישבתי פעם באוטובוס ע''י יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, וראיתי שהוא מעונין לפתוח עימי בשיחה. כדי שלא אצטרך לשמוע דברי הבל שטות ורעות רוח, פתחתי אני בשיחה ואמרתי לו: שלכל יהודי צריך להיות קו אדום ביהדותו, שאותו אסור לחצות בשום פנים ואופן. מהו הקו האדום שלך? שאלתיו, היהודי הופתע מעט מהשאלה הלא צפויה, הרהר זמן מה ואח''כ השיב: הקו האדום שלי הוא לא להמיר את יהדותי בשום אופן... והוסיף ''גוי'' אינני רוצה להיות! מששמעתי את תשובתו, הבנתי באיזה מצב רוחני נחות וירוד הוא נמצא, ובקשתי ממנו שיאזין לסיפור שחוויתי בעצמי בימי נעוריי. וכה פתחתי בסיפורי: בתקופה שלפני פרוץ המלחמה, שלחני ראש הישיבה שלי בשליחות חשובה אל משרדי הממשלה כדי לסדר את עניין הטאבו עבור בנין ישיבת נובהרדוק. ראש הישיבה חשש שכיון שהימים הם ימי מלחמה, ירצו האויבים לנשל אנשים ומוסדות מבתיהם, והראשונים שינזקו מכך יהיו אלה שאינם מצויידים באישור רשמי שהבנין שייך להם. השליחות לא יצאה לבסוף אל הפועל, בגלל התקפה עזה של צבאות האויב על פסי מסילת הברזל ברכבת שבה נסעתי. נאלצתי לשוב על עקבותיי כלעומת שבאתי ולחזור לישיבה בלא כלום.

אבל בהיותי כבר על אם הדרך חזרה, הבחנתי בהתקהלות גדולה בשעריה של עיירה אחת והחלטתי לברר את סיבת ההתקהלות. והנה משהתקרבתי למקום, ראיתי שראש העיירה עומד על כסא גבוה - במה ונואם לפני תושבי המקום. הטיתי אזני כאפרכסת ושמעתי שהוא מזהיר את התושבים מפני תוכניות הכיבוש של היטלר ימש''ו, ומיידע אותם בכך שצבאות הכיבוש הגרמניים דרשו למסור לידיהם את העיירה. ואז זעק האיש בפני האזרחים המקומיים: האם הנכם סבורים שהוא רוצה רק את העיירה שלנו? זוהי כל מטרתו ושאיפתו? בודאי שלא! אלא כיון שהיישוב בו אנו מתגוררים משמש כדרך מעבר נח מן הים השחור אל יתר מדינות אירופה, מבחינה אסטרטגית רוצה היטלר שר''י שנמסור לו את המקום שלנו, כי כאשר יימסרו בפניו מפתחות השלטון בעיירתנו הקטנה, תהיה הדרך פתוחה בפניו לצלוח ולחלוש גם אל כל יתר המדינות שאותם הוא מעונין לכבוש. לכן! סיים ראש העיירה את דבריו, אני מודיע כאן לכולכם מעל בימה זו, שאם ברצוננו לעצור את היטלר שחיק עצמות ולמנוע ממנו להגיע לכל המדינות המאוימות על ידו, מחוייבים אנו לעוצרו כבר כאן בשערי העיירה שלנו ולא להניח לו להשתלט על דרך המעבר הזה, כי אם ניתן לו את מבוקשו הוא ידלג מכאן אל כל יתר המדינות...

המשיך הגר''י גלינסקי לספר לאותו יהודי, שמעתי את דבריו של הגוי ההוא ראש העיירה והתפעלתי עד מאוד. כאשר חזרתי אל ראש הישיבה שלי בנובהרדוק, הודעתי לו שאין ברשותי את אישור הטאבו עקב ההפגזה על מסילת הברזל. אבל יש לי מתנה אחרת בשבילו, לתמיהתו מהי המתנה?! סיפרתי לו את מה ששמעו אזניי מפי ראש העיירה הגוי, והלקח מהסיפור הוא המתנה האדירה, מסר מוסרי מצוין מאין כמותו, שהוא יסוד גדול בכל ענייני היהדות. משהתפלא ראש הישיבה למשמע הדברים, סיפרתי לו את מה ששמעתי מראש העיירה, תוך שאני מטעים את הלקח הרוחני שבעניין זה. אם רוצים למנוע מהאויב שבמקרה זה הוא היצה''ר להשתלט עלינו ולהכשילנו בעבירות מסוימות, הרי שצריך לעצור אותו רחוק רחוק מאיתנו... כי אם ניתן לו להשתלט על המקום המרוחק דהיינו על העבירות הקלות, הוא יגיע מהר מאוד אל הדברים היותר גדולים והיותר מסוכנים. היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שהולך ועובד עבודה זרה. וזהו ''גדר'' שהציבו חז''ל בגזרותיהם עשו משמרת למשמרתי כדי שלא נעבור על איסורי תורה חלילה.

כשסיים הרב לספר את הסיפור הנ''ל ליהודי שישב לידו באוטובוס, פנה אליו ואמר לו: אם הקו האדום שלך הוא שלא להיות גוי, הנך חייב לעצור הרבה הרבה לפני כן. המחסום צריך להיות הרחק הרחק מן היעד המבוקש. כי אם לא תעשה כך ותעבור על כל העבירות שבתורה בשאט נפש ותבקש לשמור ''רק'' על הגדר הזה שלא להיות גוי, לא תצליח לעמוד בכך, זוהי משימה בלתי אפשרית, ובסופו של דבר תצלול לעמקי פי - פחת, ותגיע לתהום הנשיה אל החמור מכל.

וזהו יסוד כל היסודות לכל יהודי באשר הוא. באיזה מצב אשר בו הוא נמצא, צריך הוא לדעת! שיש לעצור את היצה''ר במרחק רב מן הקו האדום שהוא הציב לעצמו בעבודת השם שלו, יסוד גדול למדנו כאן, והוא משולב ב''שני התמידים'' (עלינו לשבח).


''כי טוב יום בחצריך מאלף''





הפטרה לשבת זכור - ויאמר שמואל


ההפטרה: ''ויאמר שמואל'' שמואל א' פרק ט''ו פס' א' - ל''ד

בהפטרה מסופר: על מחיית עמלק כעונש על שיצא לקראת ישראל למלחמה.

כה אמר ה'... פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם ואת כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור: ויך שאול את עמלק, ויתפוש את אגג מלך עמלק חי, ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי: ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק... ויאמר אגג אכן סר מר המות: ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל:

בפרשה מסופר: על מצות מחיית עמלק כעונש על שיצא לקראת ישראל למלחמה.

זכור את אשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח:





קריאת ההפטרה



{א} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה: {ב} כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: {ג} עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: {ד} וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה: {ה} וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: {ו} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: {ז} וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: {ח} וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: {ט} וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: {י} וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: {יא} נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְהוָה כָּל הַלָּיְלָה: {יב} וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: {יג} וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה: {יד} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: {טו} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: {טז} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה (ויאמרו) וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: {יז} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: {יח} וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: {יט} וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה: {כ} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: {כא} וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: {כב} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: {כג} כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: {כד} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: {כה} וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה: {כו} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: {כז} וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: {כח} וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: {כט} וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: {ל} וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: {לא} וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה: {לב} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת: {לג} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל: {לד} וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על מצוות מחיית עמלק.

ויאמר ה' אל שמואל הנביא: הנה עמלק, העם הראשון שרצה ויצא להשמיד את עמי ישראל, יושב לבטח בארצו ועדיין לא בא על ענשו. על כן אמור נא לשאול המלך: ''מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים''!

וזהו שאמר לו שמואל: ''אֹתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה''' (טו א), ובאר את דבריו: אותי שלח אני השליח וראוי לכך. אותי שלח ה' המשלח הוא ה' בכבודו ובעצמו. למשחך למלך השליחות מצד עצמה חשובה. למלך על עמו על ישראל הנשלחים הם עם ישראל קדושים (הרב חיים ויטאל). ועוד, אותי שלח ה' אתה לא היית מולך מעצמך, שלא היית מלך ולא בן מלך. וכן אין ממנים מלך אלא עפ''י סנהדרין ונביא (סנהדרין ב) וכן דרשו בספרי: ''אשר יבחר ה''' על פי נביא. לכן ''ועתה שמע לקול דברי ה'''

המלך שמע על צו ה' מפי שמואל הנביא לא מצא הדבר חן בעיניו. היה קשה בעיני שאול להחרים את עמלק. וירב בנחל רב ודן שאול בעצמו על עסקי נחל. אמר: ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה וערוף אותה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו לא כל שכן? (יומא כב:)

ועוד אמר שאול: אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו? יצתה בת קול ואמרה: ''אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך''. ובשעה שאמר לדואג סוב אתה ופגע בכהנים, יצתה בת קול ואמרה: אל תרשע הרבה! שדואג אמר לו: אם על שור ושה אמרה תורה, ''אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'' (ויקרא כב כח). נער זקן וטף יהרגו ביום אחד? דברי הרשע השפיעו על שאול, שבלאו הכי דעתו לא היתה נוחה מצו ה'.

לכן הקדים שמואל ואמר לו: דע! שזה צווי ה' על המלך ולכן עליך לבצעו, ''ועתה שמע לקול ה''', שפעם השכלת ע. שה ולא המתנת לי בגלגל. עתה השמר והזהר שלא תחטא בשנית.

''כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק'' (טו ב). בעל פקדונות אני. עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים. ועתה בא שעת פקודתו, ואשיב לו גמולו בראשו. ''פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'' לא העלמתי עין, ולכן הגיע זמן ענשו (מדרש שמואל).

''עתה לך והכית את עמלק'' אל תעשה כמו שעשית בגלגל שלא שמעת בקול ה' ונענשת (אברבנאל). שאתה מיועד להכותו שאין זרע עשו נופל אלא בידי בני בניה של רחל.

ואתה מצֻוה להחרים את כל אשר לו ''מאיש עד אשה מעֹלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור'' (טו ג), בגדול החל ובקטן כלה. וזוהי מלחמת מצוה.

והטעם שאמר לו משור ועד שה. שלא יאמרו שה של פלוני של עמלק ונמצא שאין שם עמלק נמחק (רד''ק).

כמו שאמרו במכילתא, רבי אליעזר המודעי אומר: נשבע הקב''ה בכסא הכבוד שלו אם אניח נין ונכד של עמלק תחת כל השמים. שלא יהיו אומרים: גמל זה של עמלק, רחלה זו של עמלק.

ויש מפרשים: הטעם שנצטוו להחרים את בעלי החיים, מכיון שהעמלקים היו נהפכים לבעלי חיים ע''י כשופים. ולכן נצטוה להחרימם (ירושלמי ר''ה ג ח).

''ויבֹא שאול עד עיר עמלק'' (טו ה). בטחונו היה חזק כל כך שמיד הלך לעיר עמלק בלי שהיות ועכובים.

וירב בנחל
- שהתחיל להתגרות בעמלק על עסקי הנחל.

''ויתפוס את אגג מלך עמלק חי'' - מתוך חמלה.

''ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים'' - הבריאים והשמנים ע''י מרעה טוב והוא כפול בבשר ושומן, ועל הכרים הם המפוטמים.

''ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי'' (טו יא) במעשהו בגלגל, ''ואת דברי לא הקים. ויחר לשמואל''.

שאול היה שבע רצון ממעשיו, וכשראה את שמואל קידם את פניו באמרו: הקימותי את דבר ה'.

שמואל רוצה להוכיחו על פניו ואומר שאפי' הצאן והבקר מכחישים את דבריו ע''י השמעת קולותיהם. ''ויאמר שמואל: ומה קול הצאן הזה באזני, וקול הבקר אשר אנכי שומע''? ושאול מתנצל ואומר שהעם לקח לשם שמים (אברבנאל). ''ויאמר שמואל: הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה'' (טו יז). והקולר תלוי בצואריך. ושאול אומר: ''ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם'' - ממיטב החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל (רד''ק).

''ויאמר שמואל: החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה''' ?

כאן הודיע לו שמואל עיקר גדול בעבודת ה' ובעניין הקרבנות שכל עצם הקרבנות לא נתקנו אלא לכפר על עבירה שעוברים את פי ה', ושאול מתודה ומתנצל ''ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם'' (טו כד) ואת דואג ששקול כנגד כל העם ואשמע בקולם. אך שמואל לא מקבל את ההתנצלות ''ויאמר אליו שמואל: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום'' (טו כח).

''וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם'' (טו כט). הבורא שהוא ניצחונו של ישראל לא ישקר מליתן הטובה למי שאמר.

כשראה שמואל את אגג מלך עמלק ששנה צורתו שוב לאדם אחר - המלחמה, קרב אליו וחרבו שלופה בידו. ''ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק! וילך אליו אגג מעדנֹת, ויאמר אגג אכן סר מר המות'' (טו לב), סר וקרב עלי מרירת המוות. שאגג היה אסור באזיקים בכבלי ברזל, ''לאסֹר מלכיהם בזִקים, ונכבדיהם בכבלי ברזל: לעשות בהם משפט'' (תהלים קמט ח).

וילך אליו אגג מעדנות
- מעדן לגיהנם. מתוך חיי טובה בעוה''ז לגיהנם בעולם הבא. ויאמר שמואל: כאשר שכלה נשים חרבך, מכיון שגרמה חרבך, לנשים רבות להיות אלמנות, כן תשכל מנשים אמך, וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל (טו לג).

יש במדרש קדום: שאגג הפך עצמו לשור ואשתו לפרה במעשה כשפים.

וישסף שמואל את אגג
, היה חותך בבשרו של אגג, חתיכות קטנות של כזית ומאכיל אותם לנעמיות - בנות היענה (תנחומא כי תצא ט).


''מלחמה לה' בעמלק מדור דור''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על מצוות מחיית עמלק.

''זכור את אשר עשה לך עמלק''!

זה שאמר הכתוב: ''יזכר עון אבֹתיו אל ה', וחטאת אמו אל תמח'' (תהלים קט יד).

מצות עשה מן התורה על כל ישראל לשמור בלב איבה ושנאה לעמלק ולזרעו, ולזכור בפה את רשעותו, וכמו שאמרו חז''ל:

זכור
- בפה, לא תשכח - בלב.

וכדי לקיים מצות עשה זו של זכירת רשעותו של עמלק בפינו ושמירת האיבה אליו בלבנו, תקנו חכמים שיקראו פרשה זו בצבור פעם אחת בשנה, בשבת לפני פורים, כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן הרשע שהיה מזרעו.

ומצוה להלחם בעמלק ולא להשאיר לו שריד ופליט שום זכר בעולם.

''תמחה את זכר עמלק מתחת השמים''!

עמלק בן אליפז נולד אחר מות יצחק אבינו, לכן לא נימול וגדל בחיקו של סבא עשו הרשע וירש ממנו את השנאה שהיתה אצורה בלבו על יעקב אחיו.

אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי!

והיה נוטע בלב בניו וצאצאיו את השנאה לישראל, שנאה שאינה תלויה בדבר, שנאה לשם שנאה, ולכן אינה בטלה לעולם.

ובצאת ישראל ממצרים ביד רמה ובזרוע נטויה, פרצה שנאתו כלבת אש ואמר: כדוב שכול אפגשם בדרך להשמידם כלה.

וישראל עיף ויגע ויבוא עמלק - עם-לק, שבא ללוק - למצוץ דמן של ישראל ככלב.

עמלק ממקור נתעב ומושחת בא, ממעין נרפש. ממזר בן ממזרת, רשע בן רשעים, איש בליעל צר ואויב, המן הרע הזה.

הקב''ה עשה אותות ומופתים בארץ מצרים, קרע את ים סוף ל-י''ב גזרים ושקע צרינו בתוכו, ונבקעו עמו כל מימות שבעולם. וידעו כולם את הנס שעשה ה' לעמו. באותה שעה שראו תוקפו וגבורתו של הקב''ה ''שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת'' - הפלשתים קבלו פחד וחלחלה. ''אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד'' - החזקים שבמואב רעדו מרוב פחד. נמוגו כל יושבי כנען כנר וכדונג הנמס.

כולם חתו ונשברו. כל עמי תבל ויושבי ארץ נזדעזעו למראה הנסים הגדולים אף אחד לא נשאר אדיש לנוכח שנויי טבע כבירים אלו, מלבד עמלק, כאילו שאינו רואה ואינו שומע, לא אכפת לו.

מה עשה עמלק באותה שעה? ''ויבֹא עמלק, וילחם עם ישראל ברפִידם'' (שמות יז ח). מצא זמן שרפו ידיהם מן התורה ונטפל אליהם בעת חולשתם.

וכי גבור אתה מפרעה, סיחון ועוג, מאלופי אדום אילי מואב. הרי כולם נכנעו א''כ למה הכנסת ראשך בלוע הארי?! אין זאת אלא משנאה עמוקה הנצורה בך, ראש פתנים אכזר. מעולם היה עמלק רצועת מרדות לישראל.

כיון שבאו ישראל לרפידים קודם מתן תורה, ואמרו: ''היש ה' בקרבנו אם אַיִן'' (שמות יז ז) מיד ויבוא עמלק.

וכן במרגלים: ''וירד העמלקי... ויכום ויכתום עד החרמה'' (במדבר יד מה).

כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, מיד נתגרה בהם, שנאמר: ''וישמע הכנעני מלך ערד'' (במדבר כא א). זה עמלק שהתחפשו לכנענים.

ויזנב בך כל הנחשלים
, מכת זנב. רב נחמן אמר: כל מי שהיה הענן פולטו, היה נישול.

ורבנן אמרו: שבטו של דן שפלטן הענן, שהיו כולם עובדי עבודה זרה.

''אשר קרך בדרך'' רבנן אמרו: קרך - הקירן, ציננן לפני אומות העולם. ציננך וקירר את הלהט והלהבה שהיו יוקדים בך.

משל
: לאמבטיה רותחת שלא היתה בריה - שום אדם, יכולה לרדת לתוכה - מלהט החום. ובא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אעפ''י שנכוה, בכל זאת קירר אותה לפני אחרים.

נמשל
: כיון שיצאו ישראל ממצרים, נפלה אימתם על כל אומות העולם, שום בריה לא העזה להלחם בהם. שנאמר: אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד... תיפול עליהם אימתה ופחד. נפל פחדם עליהם.

ואשר לא שם לבו לדבר ה' ונשאר אדיש, לא נע ולא זע. ובא בן בליעל הוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, אעפ''י שנכוה, בכל זאת קירר אותם בפני אומות העולם. והנה בא אותו רשע נחש עקלתון ושִדד את כל המערכה.

עמלק הוא כמו הערלה החופפת על הברית, ואין לה תקנה אלא כריתה. אף עמלק הוא הערלה בגוף העמים ואין לו תקנה אלא כריתה והשמדה.

תמחה את זכר עמלק מתחת השמים!

''גערת גוים אבדת רשע, שמם מחית לעולם ועד'' (תהלים ט ו).

''גערת גוים'' - זה עמלק, דכתיב: ''ראשית גוים עמלק'' (במדבר כד כ). ''אבדת רשע'' - זה עשו, דכתיב: ''וקראו להם גבול רשעה'' (מלאכי א ד). ''שמם מחית לעולם ועד'' - שנאמר: ''תמחה את זכר עמלק''.

''והיה בהניח ה' אלהיך לך'' - רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי יהודה בר אלעאי אומרים: על שלושה דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: א) למנות עליהם מלך ב) לבנות להם בית הבחירה ג) להכרית זרעו של עמלק. דכתיב: ''והיה בהניח ה' אלהיך... תמחה את זכר עמלק''.

רבי לוי בשם רבי אחא ברבי חנינא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם. לא השם שלם, ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק, ה' שלם והכסא שלם. מה טעם: האויב, תמו חרבות לנצח. מה כתוב אחריו וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. הרי ה' שלם והכסא שלם. אמן כן יהי רצון!

''כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור''

פירש רש''י: נשבע הקב''ה שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק (שמות יז).

יהי רצון שבמהרה יקוים בנו הפסוק: ''ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'' (זכריה יד ט).


''לתקן עולם במלכות שדי''



סיפור המגילה

נס פורים התרחש לפני כ - 2380 שנה, והשתרע על פני 9 שנים.

המן מסית את אחשורוש

המן הרשע היה דיפלומט גדול ופוליטיקאי ממולח.

''ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפֻזר ומפֹרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שֹנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עֹשים ולמלך אין שֹוה להניחם'' (אסתר ג ח).

ישנו עם אחד
- מיוחד ומשונה מכל עם ולשון, את לחמינו אינם אוכלים - פת פלטר, ואת בישולינו אינם אוכלים - בשולי גוים. את ימי אידנו וחגנו אינם שומרים, ואת חוקי דתינו אינם מקיימים, את גזרות המלך אינם עושים ולמלך אין שום טובת הנאה מהם, ומה הנאה יש למלך מהיותם על פני האדמה ולמלך אין שוה להניחם.

ישנו עם אחד
- המן הרשע ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. אמר לו אחשורוש: ירא אנכי אותו פן יעשה לי אלוהיהם כאשר עשה לקודמי, הרי מי שמתעסק עם היהודים עם נבחר לה' מרה תהיה אחריתו, כמו שראינו בהסטוריה שפרעה וחילו טבעו בים סוף אחר שקיבלו עשר מכות במצרים. סיסרא וצבאו נענשו ע''י שנחל קישון גרפם, הכוכבים נלחמו עם סיסרא. סנחריב וצבאו נענשו ע''י שמלאך ה' הכה בהם. וכל מי שציער את ישראל בא על עונשו. אמר לו המן: מעשה זה היה לפני כאלף שנים אז אלהי היהודים היה בכחו וגבורתו, אך כעת כבר הזדקן ואינו בתוקפו ואין בכחו להעניש אותי והראיה שטיטוס שחיק עצמות החריב את ביתו וכן נבוכדנצר הרשע.

מפוזר ומפורד בין העמים
- אמר המן למלך אחשורוש: אם תהרגם לא תהיה קרחה במלכותך שהרי הם מפוזרים בין העמים ואינם גרים במקום אחד. ובנוסף לכך הוא גם מפורד יש ביניהם פירוד לבבות ושנאת חינם, אין הם אוהבים אחד את השני ואין אחד חפץ בטובתו של חברו ואם תשמיד אותם אף אחד מהם לא יעמוד נגדך להפגין. ועל כן תיקנו ''ומשלֹח מנות איש לרעהו'' (ט יט), כדי להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות כאיש אחד בלב אחד ולבטל קטרוג המן הרשע.


ודתיהם שונות מכל עם
- שלקחו מכל עם קצת מסורות ומנהגים, כמו החוקים במדינה חוקי המנדט ליקוטי חוקים מהבריטים מהגרמנים יש''ו מהצרפתים וכו'.

ואת דתי המלך אינם עושים
- שלא לקחו מדתי המלך כלום.

ואת דתי המלך אינם עושים
- שאינם משלמים מסים וארנוניות בטענת שה''י פה''י שבת היום פסח היום.

ודתיהם שונות מכל עם
- אין מומחה לדבר לשון הרע כהמן הרשע, שקטרג על עם ישראל אצל אחשורוש, שעמ''י נבזה מכל העמים ומעשיהם מכוערים, וקללת המלך שגורה בפיהם, ואומרים בתפילתם: ''לעשות נקמה בגוים, תוכחות בלאֻמים'' (תהלים קמט ח), אמר המן למלך: את היינות המשובחים שלנו אינם שותים משום יין נסך, וכשהם עושים קידוש בליל שבת ובחגיהם על כוס יין מלא מעשה ידיהם להתפאר, אם במקרה יבוא זבוב ויכנס לתוך הגביע היהודי לא יתרגש כלל אלא יוציא אותו בכפית עם מעט יין וימשיך את הקידוש כאילו לא קרה דבר. ואם אדוני המלך ישים אצבע קטנה בתוך חבית יין, היהודי ישפוך את כל החבית בלוע חבית חבית ולא בריך. ואם יגע באצבעו בתוך הייו שבכוס הקידוש ישפוך את היין וישטוף את הכוס שלוש פעמים, ימלא אותו בחזרה ביין חדש ורק אח''כ יקדש. א''כ יוצא שכבוד המלך ירום הודו יותר מאוס מהזבוב בעיני היהודי!

כשמוע המלך כל זאת, אמר להמן: ''הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך'' (ג יא).


אחשורוש שונא ישראל

במזמור לפורים ''למנצח על אילת השחר'' (תהלים כב) נאמר: ''הצילה מחרב נפשי'' ר''ת המן, ''מיד כלב יחידתי'' מידי אחשורוש הרשע, יחידתי היא הנשמה שנקראת יחידה. ''הושיעני מפי אריה'' בתחילה קראה לאחשורוש כלב אך מכיון שהוא מלך חזרה בה וחלקה כבוד למלכות וקראתו אריה. ועל זה הודה מרדכי להקב''ה: ''ברוך ה'' שלא נתננו טרף לשִניהם'' (תהלים קכד ז).

הוא אחשורוש
- הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.

אחשורוש היה מלך עריץ ורשע ולא נפל ברשעותו מהמן הרשע. אלא שהמגילה עצמה לא מתארת את רשעותו, כיון שהמגילה נכתבה עוד בימי מלכותו ע''י מרדכי ואסתר, וניתנה להכתב בדתי פרס ומדי, ומפני שלום המלכות לא רצו לכתוב דברי גנאי על המלך. חז''ל מתארים את רשעותו: אחשורוש - שהשחיר פניהם של ישראל כשולי קדירה, דהיינו שנשתנו פניהם מרוב צער.

אחשורוש - שהכחיש, החליש את ראשם של ישראל בצום ותעניות. אחשורוש - שהשקה אותם רוש ולענה, מיני עשבים מרים.

אחשורוש - שהיה אחיו של ראש, אחיו של נבוכדנצר ברשעותו. אחשורוש - כל מי שזוכרו חש בראשו, מרגיש כאבי ראש.

אחשורוש שאל את המן: האם אתה יודע מנין היהודים? אמר לו המן: איני יודע מספרם, אבל ידוע לי כשהם יצאו ממצרים היו שש מאות אלף איש, והם נותנים מחצית השקל למקדש מבן עשרים שנה ומעלה, וסך שש מאות אלף איש יתנו עשרת אלפים ככר כסף, וכתמריץ למלך אמר המן סכום כסף זה אתן אל גנזי המלך כדי שיכתוב לאבדם, המלך השתכנע וחתם על האגרות.

''אם על המלך טוב יכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עֹשי המלאכה להביא אל גנזי המלך
'' (ג ט).

בתחילה לא הסכים המלך לאבד את היהודים מפני שהיו מעלים לו מס וארנונה וזה היה נכנס לקופת המדינה ומעשיר אותה, אך משנאתו את היהודים הסכים לעצתו של המן הרשע. חשבון זה של עשרת אלפים ככר כסף כולל רק את הגברים מבן עשרים שנה ומעלה אך לא כולל את הנשים. אמר המן בלבו, אם המלך ישים לב לתרמית ויערער על המקח בלית ברירה אמחק את הנשים מהאגרות והגזרה לא תחול עליהן, ואם לא ישים לבו לזאת ימית אף את הנשים.

וזה שכתוב בגמרא (מגילה ד.): נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים (רש''י).

ובירושלמי (מגילה פ''ב הלכה ה) כתוב: מפני שאף הן היו ''בספק'' סכנה להשמיד להרוג ולאבד, כפי שבארנו.

אשקול על ידי עושי המלאכה
- שאל אחשורוש את המן: מהיכן יש לך עשרת אלפים ככר כסף? השיב לו המן: אעשה מגבית חרום - מס מלחמה, מעושי המלאכה בעלי העסקים של הגוים. שהרי היהודים הם המתחרים שלהם בעסקיהם והם מצליחים מאוד בשיווק תוצרתם יותר מהגוים, והלקוחות היו רוכשים תוצרת יהודית ובראות זאת בעלי העסקים הגוים היו באים לידי שנאה וקנאה והיו כשיכים בצידם וכצנינים בצידיהם, ע''כ המן הצליח לשכנע את בעלי העסקים שיתנו לו סכום חד פעמי כדי שיתן שוחד למלך והשוחד יעוור עיני חכמים ובזה יצליח לבצע את זממו להשמיד את העם היהודי. ובעקבות כך מסחרם ישגשג ולא יהיו להם מתחרים וכל הלקוחות יקנו רק את תוצרתם.

''ועשרת אלפים ככר כסף אשקול... אל גנזי המלך'' (ג ט), לצורך הוצאות ביצוע מלאכת ההשמדה בר מינן, ולשלם שכר הסופרים והרצים ונשק להשמדה המונית. יתן המן עשרת אלפים ככר כסף לגנזי המלך לכסוי ההוצאות. והמלך אמר לו: הכסף נתון לך שהרי יבזזו את שלל היהודים ובזה נכסה את ההוצאות הרבות כי יספיק שללם של היהודים די והותר, ועל זה אמר ושללם לבוז. כיון שדעתך זו טובת המדינה למה עליך לשלם מכיסך עבור זה, הממשלה תשלם את כל ההוצאות מקופת האוצר. לקח המן את הכסף הזה ונתן אותו לעניים מרודים מעם ישראל, וביקש מהם שתמורת הצדקה יתפללו להצלחת המן בן המדתא האגגי, המן בן אמתלאי בת עורבתי.

כשבא המן הרשע להרכיב את מרדכי היהודי על הסוס בפקודת המלך אחשורוש, שאלו: כיצד הצלחת להביס אותי, הרי נתתי עשרת אלפים ככר כסף לצדקה לעניים יהודים? השיב לו מרדכי: הרי אתה עבדי, ומה שקנה עבד קנה רבו והצדקה נחשבת על שמי, ואתה רק שליח מצוה. לכן אנו מקדימים לתת מחצית השקל קודם פורים כדי לבטל את שקליו של המן.


ומררכי לא יכרע ולא ישתחוה

ומעשה שהיה כך היה: תושבי הודו מרדו במלך ולא היו מוכנים להעלות לו מס. מה עשה אחשורוש? שלח שנים עשר אלף חיילים כדי לערוך מצור על הודו להכניעם ולדכא את המרד. בראש הצבא מינה שני שרי צבא, את מרדכי הצדיק על ששת אלפים חיילים ואת המן הרשע על ששת אלפים חיילים, וצייד אותם באוכל רב בכסף ובנשק הספקה למשך שלוש שנים. מרדכי והמן ערכו מצור על העיר וכעבור שנה כל ההספקה של המן אזלה מכיון שנתן לחייליו יד חופשית בגדר אכול ככול יכולתך ובטן רשעים תחסר. ואילו מרדכי חכם הרואה את הנולד ברוב חכמתו ותבונתו חילק לחייליו מנות קרב קצובות וכך חסך וצבר אוכל על יד על יד ואגר לעת הצורך בגדר צדיק אוכל לשובע נפשו וכך נשאר לו שני שליש מההספקה. באו חיילי המן והודיעוהו שהאוכל אזל. אמר להם המן: אתם גרמתם לעצמכם שהייתם גרגרנים וזללתם את כל המלאי וכאן בשדה הקרב מהיכן אשיג לכם אוכל?! בשמוע זאת חייליו איימו עליו, במידה ולא ידאג למחסורם אחת דתו להמית את ראשו יסירו מעליו. חשש המן לחייו ובצר לו פנה אל מרדכי היהודי שטח לפניו צרתו וביקש אוכל לחייליו ואמר שהוא מוכן לשלם טבין וטקילין ואף מוכן הוא לקחת הלואה בריבית, אך מרדכי סירב לבקשתו. אחר הפצרות חוזרות ונשנות, נעתר מרדכי לבקשתו בתנאי שהמן יהיה לו לעבד. כשראה המן שכלתה אליו הרעה לא היה לו מנוס והסכים לתנאי זה. ומכיון שהיו בתנאי שדה בשדה המערכה ולא היה להם מכשירי כתיבה לכתוב את החוזה לכן מרדכי חרט החוזה בכתובת קעקע על ירכו של המן, בזה הלשון: אני המן בן המדתא האגגי נמכרתי למרדכי היהודי לעבד תמורת ככרות לחם שסיפק לי! ולכן בזמן שכל העם כורעים ומשתחוים להמן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, והיה טופח על ירכו, לאמור: ראה וזכור מה כתוב על ירכך, ואיך ישתחוה האדון אל העבד?!

מה ראה מרדכי היהודי שלא השתחוה להמן? מכיון שהמן הרשע שם עבודה זרה על לבושו, ועשה עצמו עבודה זרה.


צום ובכי ומספר

אמרה אסתר למרדכי: ''וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום'' (ד טז), פסח היה - כלומר ביטול מצוות חג הפסח עלי ועל צוארי. ואל תאכלו - מצות ומרור. ואל תשתו - ארבע כוסות יין. ויעבור מרדכי - על דת, עבר איסור וגזר להתענות ביום טוב ראשון של פסח בליל הסדר. בתחילה מרדכי דחה את דברי אסתר, אך אסתר אמרה לו: אם לא יתענו ולא ינצלו מהגזרה חלילה לא ישאר שריד ופליט, א''כ פסח למה?! ''עת לעשות לה'' הפרו תורתך'' (תהלים קיט קכו), מוטב שיבטלו פסח אחד כדי שיקיימו פסח כל ימיהם וביטולה זוהי קיומה. ולכו נזכר יחוסו של מרדכי במגילה. בן יאיר - שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו. בן שמעי - ששמע ה' את תפילתו. בן קיש - שהקיש על שערי שמים ונשמעה תפילתו ''וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם'' (ט לא).

נקראת מגילת אסתר על שם שמסרה נפשה עליהם.

שלחה להם אסתר לחכמים: ''קבעוני לדורות'' ליום טוב ולקריאה להיות לי שם, שתהיה למגילת אסתר קדושה כמו לספרי הקודש. ''כתבוני לדורות'' ביקשה אסתר מחכמי הדור, אחר משא ומתן מצאו לה סמך מן התורה, מהכתוב: ''כתֹב זאת זכרון בספר'' (שמות יז יד), ואז הסכימו לה.

אסתר נאמרה ברוח הקודש וניתנה בקדושה. וכן כתוב בירושלמי: מה תורה ניתנת להידרש, דהיינו פרד''ס. ולא רק תוכן הנקרא תוכן הנס והמאורעות. וזה לשון הרמב''ם בסוף הלכות מגילה: כל ספרי הנביאים עתידין להבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שאינם בטלים לעולם.


ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו

כשאחשורוש שאל את המן: ''מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו''? (ו ו), ענה המן: ''יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך'' (ו ח), לא כתוב אשר לבש אותו אלא לבש בו שהלבישוהו ביום ההכתרה. ''חפץ ביקרו'' בגימטריא ''מלכות''. וסוס אשר רכב עליו המלך - ביום שעלה על כסא מלכותו. ואשר ניתן כתר מלכות בראשו. ציוה המלך להמן, מהר! קח את הלבוש ואת הסוס... אל תפל דבר מכל אשר דברת! באותה שעה נבהל המן ונכנס להלם. אמר המן: אני מוכן שתהרוג אותי ולא תטיל עלי משימה מבזה ומשפילה כזו. אמר המן לאחשורוש: מרדכי הוא השונא הגדול שלי, אני מוכן לתת לו מכס לשנה שלימה ובלבד שלא אראה בבושה הזו. אמר לו המלך: גם זה ינתן לו! אמר המן: איני יכול לעשות לו את הכבוד הזה, אני מוכן בתמורה לתת לו את עשרת בני לעבדים. אמר לו המלך: גם את זה תן לו, ואל תפל דבר מכל אשר דברת! ניסה המן לשדל את המלך בדברים, שיתן למרדכי פרס אחר. אך דבריו רק החריפו יותר ויותר את מצבו.

''ועשה כן למרדכי''! אמר המן: מיהו מרדכי? אמר לו אחשורוש: היהודי. אמר לו המן: הרבה מרדכי יש ביהודים, כל יהודי שני נקרא מרדכי. אמר לו אחשורוש: היושב בשער המלך. אמר לו המן: מרדכי היהודי ההוא אדם פשוט מספיק לו ליטול מכס מכפר אחד או גם יטול מכס מנהר אחד ממחוז אחד. אמר לו אחשורוש: גם את זה תן לו, אל תפל דבר מכל אשר דברת!


עוצו עצה ותופר

''ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'' (ו יא), הלך המן ומצא את מרדכי שיושב ומלמד תשב''ר ומראה להם הלכות קמיצה. כיון שמרדכי הבחין בהמן שיוצא לקראתו ואוחז את הסוס בידו, פחד מרדכי רעדה אחזתו ואמר לתלמידיו: בני! הרשע הזה בא להרגני תברחו מפניו שלא תכוו בגחלתי. באותה שעה נתעטף מרדכי ועמד להתפלל. בא המן וישב לפניהם והמתין עד שסיים מרדכי תפילתו. שאל המן את התלמידים: באיזה לימוד אתם עוסקים? ענו לו: בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם שמתנדב מנחה מביא מלא קומצו סולת ומתכפר לו. אמר להם המן: בא מלא הקומץ קמח סולת שלכם ודחה עשרת אלפים ככרי כסף שלי. אמר לו מרדכי: רשע! עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי?! אמר לו המן: קום לבש את בגדי המלוכה הללו ותרכב על סוס המלך, מפני שהמלך צריך אותך וחפץ ביקרך! אמר לו מרדכי: אני לא יכול עד שאלך למספרה ואסתפר, זה לא דרך ארץ ללבוש בגדי מלכות כך. כיצד ארכב בחוצות קריה בלבוש שק, וכדי בזיון וקצף. שלחה אסתר ונתנה צו מלכותי לסגור את כל המספרות, הסתובב המן בכל המספרות וכשראה שכולן סגורות הביא מספריים מביתו ועשה למרדכי תספורת, היה ספר צמרת, וכשהוא מספר אותו היה גונח ומתאנח. שאל אותו מרדכי: מדוע אתה גונח ומתאנח? ענה לו המן: אדם שהיה חשוב למלך מכל השרים עכשיו יהיה בלן וספר?! אמר לו מרדכי: רשע! והרי ספר של כפר קרצום היית. המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה. אחר שסיפר אותו הלביש אותו בגדי מלכות. אמר המן למרדכי: עלה ורכב על הסוס! כדי להובילו ברחובות שושן עפ''י צו המלך. אמר לו מרדכי: אני לא יכול, אין לי כח לטפס על הסוס זה שלושה ימים שאני בתענית ותשש כוחי. התכופף המן כדי שמרדכי יעלה על גבו ומשם יעלה על גב הסוס. כשעלה מרדכי בעט בהמן בעיטה הגונה. אמר לו המן: מדוע בעטת בי הרי כתוב בתורתכם: ''בנפֹל אויבך אל תשמח''?! (משלי כד יז), אמר לו מרדכי: הפסוק מדבר בישראל, אבל עליכם כתוב: ''ואתה על במותימו תדרֹך''! (דברים לג כט), ובעט בו בשנית.

''ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'' (ו יא). כשהמן הרכיב את מרדכי על הסוס והוליכו ברחוב שבו הוא גר, ראתה בתו שעמדה במרפסת ביתה את התהלוכה המחזה המרהיב וחשבה בלבה בודאי הרוכב הוא אביה שהרי המלך גידלו מעל כל השרים וזה שמוליכו מרדכי היהודי.

לקחה סיר לילה מהשרותים ושפכה אותו על ראש אביה, שהרי מי רגלים יפים לו. הרים המן עיניו לראות מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. ראתה שזה אביה ומרוב צער ובושה נפלה מהגובה לארץ התאבדה ומתה, כן יאבדו כל אויבך ה'. וזהו שכתוב: ''וישב מרדכי אל שער המלך'' (ו יב), שב לשקו ולתעניתו.

''והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש'' (ו יב), אבל על בתו, וחפוי ראש על שאירע לו (מגילה טז.).

''והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש'' (ו יב), והמן נדחף מהסירחון כולם נידוהו ודחפוהו, היו מתרחקים ממנו לבל יטנף את בגדיהם, אף אחד לא יכל לעמוד במחיצתו כולו מדיף ריח צחנה. אבל על מות בתו שהתאבדה. וחפוי ראש כשראתה בתו את המצעד חשבה לבטח שאביה רוכב על הסוס ומרדכי מוליכו, לכן שפכה עליו עביט שופכין על ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא הספיק להתקלח כי סריסי המלך הבהילוהו למשתה שערכה אסתר. והמלך שישב עם אסתר והמן שהוזמן למשתה בשמוע את דברי אסתר וחמתו בערה בו, ובנוסף לכך לא יכל לסבול את הריח המצחין ביב שופכין יושב ממולו מלא טינופת, לכן יצא להרגע ולנשום אויר צח בחצר גינת ביתן המלך. ראה את מלאכי השרת בדמות בניו של המן כשהם מקצצים בנטיעות קוטפים שושנים מגינת ביתן המלך, קצף עליהם המלך ושאלם: מה מעשיכם כאן? השיבוהו: כך ציוה עלינו אבינו המן לקטוף מגינתך. לכאורה איך אמרו המלאכים דבר שאינו נכון? אלא כנסת ישראל נמשלה לשושנה ''כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות'' (שה''ש ב ב), והמן ציוה להשמיד רוחנית להרוג את הגופות ולאבד את הנשמות מעולם הבא לכלות את השושנים ילדי ישראל. והמלך שב בחמתו וראה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, נפל לרגלי אסתר והתחנן על נפשו וכשבא לקום בא המלאך גבריאל והפילו נפילה אחר נפילה ואז חמתו של המלך בערה בו, ואמר להמן: ''הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'' לא מספיק ששלחת את בניך להרוס את גינתי ולהשחיתה גם בחוץ וגם בבית. הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו. המלך חשד בו משכבר הימים כשראה שאסתר הזמינה אותו אל המשתה חשד שמא נתנה עיניה בו, או שהם מתכננים למרוד בו וכדו' ועכשיו הוסיף ''הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'' (ז ח).

טעמי המקרא של תיבות המן בן המדתא הם דרגא תביר. לרמוז שאעפ''י שהעלהו אחשורוש ל''דרגא'' רמה מעל כל השרים, אולם לבסוף ''תביר'' נשברה גדולתו, כמו שכתוב: ''לפני שבר גאון'' (משלי טז יח), ועליו נאמר: ''אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך' משם אורידך נאֻם ה''' (עובדיה א ד).


וגם חרבונה זכור לטוב

בא חרבונה זכור לטוב והשלים את הענין וסיפר למלך כי ''הנה העץ אשר עשה המן למרדכי'' (ז ט), ומיד ציוה המלך, תלוהו עליו! חרבונה הרשע היה עם המן באותה עצה שיעשו עץ גבוה שאם לא כן, כיצד ידע מה גובהו של העץ?! אך בגלל שבזכותו נתלה המן הרשע צורר היהודים, אנו אומרים וגם חרבונה זכור לטוב.

המגיד מדובנא המשיל על זה משל לאדם סומא - עיור עני שהיה מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות ובמשך כמה שנים אסף לו סכום הגון והיה מניחו בארנק בתוך כיסו. פעם אחת נאלץ ללכת לעיר אחרת ומכיון שאינו רואה לקח עמו נער שיתלוה אליו בדרכו. בראות הנער את ארנקו של העיור מלא כסף חמד אותו לעצמו ובא בלט גנב אותו ספר את תכולתו והחביאו. באחת מחניותיו הכניס העיור ידו לכיסו והנה משיבה ריקה הארנק עם כל תכולתו נעלמו כלא היו. מרוב צערו שכל עמלו הלך לטמיון ויצעק צעקה גדולה ומרה וילך הלוך ובכה מאין הפוגות. לשמע זעקותיו התאספו אנשים מסביבו, ויאמר אליהם אנא יהודים רחמנים בני רחמנים חוסו עלי וחיפשו את הארנק שנעלם ממני כהרף עין. כמובן שהאנשים באו לעזרתו והחלו לחפש זה בכה וזה בכה וגם הנער המלוה שגנב את הארנק עשה עצמו כאילו גם הוא מחפש כי ניחם על הרעה אשר עשה לעני בראותו את מרי שיחו וגודל צערו ויגונו, ולאחר כמה רגעים שב עם הארנק ויאמר לעני הנה מצאתי את הארנק, נכון שהיו בו 1500ש"ח. כן כן ענה העני השב אותם אלי! כשהשיב לו את הארנק החזיק העני ביד הנער והחל מכה בו מכות נמרצות. צעק הנער כנגדו, כפוי טובה! מדוע אתה משיב לי רעה תחת טובה. ויען העני ויאמר לו: אם לא אתה שגנבת את ארנקי מנין לך לדעת כמה כסף היה בארנקי?!

והנמשל
: הוא הדין אצלנו, אם חרבונה לא היה באותה עצה מנין לו לדעת שהעץ גבוה 50 אמה?! אלא ודאי שאף הוא היה באותה עצה.


את המן תלו על עץ גבוה

''ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה'' (ה יד). מדוע זרש יעצה דוקא עץ ולא מיתה אחרת? אלא אמרה זרש להמן: מרדכי זה מזרע היהודים הוא, בניו של עם זה הצילם אלוהיהם מכל סוגי מיתות.

אם תטילו לכבשן האש - אברהם חנניה משאל ועזריה, נזרקו לתוך כבשן האש וניצלו.

אם תטילו לגוב האריות - דניאל איש חמודות הושלך לגוב האריות ויצא חי.

אם תשליכהו לכלבים - בצאת בנ''י ממצרים לא חרץ כלב לשונו.

אם תשליכהו לים הגדול - ה' גזר את ים סוף לגזרים לפני בנ''י.

אם תהרגהו בחרב - ה' אמר למלאך בעקדת יצחק, אל תשלח ידך אל הנער. וכן משה כשעמד לפני פרעה צוארו נהפך לשיש והחרב לא שלטה בו.

אם תשים אותו במאסר - יוסף הצדיק ישב במאסר ומשם עלה לגדולה.

אם תסמא את עיניו - שמשון הגיבור הרג במותו יותר מאשר בחייו, אחר שניקרו פלשתים את עיניו.

אם תשים אותו בתוך דוד מחורר ותצית מתחתיו את האש - מנשה המלך ניצל וחזר למלכותו.

אלא יעשו עץ גבוה שבזה עדיין אף אחד לא ניצל מן התליה, שמא היא תצלח! מיד ''ויטב הדבר לפני המן... ויעש העץ''

מה הטעם שעשה עץ גבוה דוקא 50 אמה? לפי שראה המן את מרדכי בחלומו והוא פורח למעלה מביתו, וביתו של המן היה בגובה מעט פחות מ-50 אמה, ובזה רצה להגשים את חלומו כדי שמרדכי יהיה תלוי מעל ביתו. אבל פשר חלומו היה מרמז למה שנאמר: ''ותשם אסתר את מרדכי על בית המן'' (ח ב).

''והמן בא... לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו'' (ו ד), הכין לו הכין לעצמו. באר הגר''א שעליו נאמר: ''ולו הכין כלי מות'' (תהלים ז יד), שתלו אותו על העץ שהכין לעצמו. וקוים בו מרחיקין את הנבלה מן העיר חמשים אמה (בבא בתרא כה.).


''וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים''

ומעשה שהיה לפני כמאה שנים: רבה של מצרים ואב''ד היה הגאון רבי יום טוב ישראל, מחבר ספר ''מנהגי מצרים''. זה היה בתקופת שלטון התורכים והוא היה ממונה מטעם המלכות, והממשל התורכי נתנו לרב היהודי סמכויות והעמיד לרשותו שני שוטרים צמודים שיאבטחו אותו ושיוכל להעניש את הראוי לעונש.

פעם ביום תשעה באב הלך הרב בדרכו לבית הכנסת רשב''י הנמצא ברחוב היהודים, ובתחילת הרחוב היה בית קפה של יהודי חילוני פורק עול תורה ומצוות איש ריק ופוחז, ובתשעה באב בית הקפה היה פתוח לרווחה. והנה בראות בעל בית הקפה את הרב פוסע לכיוון חנותו חמד לו לצון ורצה להתריס בפני הרב ולצערו, הרים את כוסו ובירך בקול רם ''שהכל נהיה בדברו''. חברו העיר לו שזה לא נאה ולא יאה לשתות לעיני הרב ביום ת''ב שהוא יום אבל לאומי על חורבן הבית. והוא זילזל ואמר: מה, כל שנה כל שנה ת''ב זה לנו 1800 שנה שחרב הבית! הרב שמע את דברי הבלע והחריש לא הגיב כלל והמשיך בדרכו לביהכ''נ.

מנהג היה להם ביום פורים לשלוח מנות איש לרעהו ולשרי המלוכה, היו מכינים מסוכר דבש ומיני מתיקה דמויות של מרדכי היהודי יושב על הסוס והמן מוליכו ברחוב העיר, המלך אחשורוש מושיט לאסתר המלכה את שרביט הזהב, והכל בצורה יפה להפליא. וזה האיש היה אומן גדול בהכנת מוצרים אלו והיה מכין מידי שנה כמות גדולה לפני פורים ומזה היה מתפרנס תקופה ארוכה. והנה בערב פורים שלח הרב את שמשו בליווי שני שוטרים שיביאו אליו את האיש הלז בעל בית הקפה ללא דין ודברים. אותו איש שעניין ת''ב נשכח ממנו לא ידע על מה ולמה הוא מובא ולכן התנגד בכל תוקף להתלוות אליהם בטענה שהם מקפחים את פרנסתו ביום שמחת לבו. אך השוטרים הבהירו לו כי חוק זה חוק וכולם שוים בפני החוק ואם לא יתלוה אליהם בצורה יפה יקחוהו בעל כרחו בצורה אלימה. כשראה כי כלתה אליו הרעה, בלית ברירה סגר את חנותו והתלוה אליהם. כשהגיעו אל הרב פקד הרב לשומו במאסר למשך 48 שעות. בשמוע האיש כך הרים קולו בבכי הרי כל הסחורה אמורה להמכר כעת ואם לא הכל ילך לטמיון וזהו הפסד מרובה וכל פרנסתי תלויה בזה, והרב לא שעה לדבריו. התחיל לצעוק ולבכות ולהתחנן על נפשו שישחררו, ושאל: הרי פורים היום וכל היהודים שמחים ביום זה ואיך אשב בבית הסוהר, מדוע עצרת אותי, במה חטאתי? ענה לו הרב בלשון שהוא אמר, מה כל שנה פורים כל שנה פורים?! הרי פורים היה לפני 2000 שנה ומה לך ולזה, כמו שאין לך ת''ב כך אין לך פורים! במוצאי פורים פקד הרב לשחררו, ועקב כך הפסיד כסף רב. זהו שנאמר: ''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אֹהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'' (ישעיה סו י). כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה (תענית ל:). יה''ר שיקויים בנו במהרה, הראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו (ענף עץ אבות).




הפטרה לפרשת כי תשא - וישלח אחאב


ספרדים: מלכים א' פרק י''ח פס' כ' - ל''ט.

אשכנזים: מלכים א' פרק י''ח פס' א' - ל''ט.

תימנים: מלכים א' פרק י''ח.

בהפטרה מסופר: על תוכחת אליהו הנביא לעמ''י שעבדו ע''ז.

ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם... לכו אחריו, ולא ענו העם אותו דבר: ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל איש אל ימלט מהם ויתפשום, ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם:

בפרשה מסופר: על תוכחת משה רבינו לעמ''י שעבדו לעגל.

וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם: ויאמר להם כה אמר ה'... שימו איש חרבו על יריכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו: ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש: ויאמר משה מלאו את ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום

ברכה: ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם:





קריאת ההפטרה



{מכאן מתחילים האשכנזים והתימנים}
(א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר יְהוָה הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ב) וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן: (ג) וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְהוָה מְאֹד: (ד) וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: (ה) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה: (ו) וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ: (ז) וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: (ח) וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: (ט) וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי: (י) חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה: (יא) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: (יב) וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְהוָה מִנְּעֻרָי: (יג) הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם: (יד) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: (טז) וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: (יז) וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: (יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:

{מכאן מתחילים הספרדים}
(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: (כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: (כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס: (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (לז) עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים: {כאן מסיימים האשכנזים והספרדים}

{מ} וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם: {מא} וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם: {מב} וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין (ברכו) בִּרְכָּיו: {מג} וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים: {מד} וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם: {מה} וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה: {מו} וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה: {כאן מסיימים התימנים}





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על תוכחת אליהו הנביא לעמ''י שעבדו ע''ז.

בולט הדמיון בין המסופר בפרשה על עגל הזהב ובין תוכן ההפטרה. בפרשה אנו רואים שמשה רבינו המנהיג משפיע על העם להתרחק מהעבודה זרה ע''י שלקח את העגל שסגדו לו ואמרו: ''אלה אלהיך ישראל'' שרפו באש וטחנו הדק היטב היטב הדק ויזר על פני המים, עמד בשער המחנה והכריז ''מי לה' אלי'' (שמות לב כו), והעניש את החוטאים כשלושת אלפי איש.

כן אנו רואים בהפטרה שאליהו הנביא המנהיג משפיע על העם להתרחק מהעבודה זרה באומרו: ''עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעפים'' (יח כא), וברדת האש כל העם הכריזו ''ה' הוא האלהים'' (יח לט), והעניש את החוטאים נביאי הבעל וישחטם שם.

המדרש משוה את אליהו הנביא למשה רבינו:

משה
כינס את ישראל לפני הר סיני, ואליהו כינסם בהר הכרמל.

משה
בער עובדי עבודה זרה - עגל, ואליהו בער את נביאי הבעל.

משה
קינא ''מי לה' אלי'' ואמר לשבט לוי ''שימו איש חרבו על ירכו... והרגו איש את אחיו'' (שמות לב כז), ואליהו קינא ''ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי ויגשו'' (יח ל).

משה
התפלל, שנאמר: ''אל תשחת עמך'' (דברים ט כו), ואליהו התפלל, שנאמר: ''ענני ה' ענני'' (יח לז).

משה
תפש זכות אבות, שנאמר: ''זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל'' (שמות לב יג), ואליהו תפש זכות אבות, שנאמר: ''ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב'' (יח לא).

משה
קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום, שנאמר: ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'' (שמות כד ז), ואליהו קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום, שנאמר: ''ה' הוא האלהים'' (ילקוט שמעוני מלכים סי' רט).

ואתה מוצא שמשה ואליהו שוים זה לזה לכל דבר:

משה
נביא ואליהו נביא.

משה
נקרא איש האלהים ואליהו נקרא איש האלהים.


משה
עלה למעלה ואליהו עלה למעלה.

משה
הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל.

משה
נתכלכל ע''י אשה צפורה בת יתרו, ואליהו נתכלכל ע''י האשה הצרפתית.

משה
ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל.

משה
כנס את ישראל לפני הר סיני ואליהו כנס את ישראל להר הכרמל.

משה
נטמן במערה ואליהו נטמן במערה.

משה
ארבעים יום לא אכל ואליהו הלך בכח האכילה ארבעים יום.

א''ל הקב''ה למשה: חייך! כשם שנתת נפשך עליהם בעוה''ז כך לעתיד לבוא כשאביא להם את אליהו הנביא שניכם באין כאחת.


חטאות עֹמרי ומותו

ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו, וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל להכעיס את ה' אלהי ישראל בהבליהם.

וישכב עמרי עם אבותיו... וימלוך אחאב בנו תחתיו. ונקרא אחאב שהיה אח לשמים ואב לע''ז. ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו... ויקח אשה את איזבל בת אתבעל. שהיתה גויה בת מלך צידון. קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם. ויקם מזבח לבעל... ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו. כתב על דלתות שומרון, אחאב כפר באלהי ישראל לפיכך אין לו חלק באלהי ישראל. היה דוגל ברעיון ההתבוללות בעמים. בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון. אעפ''י שראה אחאב שיש אלהים שופטים בארץ ובונה יריחו נענש, לא שב. חיאל היה מבית אל, וזלזל בשבועת יהושע ונענש על כך, כשיסד העיר מת אבירם בכורו, וכשהציב דלתיה מת שגוב צעירו. ונתקיימה קללת יהושע. והיה קשה עורף שאעפ''י שראה שכל בניו מתו, הוסיף לבנות את יריחו.


עצירת הטל והמטר ע''י אליהו

ויאמר אליהו התשבי... אל אחאב חי ה' אלהי ישראל... אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, איש אשר קנא לשם האל. אמר הקב''ה לאליהו: חיאל זה אדם גדול הוא גיסו של אחאב המלך, לך ונחמו! אמר אליהו: איני יכול לבקרו, מפני שיאמרו שם דברים המכעיסים אותך ואין אני יכול לסבול. אמר לו הקב''ה: אם יאמרו לך דברים המכעיסים, כל מה שתגזור אקיים! ''ותגזר אֹמר ויקם לך'' (איוב כב כח) צדיק גוזר והקב''ה מקיים. הלך אליהו ומצאם עוסקים בפסוק: ''וישבע יהושע בעת ההיא לאמֹר, ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכֹרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה'' (יהושע ו כו), אמר אליהו: ברוך הוא אלהי הצדיקים שמקיים דברי הצדיקים! היה שם אחאב, אמר להם אחאב: וכי מי גדול ממי, משה או יהושע? אמרו לו: משה. אמר אחאב לאליהו: בתורתו של משה כתוב: ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם'' (דברים יא טז). מה נאמר אח''כ ''ועצר את השמים ולא יהיה מטר''. אמר אחאב: לא הנחתי ע''ז בעולם שלא עבדתי אותה. וכל הטובות והנחמות שיש בעולם באו בדורי - כשהייתי הולך לכנסיה ירדו גשמי ברכה בשפע והפריעו לי בדרכי, דבריו של משה לא מתקימים ודברי יהושע מתקימים? אמר לו אליהו: אם כדבריך ''חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי'' (יז א). איש טל ומטר עצר שלוש שנים. ואליהו היה מתרה באחאב שישים אל לבו את עניין חיאל בית האלי שעבר על דברי השי''ת ונתקיימו הקללות שקילל יהושע. ונקרא אליהו התשבי שהיה מארץ ששמה תושב. וי''א מפני שהשיב את ישראל לאביהם שבשמים.


אליהו בנחל כרית

''ויהי דבר ה' אליו לאמֹר: לך מזה ופנית לך קדמה, ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן'' (יז ב).

נחל כרית הוא ואדי אליאס מדרום למחניים מול בית שאן.

''והיה מהנחל תשתה, ואת העֹרבים צויתי לכלכלך שם'' (יז ד). איש כלכלוהו העורבים ולא מת לשחת. וציוה לו השי''ת לשתות מהנחל ולאכול לחם שהובא ע''י נס, לרמוז לו שעליו להשתתף בצער הציבור.

ובויכוח שהיה בן נח לעורב, אמר נח לעורב אין צורך לעולם בך! לא לאכילה ולא לקרבן, אמר הקב''ה לנח: קבלו לתיבה שעתיד העולם להצטרך לו!

''וישלח את העֹרב, ויצא יצוא ושוב'' (בראשית ח ז), ולא הלך בשליחותו (רש''י).

מצאנו מספר פעמים בתלמוד (ביצה כא. - חולין קכד:), שאמורא שואל את חברו שאלה, והנשאל מתחמק מלתת תשובה, ועונה: ''עורבא פרח'' שלפי רש''י משמעותה השיאו לדבר אחר, מדוע?

כוונת התשובה היא לומר, שכשם שהעורב לא השיב תשובה לנח, כך אין לך לצפות לתשובה ממני (ר' חיים סולובייצ'יק). זהו שנאמר: ''וישלח את העֹרב, ויצא יצוא ושוב עד יבֹשת המים''

יבֹשת
אותיות תשבי, שהעורבים כלכלו את אליהו התשבי (מפי מר''ן הגרע''י שליט''א).

וילך וישב בנחל כרית... והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה. וכיצד ידע אליהו שהבשר כשר?! אם הקב''ה אמר לאליהו בנבואה שיאכל מה שיביאו לו העורבים ודאי שאין ספק. וחז''ל אמרו: משולחנו של אחאב הביאו. לפי שהיה ותרן בממונו והיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו. הגרע''י: משולחנו של יהושפט.

''ויהי מקץ ימים וייבש הנחל, כי לא היה גשם בארץ'' (יז ז). אעפ''י שאליהו הביא לעצירת הגשמים, הוא עצמו סבל מזה כמו כל ישראל. כדי שידע שיש צורך בגשמים. ''ויהי דבר ה' אליו לאמֹר: קום לך צרפתה... הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך'' (יז ט). וכיון שכלו המים בנחל כרית לא יכל אליהו להשאר שם, השי''ת אמר לו שילך לצרפת, זו עיר קדומה בארץ ישראל ליד צידון, ושם אשה אלמנה אמו של יונה הנביא שהיא תכלכל אותו ויהיה שם נס כד הקמח לא יחסר וצפחת השמן לא יכלה. ולמה ה' ציוהו ללכת לבית האלמנה דווקא? כדי שיראה בצערה וידע שהעם נמצא בצער גדול מחוסר הגשמים ויבקש רחמים. ''ויקם וילך צרפתה ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקֹששת עצים, ויקרא אליה ויאמר קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה'' (יז י). ואעפ''י שהיתה שנת בצורת והמים היו יקרים במאוד בימים ההם.

''... אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת, והנני מקֹששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו'' (יז יב), זוהי הארוחה האחרונה שלנו.

''ויאמר אליה אליהו אל תראי... כי כה אמר ה'... כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר... '' והנס הזה נמשך שנה תמימה, וזה יתמיד עד יום תת ה' גשם על פני האדמה, שאז לא תצטרכי לנס, שממילא יוזלו השערים ויתרבה הקמח בארץ.

ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים. ''כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר, כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו'' (יז טז). איש למענו נתברכו כד וצפחת. ומדוע ביקש אליהו שתתן לו תחילה, מכיון שהוא כהן פינחס הוא אליהו וצריך להפריש חלה ולתת לכהן.

''לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה'' (יח א) הכתוב מספר שבשנה השלישית לעצירת הגשמים אמר השי''ת לאליהו ''לך הראה אל אחאב ואתנה מטר'' אתה נשבעת על עצירת גשמים ''חי ה'... אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי'' (יז א).

אמר רבי יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב''ה שלא נמסרו בידי שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של תחיה ומפתח של יולדת. וסימנך מפתח: מ - מטר, ירידת גשמים פ - פרנסה ת - תחיית המתים ח - חיה יולדת, עקרה (מטר ופרנסה זה אותו מפתח). והנה עברו כבר שלוש שנים והיה עליך לבקש רחמים ממני לרחם על האדמה, שאין ראוי להחריב הארץ בשביל השוטים שקלקלו, וכיון שאתה לא התעוררת בזה אני מעיר אותך שתלך ותיראה אל אחאב ואתה תתפלל שיבוא המטר על ידך, שאני רוצה לתת מטר על הארץ ומפני כבודך אין אני רוצה לתת אלא על ידך ועל פי דברך (אברבנאל). והטעם שהסכים הקב''ה שיהיו ג' השנים עצירת גשמים, כנגד שלושת בתי האב הרשעים: ירבעם ובנו נדב, בעשא ובנו אלה ועמרי ובנו אחאב. ואעפ''י שכבר מסר אליהו את מפתח הגשמים לקב''ה א''כ לא היה תלוי באליהו, בכל זאת אמר לו הקב''ה להראות אל אחאב כדי שאחאב יראה שנתקיימה שבועתו. ונצטוה אליהו בשליחות זו, להשיב את ישראל בתשובה ע''י נס המטר, ויאמרו ה' הוא האלהים, וכיון שמפני הרעב שהיה חזק בשומרון שבו רבים בתשובה והטיבו דרכיהם. וגם היו שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל, ביקש הקב''ה להוריד מטר. ואליהו הלך לעשות דבר ה' במסירות נפש, שהרי אחאב ידע שאליהו עצר הטל והמטר בגלל עוונותיו, ובאותו יום יצאו משומרון אחאב המלך ועובדיה הנביא שהיה שר האוצר של המלך, והלכו לחפש בנחלי הארץ חציר ועשב להחיות סוס ופרד.

עובדיה היה אחד מארבעה תלמידים שהיו לאליהו, והם: אלישע, עובדיה, מיכה ויונה. ואפשר שבאותם הימים הקשים מינה את עובדיה להיות בביתו שזכותו יגן עליו. ואחאב טען כלפי עובדיה, למה אין הברכה שרויה בבית בזכותך? כמו שכתוב ביעקב שבירך ה' את בית לבן בגללו, שנאמר: ''ויברכני ה' בגללך'' וכן יעקב אמר ללבן ''ויברך ה' אֹתך לרגלי'' (בראשית ל ל).

וכן ביוסף ה' בירך את בית המצרי בגללו, שנאמר: ''ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף'' (בראשית לט ה). כנראה שאתה לא ירא אלהים! יצאה בת קול ואמרה: ''ועֹבדיהו היה ירא את ה' מאד'' (יח ג). אבל אחאב אשם בדבר, שביתו אינו מזומן לברכה. ואמרו חז''ל: גדול מה שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם אבינו. ומפני המעשה הזה זכה לנבואה על אדום, ונבואתו נכתבה לדורות בספר עובדיהו (סנהדרין לט:) וגם זכה לדרגה גבוהה של נבואה שלא יכלו להשיג כל הנביאים, שכל הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב''ה שיגזר על עשו ולא נחלש כחו, (זוה''ק). והוא אחד מארבעה שנאמר עליהם ''יראי השם'' והם: אברהם אבינו, יוסף הצדיק, איוב ועובדיה הנביא שהיה ירא את ה' מאוד. ובמה היתה יראתו של עובדיה, שהיה מחביא מאה נביאי ה' במערות שם נפשו בכפו להצילם ולהחיותם במסירות נפש מפני איזבל בת אתבעל מלך צידון, גויה ומרשעת. וכלכלם לחם ומים שהיה יקר ביותר בימים ההם שלקחו בהלואה בריבית מיהורם בן אחאב. ולמד כן מיעקב אבינו שחצה את העם לשתי מחנות ''אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'' (בראשית לב ט), כמו כן עשה עובדיה שהחביאם חמשים בכל מערה.

''ויאמר אחאב אל עֹבדיה לך בארץ אל כל מעיני המים ואל כל הנחלים, אולי נמצא חציר'' (יח ה) והם חילקו את הארץ ביניהם, שכל אחד יחפש בחלק אחר של הארץ כדי לקצר את החיפוש שהזמן היה דוחק, יצאו בדרכים נפרדות. מכאן אנו רואים מה היה קשה מצבם שלא האמין אחאב בעבדיו שילכו ויחפשו חציר שמא יקחו לעצמם מה שימצאו. ורק על עובדיה סמך שהיה החשוב ביותר בארמונו ולכן הלכו שניהם בלבד. ולכן עובדיה פגש את אליהו ואילו אחאב לא פגשו כי היה במקום אחר. ואז אליהו מצוה על עובדיה לבשר לאדונו אחאב כי מצא את אליהו, ''לך אמֹר לאדֹניך הנה אליהו'' (יח ח) וכשמוע עובדיה כן נחרד מאוד ''ויאמר מה חטאתי, כי אתה נֹתן את עבדך ביד אחאב להמיתני'' (יח ט), שהיה חושש שמא יאמר לאחאב שנמצא אליהו ובבוא אחאב אליהו יעלם, יחשוב אחאב שעובדיה מהתל בו ויהרגהו. ממשיך עובדיה ואומר לאליהו: ''חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדֹני שם לבקשך'' (יח י). שבתחילה אחאב היה מולך מסוף העולם ועד סופו, שהרי שלח שליחים לכל הארצות כדי לחפש את אליהו, מכאן ראיה שהיתה לו שליטה שם.

אמר עובדיה לאליהו: בתחילה שלח לבקשך בארץ ישראל ומשלא מצאך בא''י שלח לבקשך בארצות הגויים, הפעיל את כל האמצעים וכל המאמצים למצוא אותך. וחיזק עובדיה את תמיהתו ואמר: ועתה, היינו בזמן הזה שהארץ בתכלית הרעב והמלך בעצמו הלך לחפש מזון כל שהוא, וציוה גם לי לחפש מזון. אתה מצוה אותי ''לך אמור לאדוניך הנה אליהו''! הלא בזה תגרום לי סכנת נפשות. ועובדיה מסביר את דבריו: ''והיה אני אלך מאתך ורוח ה' ישאך אל אשר לא אדע ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאך והרגני'' (יח יב). הן על אשר שיקרתי לו והן שיחשוב כי ידי היתה בזה ואני משתף איתך פעולה נגד המלך וזה נחשב כמורד במלכות והרגני בחמתו. והוסיף ואמר: ''ועבדך ירא את ה' מנעֻרי'' (יח יב), לפיכך יש לך לחמול עלי שלא תביאני לידי מיתה. ביקש לגלות לו בזה שהחביא את הנביאים, וגם חייהם יהיו בסכנה. ''הלוא הֻגד לאדֹני את אשר עשיתי בהרֹג איזבל את נביאי ה', ואחבִא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים: ועתה אתה אֹמר לך אמֹר לאדֹניך הנה אליהו והרגני''! אם יהרוג אותי גם הם ימותו ברעב. ואתה צריך לאחוז במדת קונך שהוא גדול העצה ורב העליליה אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. היינו שרק הוא יסבול ולא אנשים התלויים בו.

''ויאמר אליהו חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, כי היום אראה אליו'' (יח טו) נשבע אליהו והבטיחו שהיום אראה אל אחאב ולא אברח. כשמוע המלך על דבר בואו של אליהו שאותו השתוקק למצוא זה זמן רב מהר לקראתו. ''ויהי כראות אחאב את אליהו, ויאמר אחאב אליו האתה זה עֹכר ישראל''?! שגזרת על עצירת גשמים. אליהו היה מגודל שער ולכן לא הכירו בתחילה ''איש הנקרא בעל שער בסמניו''. ואליהו השיב לו: ''לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך, בעזבכם את מצות ה' ותלך אחרי הבעלים'' (יח יח) איש זעף על עובדי חמנים ואמר לא השבועה שלי גרמה לכך אלא מעשיכם הרעים הם שגרמו לשבועה שנשבעתי ''איש חש ונשבע מהיות גשמי מעונים'' (אברבנאל). אין אני תחילת הסיבה כי אם אתה במה שעזבת את ה' וגרמת לי לגזור רעב על הארץ. וציוה אליהו לאחאב אם אתה רוצה מטר - אם תבקש על המטר ''ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל, ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שלחן איזבל'' (יח יט). ואחאב עשה כדבר אליהו ''ויקבֹץ את הנביאים אל הר הכרמל'' (יח כ). ואעפ''י שאליהו ציוה שיביא את נביאי הבעל וגם את נביאי האשרה. נביאי האשרה לא באו כי אכלו על שולחן איזבל ולא הניחה אותם לבוא. כל ישראל באו מרצון כי רצו לדעת מה יעשה אליהו, אך נביאי הבעל באו בעל כורחם כי כן ציוה המלך. ''ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעפים אם ה' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, ולא ענו העם אֹתו דבר'' (יח כא) עד מתי אתם נחלקים לשתי מפלגות, ''עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים''? כפיסח הזה שקופץ פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל, אף אתם פעם מאמינים בה' כל יכול, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם ומנהיג העולם בראותכם עצירת הגשמים ע''י אליהו, ופעם מאמינים בבעל שהוא הבל ותוהו (אברבנאל). ''עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים''? שתי מחשבות, שאינכם יודעים להכריע מי האלהים, עד מתי אתם מתלבטים ומסתפקים ואינכם מחליטים? אם ה' האלהים לכו אחריו ושמרו מצוותיו ואם הבעל לכו אחריו ועבדו אותו (רש''י).

בשעה שנטוש מאבק בין האמונה לבין הכפירה, חייב כל אדם מישראל לנקוט בעמדה ברורה, עליו לדעת לאיזה מחנה הוא משתייך ובמי הוא תומך. אין כאן מקום לדרך ביניים ולפשרה ואין לנקוט בעמדה סובלנית וניטראלית, כי אם מן ההכרח לקבוע ברורות אם מעובדי ה' הוא, או להבדיל מעובדי הבעל (נצח ישראל).

איש מוסריו הקשיבו כמהים, ואז ביקש אליהו: ''ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחֻהו וישימו על העצים ואש לא ישימו, ואני אעשה את הפר האחד ונתתי על העצים ואש לא אשים'' (יח כג), ואמר להם לבחור ראשונה הפר, שלא יאמרו אח''כ שכיון שהוא בחר ראשונה בחר הפר הטוב והמובחר ולכן נענה. ואמר להם: ''וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ה' והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר'' (יח כד), האלהים אשר יענה לקריאת מאמיניו באש, הוא האלהים. עצת הנביא מצאה חן בעיניהם ועל כך הסכימו העם. ירידת האש היתה תמיד סימן שהקרבן נתרצה לפני הקב''ה. וכן היה בקרבן הבל ע''י ירידת האש, וכן בנח הצדיק ובאברהם אבינו שירדה האש, וכן ביום המלואים להודיעם שנתכפרו על מעשה העגל. וכן דוד המלך ע''ה בגורן ארונה שענהו ה' באש. ובביהמ''ק שבנה שלמה המלך. ובכל הדורות היתה ירידת האש מורה על ההשגחה האלהית במי שעובדו וקבלתו ברצון. ולכן ברדת האש היו העם מרננים ונותנים עליו הודאות לשם יתברך לפי שנעתר להם. וזה שינוי הטבע שהאש שטבעה לעלות תרד מטה. ואמרו חז''ל: בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל ''בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשֹנה כי אתם הרבים'' (מ''א יח כה), אמר להם: בחרו שני פרים תאומים שפרה אחת המליטה אותם, הגדלים על מרעה אחד. והטילו עליהם גורלות, גורל אחד לשם ה' וגורל אחד לשם הבעל, ובחרו לכם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך והלך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל לא רצה ללכת נקבצו כל נביאי הבעל והאשרה ולא יכלו להזיז אותו ממקומו, ונשמט מהם שלא יקרב לע''ז וברח לו מתחת כנפיו של אליהו. עד שפתח אליהו ואמר לו: לך עמהם כי עלית בגורלם! השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: אני ואחי בני אם אחת, יצאנו מבטן אחת מפרה אחת, וגדלנו יחד במרעה אחד ובאבוס אחד אכלנו, והוא עלה בחלקו של מקום ויזכה לעלות קורבן לה' ושמו של הקב''ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל וע''י הקרבי אכעיס את בוראי, לא אלך איתם! אמר לו אליהו: פרי פרי אל תירא! לך עמהם ואל ימצאו סיבה ועלילת שוא. שכשם ששמו של הקב''ה מתקדש על אותו פר שעימי, כן מתקדש שמו של הקב''ה על ידך. שכולם יראו באפסותו של הבעל ובעליונותו של בורא עולם. אמר לו הפר: וכך אתה מיעצני?! אני נשבע שאיני זז ממקומי עד שתמסרני בידם! שנאמר: ''ויקחו את הפר אשר נתן להם'' (יח כו), זה שכתוב (ישעיה א ג): ''ידע שור קֹנהו'' (מדרש רבה כג).

ומובא בספר ליקוטים מהאריז''ל: דע! שדתן ואבירם נתגלגלו בשני פרים שהקריב אליהו הנביא זכור לטוב עם נביאי הבעל, ודע! כי דתן היה יותר ממותק מאבירם, ולכן נתגלגל באותו פר שעלה בגורל לה', אבל אבירם שהיה יותר רשע עלה לגורל הבעל, ולכן לא רצה להתקרב עד שלחש לו אליהו זכור לטוב באזניו ואמר לו: ''כשם שמתקדש שם שמים על ידי חברך כך יתקדש על ידך'' ושמע ממנו ומסרו לנביאי הבעל ונשרפו שניהם כמו שנשרפו בימי משה רבינו ע''ה, ואלמלא כן היאך ארבע מאות וחמשים איש לא היו יכולים להזיז רגלו מן הארץ. וכולם נשחטו ע''י אליהו.

''ויקחו את הפר אשר נתן להם ויעשו, ויקראו בשם הבעל מהבֹקר ועד הצהרים לאמֹר הבעל עננו ואין קול ואין עֹנה, ויפסחו על המזבח אשר עשה'' (יח כו). הכתוב מספר רוב השתדלותם להוריד האש, שקראו בשם הבעל מן הבוקר שאז זמן תגבורת השמש ועד הצהרים שאז נחלש כח השמש. כנראה שהיו עובדים לשמש היו בטוחים שיוריד להם האש וכיון שלא ירד האש כצאת השמש בגבורתו, ידעו שהאש לא תרד. והוכרחו להפסיק כדי לתת לאליהו לעשות הפר שלו (אברבנאל). וחז''ל אמרו: הטעם שפסחו על המזבח? שהם עשו תחבולה והתחכמו ועשו מנהרה חפרו מתחת למזבח ועשו את המזבח נבוב וחלול והכניסו לתוכו את חיאל בית האלי על מנת שיצית עם גחלי אש בעצי המזבח, ואמרו לו: כשתשמע את הקול מיד הדלק והבער את האש. מה עשה הקב''ה כדי להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, זימן שם נחש הכישו ומת במקום (ירושלמי סנהדרין).

''ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שׂיח וכי שׂיג לו'' (יח כז), והרי אתם אומרים אלהים הוא חיאל בית האלי שמא כעת הוא יושב בישיבה דחופה בשיחת ועידה דחופה עם יועציו. ויכול הוא לענות כשישמע אבל עדיין לא שמע כי מדבר הוא כעת עם אדם כלשהו. וכי שׂיג לו - אולי כעת הוא משיג ורודף במלחמה ואין זמנו פנוי אליכם, או משיג השגות ומעיין בחכמות ועל כי הוא טרוד בדבר מה נבטל ממנו חוש השמע, כעת הוא מרוכז בעניינים רוחניים שמימיים ולכן אינו שומע אתכם. וכי דרך לו - אולי יצא לבית הכסא להתפנות או הלך לרגל עסקיו. אולי ישן הוא ויקץ, ועשה מהע''ז שלהם ליצנות התלוצץ ואמר להם דרך ליצנות קראו בקול גדול (רש''י).

ואמרו חז''ל: כשבא אליהו לכרמל כינס את כל הכמרים ואמר להם: ''קראו בקול גדול כי אלהים הוא'' (יח כז). מה עשה הקב''ה? הדמים את כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים, והיה העולם תוהו ובוהו כאילו לא היתה בריה בעולם, שנאמר: ''ואין קול ואין עֹנה ואין קשב'' (יח כט), שאין אלוה מקשיב להם, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו (שמות רבה כט). ובזה שנאמר: ''ואין קול ואין עֹנה ואין קשב'' נרמז שגם חיאל בית האלי לא שמע, שנחש הכישו ומת ולכן התיאשו, וגם זה לא הספיק להם, אלא התגודדו עד שפוך דם עליהם. ''ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי'' (יח ל), ציוה עליהם שיגשו אליו כדי שיראו במו עיניהם את כל אשר הוא עושה ולא יחשדוהו במרמה או במעשה כשפים, ולכן יצק מים על העולה ועל העצים שמעשה כשפים אינם מצליחים במים. הסתכלו כולכם יפה ותראו שמעשה נס הוא ולא הערמה ותחבולה, ולא כנביאי הבעל שעושים במחשך מעשיהם. ''ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב'' (יח לא), שתועיל זכות השבטים בדבר הזה ויענהו ה' בתפילתו. שהקב''ה הבטיח לו ''ישראל יהיה שמך'' בא לומר: שהם עובדים לאלהים אחרים בסוברם שיש להם השפעה על השרים של מעלה, ואילו עם ישראל עובד לאלהי השמים שהוא ברא כולם ומושל בכל. וביקש זכות יעקב בפרט, שבעוברו את נחל יבוק התאבק עם המלאך ויכול לו ועל שם כך נקרא ישראל, ''כי שׂרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל''. והקב''ה אמר לו: ''לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל'' (בראשית לב כח). ועוד רמז יש בזה כשם שעשה יעקב בהר המוריה שלקח מאבני המקום, היינו מן המזבח שנעקד עליו יצחק, ואמר: אם עתידים בני להיות צדיקים יתאחדו כל י''ב האבנים ועשה מהן מזבח לה' (אלשיך).

''ויבנה את האבנים מזבח בשם ה', ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח'' (יח לב), עשה התעלה מאה על חמשים אמה זכר למשכן שגם הוא היה מאה אמה על חמשים אמה. וכשם שמשה בנה מזבח י''ב אבנים, אף אליהו כן (פסיקתא). ואליהו ערך את העצים וניתח את הפר ושׂם נתחי הפר על העצים, ואז ציוה למלא ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים וציוה לעשות כן פעם שניה ושלישית ובכל פעם ארבעה כדים שלוש פעמים סה''כ י''ב כדים. ועשה ג' פעמים כנגד ג' האבות שהתפלל לאל ואמר: אלהי אברהם יצחק וישראל. ובכל פעם יצק ארבעה כדים שהם כנגד ארבע האמהות שרה רבקה רחל ולאה. ועשה כן כדי להגדיל את הנס, וזה גם סימן ל - י''ב השבטים כמו שעשה באבנים (אברבנאל). ושפך הרבה מים שהיו יקרים מאוד בימים אלו של בצורת במשך שלש שנים והיו שותים במידה במשקל ובמשורה וחבל על כל טיפה. וכ''ז כדי להראות בטחונו בהקב''ה שתיענה תפילתו. אלישע תלמידו יצק מים על ידיו, ונעשו עשר אצבעות ידי הנביא כעשרה מעינות מים, וזרמו מהן מים אל התעלה אשר סביב המזבח ומלאו אותה.

ואמרו חז''ל: לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, כמו שנאמר (יח לו): ''ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו'' (ברכות ו:). ור' חלבו סובר: שתפילת מנחה צריכה זירוז יתר, כיון שאדם בשעות הצהרים נמצא באמצע עסקיו וענייניו ויצרו גובר עליו שאם יפסיק באמצע וילך להתפלל יהיה לו הפסד ממון מרובה. ולכן צריך להיות זהיר וזריז בתפילת המנחה. ונקראת מנחה ע''ש תמיד של בין הערביים, שנקראת: ''מנחת ערב'' שנאמר: ''תכון תפִלתי קטֹרת לפניך, משאת כפי מנחת ערב'' (תהלים קמא ב).

''ענני ה' ענני'', ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם או מעשה קסמים, (ת''י) ענני באש ענני במטר (ברכות ו:). ''ותפֹל אש ה' ותאכל את העֹלה ואת העצים ואת האבנים: וירא כל העם ויפלו על פניהם, ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים'' (יח לח), אמרו ב' פעמים שעשה למשה נסים ונפלאות ועשה לאליהו נסים ונפלאות. הכפל לחזק האמונה בליבם אמרו ושנו. וראינו מכל זה שעשה אליהו שלושה נסים גדולים: בתחילה עצר את השמים, איש חש ונשבע מהיות גשמי מעונים. איש טל ומטר עצר שלוש שנים. אח''כ החיה את בן האלמנה יונה הנביא. ולבסוף הוריד את האש, איש נענה באש משמי גבוהים, איש סחו אחריו ה' הוא האלהים. ככתוב (מלאכי ג כג): ''הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם''.




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על תוכחת משה רבינו לעמ''י שעבדו לעגל.

אחד הדברים המתמיהים ביותר הוא כיצד יתכן שאותם יוצאי מצרים אשר זכו להכרה גלויה של השי''ת וכל אחד הראה עליו באצבעו כמ''ש: ''זה אלי ואנוהו'' (שמות טו ב). עשו אחר זמן קצר ביותר את העגל? חטאו חטאה גדולה ''סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם עשו להם עגל מסכה'' (לב ח), מהו פשר ירידתם הגדולה והמהירה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? השאלה העיקרית הזקוקה לבירור היא מה היתה הסיבה שהביאה אותם לקילקול גדול זה? כיצד יתכן שבנ''י שיצאו ממצרים דור דעה שראו מראות אלהים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן בנבואתו וישעיהו הנביא, ענקי רוח שהגיעו לדרגת אדה''ר קודם החטא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן זוהמת הנחש הקדמוני פסקה מהם, דור מקבלי התורה.

עבדים היינו לפרעה וירעו אותנו המצרים, כמו שנאמר: ''הבה נתחכמה לו'' (שמות א י), ויענונו, כמו שנאמר: ''וישימו עליו שרי מסים למען ענֹתו בסבלֹתם, ויבן ערי מסכנות לפרעה את פִתֹם ואת רעמסס'' (א יא), ויתנו עלינו עבודה קשה, כמו שנאמר: ''ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפרך'' (א יג), ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, כמו שנאמר: ''וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבֹדה'' (ב כג), וישמע ה' את קולנו, כמו שנאמר: ''וישמע אלהים את נאקתם'' (ב כד), ואת לחצנו, כמו שנאמר: ''וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם'', ויוציאנו ה' ממצרים - לא ע''י מלאך ולא ע''י שרף, אלא הקב''ה בכבודו ובעצמו. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו: שהוציאנו ממצרים ביד חזקה וזרוע נטויה ובאותות ובמופתים ועשה בהם שפטים ובאלהיהם והרג את בכוריהם ונתן לנו את ממונם הן במכות דם וחושך והן על ים סוף עני שבישראל העמיס חמשים חמורים טעונים משלל מצרים וקרע לנו את ים סוף לי''ב גזרים העבירנו בתוכו בחרבה שיקע צרינו בתוכו וסיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה. בזכות משה רעיא מהימנא האכילנו את המן, לחם אבירים - לחם שנבלע באברים אכל איש אוכל מזין ורוחני. הגיז לנו את השלו. בזכות מרים הנביאה השקנו מי באר מבארה של מרים ''ההפכי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים'' (תהלים קיד ח). ובזכות אהרן הכהן הגדול מאחיו הקיפנו שבעה ענני כבוד. כיצד דור כזה נכשלו בחטא העגל?!

אומר הגה''צ הרב יהודה ליב חיסמן זצ''ל הנה ידוע כמה נלאו רבותינו ז''ל לדעת מה היה החטא במעשה העגל? זה אומר בכה וזה אומר בכה. ומאי דכתיב: ''ויאמרו אלה אלהיך ישראל'' (לב ד), כבר כתב הרמב''ן ז''ל שאין טיפש בעולם אשר יחשוב כי הזהב אשר באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים. ובפרט דור המדבר דור דעה דור מקבלי התורה הקדושה, הם אשר ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו ויאמינו ומיד לאחר שנגלה עליהם השי''ת על הר סיני ופתח להם כל השבעה רקיעים והראה להם כי ''ה' אחד ושמו אחד'' (זכריה יד ט) אין עוד מלבדו! ושמעו מפיו כביכול ''אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' (שמות כ ב), והיאך אפשר להעלות על הדעת כי יחשבו כן על הזהב אשר באזניהם ועל העגל אשר רקד לפניהם?!

אמר הקב''ה למשה אחר כל הנסים והנפלאות שעשיתי להם במצרים ועל הים וראו כבודי בסיני שירדו כמה רבבות מלאכים וקשרו להם עטרות, שנאמר: ''ועטרת תפארת בראשך'' (יחזקאל טז יב). ואח''כ עשו עגל בחורב, שנאמר: ''יעשו עגל בחֹרב'' (תהלים קו יט), לשעה קלה שכחוני. ולא עוד אלא במדבר אני הולך לפניהם לפני אנשי המלחמה לתור להם מנוחה ובית מלון, שנאמר: ''וה' הֹלך לפניהם יומם'' (שמות יג כא), משפיל להם את הגבוהים ומגביה את העמקים והמטרתי להם לחם מן השמים. והים מעלה להם שלוים, שנאמר: ''ויגז שלוים מן הים'' (במדבר יא לא). לא חסרו דבר. ואחר כל זאת עשו עגל?! (תנחומא לה). ועוד יותר תגדל הפליאה, זה ארבעים יום אחרי עומדם במעמד הנשגב והנבחר ושמעו את קול ה' מתוך האש. הקדימו נעשה לנשמע ובאו בסוד מלאכי השרת ''גבֹרי כח עֹשי דברו, לשמֹע בקול דברו'' (תהלים קג כ), והעיד הבורא עליהם אז ''מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי... כל הימים'' (דברים ה כו). ופתאום נהפך עליהם הגלגל וירדו לדיוטא התחתונה לתהום הנשיה ''סרו מהר מן הדרך''. אמנם חז''ל במסכת סנהדרין דנו כל זה בהשקפה אחרת באומרם: לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה - העגל, אלא כדי להורות תשובה לרבים. כשנתבונן בהשקפת חז''ל שדנו את דור המדבר לכף זכות, נוכל להבין איך באו לכלל ירידה רוחנית כזו. דור דעה כזה שהשיגו חכמה יותר מכל הדורות, שלא היה אחריהם דור גדול בדעה כמותם במעלות השכליות ומעלות המדות בחריפות ובהרגשה, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר?!

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב ''וירא העם כי בֹשש משה'' (לב א), אל תקרי בושש אלא באו - שש. בשעה שעלה משה למרום א''ל לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש בצהרים אני בא! לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. א''ל - השטן: משה רבכם היכן הוא? אמרו: עלה למרום. א''ל: באו שש, ולא השגיחו עליו - לא התיחסו לדבריו. מת! ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. וזהו שאמרו לו לאהרן ''כי זה משה האיש'' ''זה'' הכוונה שהצביעו לעבר הדמות שהראה להם השטן. וברש''י: כשעלה משה להר א''ל: לסוף מ' יום אני בא בתוך שש שעות. הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המניין היה והוא אמר להם מ' יום שלמים יום ולילו עמו, ''ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'' (בראשית א ה). ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בז' בסיון עלה. נמצא יום מ' ב-י''ז בתמוז היה. ב-ט''ז בא שטן ועירבב את העולם. והראה דמות חושך וערפל וערבוביא לומר ודאי מת משה שהרי באו כבר שש שקבע לכם ולא בא (שבת פט.).

במדרש אנו מוצאים המשך הדברים, וכיון שבאו שש שעות ולא ירד משה, מיד ויקהל העם על אהרן... אותה שעה עמד עליהם חור בנה של מרים וא''ל: קציעי צואריא - קטועי וכרותי צואר, מחויבי מיתה, מורדים, אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב''ה?! מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן שנאמר: ''ויקהל העם על אהרן'' (לב א) וא''ל: כשם שעשינו לזה - לחור כך אנו עושים לך! כיון שראה אהרן כך נתיירא, שנאמר: וירא אהרן - מלשון יראה, ויבן מזבח לפניו. מהו מזבח? מן הזבוח שלפניו. ויבן מלשון בינה והבנה, אהרן הבין שהזבוח המוטל לפניו - חור בן מרים וכלב לא רצה לעשות רצונם ולכן הרגוהו. והבין שאם לא ישמע בקולם אף לו יעשו כך, עמד ובנה להם מזבח. מה ראה אהרן - לבנות מזבח לעגל הזהב?

א''ר אלעזר, ראה את חור שזבוח לפניו - שהרגוהו על שמיחה בידם. אמר: אם אין אני שומע להם - לבנות מזבח לעגל, הם עושים לי כמו שעשו לחור - ויהרגוני, ומתקיים בהם: ''אם יהרג במקדש אדני כהן ונביא'' (איכה ב כ). ולא תהיה להם תקנה - על הריגת כהן ונביא כאחד.

מוטב שיעבדו לעגל, אפשר תהא להם תקנה בתשובה. ''וירא אהרן ויבן מזבח לפניו'' (לב ה), אמר אהרן: אם הם בונים אותו, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתם כלה - ונגמרת בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו ורבינו משה יורד. ומתוך שאני בונה אותו לשמו של הקב''ה, זה שכתוב: ''ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר'' (לב ה), מכאן שהמזבח של אהרן נבנה לשם ה' (מדרש רבה מא ז).

התורה מספרת שאהרן לקח את נזמי הזהב אשר באוזני העם. צר בחרט השליך באש ויצא העגל. השאלה היא איך יתכן שאהרן קדוש ה' יכשל ויכשיל באיסור כה חמור בעוון ע''ז? הר''ר אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה שולל את האפשרות שאהרן עשה ע''ז. כמו כן דוחה מכל וכל שאהרן פחד מהעם וזה הביא אותו לעשות עגל. וזה מש''כ בעניין חטא העגל. חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. גם ישראל לא ביקשו ע''ז, רק חשבו שמשה מת... ולכבוד ה' נעשה העגל. על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה'... וכן עשו כאשר ציום.

כיוצא בכך כותב הרמב''ן: לא ביקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וכיון שראו העם את משה-ברדתו מן ההר עם הלוחות, מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו-למשה לשרפו לזרות עפרו על פני המים ולא היה מהם חולק עליו כלל.

בהבהרות אלו של גדולי פרשני התורה יש משום תשובה לשאלה הנוקבת, היאך ירדו יוצאי מצרים ירידה תלולה כל כך ימים מעטים בלבד לאחר המעמד הנשגב של מתן תורה בסיני? לפי זה מתברר, שמרבית בני העם לא בגדו חלילה באלהי אבותיהם, ועשיית העגל לא באה אלא לצורך השגת מורה דרך במקום משה, שבטעות היו סבורים שמת, שהשטן עירבב העולם והראה להם דמות מטתו פורחת באויר. עם זאת היה מיעוט קטן בעם שמנה כשלושת אלפי איש המהוים רק חצי אחוז מכלל האומה שעבדו את העגל לשם ע''ז, ואלו באו על עונשם הראוי מידי הלויים נאמני משה. ומכיון ששבט לוי הנאמנים לה' ובאו לעזרת ה' בגבורים לקריאת משה ''מי לה' אלי'' לא השתתף בחטא העגל, כותב ''המגן אברהם'' נוהגין לקרות ללוי פרשת העגל, וקורין אותה בקול נמוך. שהרי הכהן והלוי לא השתתפו בחטא העגל ולכן אינם מתבזים כשקוראים לפניהם על החטא הכבד שדבק בשאר שבטי ישראל. ולכן מתחילת הפרשה ועד שלישי ז''א קריאת כהן ולוי הם 92 פסוקים מתוך 139 פסוקים שבכל הפרשה, שזה דבר נדיר ביותר.

אלא הסברם של דברים הוא, שמשעה שיצאו ממצרים ועד עתה היה משה רבינו הולך לפניהם ומנהיגם מנחה אותם כיצד לנהוג ומספק את צרכיהם במקום מדבר וציה, לפתע פתאום ללא כל הכנה נפשית מתבשרים שמשה מנהיגם האהוב מת, בא שטן ועירבב את העולם הבריאה כולה מתאבלת על מותו של נביא ה'. הראה להם שמשה מת ומיטתו פורחת באויר. כל ישראל היו שרויים בפחד ובבהלה. לנגד עיניהם חושך ואפילה ענן וערפל. כל העולם כולו נתון בעירבוביא גדולה. לנוכח זאת איבדו את עשתונותיהם. שבורים ורצוצים על מות מנהיגם הדגול והנערץ אדון הנביאים. פחודים ומבוהלים למראה העירבוביא והחושך לא היתה להם רגיעה ושליטה עצמית ואז הפילם השטן לתהום הרוחני. כאשר אדם בהול ואובד עצות הריהו בסכנת נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. או אז אין היצר זקוק להשתמש בנישקו הקבוע כדברי הגמ' במסכת שבת קה: כך אומנותו של יצה''ר, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו ''לך עבוד עבודה זרה'' בצורה מדורגת, אלא מדרדר ומפיל אותו בבת אחת לדיוטא התחתונה, כמו שנאמר: ''סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם'' (לב ח).

''וירא העם כי בושש משה'', באו שש שעות. נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל - מערב רב, ושני חרטומי מצרים עמהם, ושמותם יונוס ויומברוס בניו של בלעם שהיו עושים לפני פרעה כל אותם כשפים, כמו שכתוב: ''ויעשו גם הם חרטֻמי מצרים בלהטיהם'' (שמות ז יא). ונקהלו כולם על אהרן, שנאמר: ''ויקהל העם על אהרן'' ויאמרו: שמשה שוב אינו יורד כבר! ואותו היום יום ארבעים היה - לעליית משה להר סיני, בשש שעות ביום - בצהרים. אמרו להם אהרן וחור - בנה של מרים, עכשיו - בקרוב יורד משה מן ההר! לא השגיחו בהם - לא התייחסו לדבריהם, וי''א: שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר, ממה שאמרו: ''כי זה משה האיש'' משמע שהראוהו באצבע. מיד עמד חור בן מרים וכלב, וגער בהם שיזכרו שהקב''ה הוא העושה להם נסים ולא תקצר ידו מפני משה. עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כן נתיירא והיה מעסיקן בדברים, והם אומרים לו: ''קום עשה לנו אלהים''! והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. אמר אהרן להם: ''פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם''! דבר קשה אמר להם אהרן, שהנשים מתעכבות בו - כך טבע הנשים שהן מסרבות למסור את תכשיטיהן ובכך יתעכב מעשה העגל. שהן ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקב''ה במצרים ובים ובהר סיני.

הלכו - אנשי הערב רב, אצל הנשים. עמדו עליהם-הנשים ואמרו: חס ושלום שנכפור בהקב''ה שעשה לנו כל הנסים והגבורות האלו, ונעשה ע''ז?! כיון שלא שמעו להם-הנשים למסור תכשיטיהן, מה כתוב שם? ''ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם'' (לב ב), אשר באוזני נשיהם לא נאמר, אלא אשר באוזניהם. בלית ברירה הגברים מסרו את הנזמים שלהם, באותה תקופה גם גברים ענדו נזמים (נזם זהב באף חזיר). מעשה שטן הצליח והם הסירו את נזמי הזהב אשר באוזניהם. אמר רבי ירמיה: כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: ''אליך נשאתי את עיני, היֹשבי בשמים'' (תהלים קכג א), אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כרחי אני עושה - הם עושים. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. וי''א: שמיכה היה שנתמכמך בבנין. האיש שגרם ליצירת העגל מצחק ע''י כשפים היה מיכה. שבהיות ישראל במצרים התלונן משה רבינו ע''ה לפני הקב''ה על קושי הגלות והשיעבוד של בנ''י, שהיו המצרים לוקחים את ילדיהם הקטנים ומשקעים אותם לתוך הבנין והיו מתים. א''ל הקב''ה: אל יקשה בעיניך דבר זה, דע! שקוצים אני מכלה מן העולם. שיודע אני שאילו היו נשארים בחיים היו נעשים רשעים גדולים. ואם אתה רוצה להווכח בזה לך והוצא אחד מהם! הלך משה והוציא תינוק מן הכותל שעדיין לא מת, וחיזקו-עשה לו החייאה עד שריפאו מן השחיקה. ושמו של הילד הזה היה מיכה שפירושו ממועך, על שהוציאוהו ממועך מתוך הקיר. וכשביקש משה רבינו להוציא את ארונו של יוסף מתוך הנילוס מן היאור שבמצרים שלתוכו הטילוהו המצרים. והיה שם מיכה התינוק שהציל משה מן הלבנים, וראה את משה רבינו כשהוא לוקח טבלה-קלף וכתב עליה ''עלה שור'' וזרק אותה לתוך הנהר וצף ועלה ארונו של יוסף למעלה. והלך מיכה ולקח את הקמיע גנז ושמר אותו עד עכשיו. וכשראה עכשיו שזרק אהרן את הזהב תוך האש, זרק גם הוא את הקמיע הזה לתוך האש השליכו לתוך הכור בין הנזמים ויצא העגל מעצמו מתוך האש. וגרם מיכה להטעות הרבה אנשים אחרי העגל הזה ע''י הטלת הטבלה הזו, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע ומדלג, שבכח השם המפורש שהיה חקוק עליה יצא העגל שהיה מדבר מתוך האש ואמר: ''אנכי ה' אלהיך'', וחשבו שיש בו ממש. וכשראו אנשי הערב רב שיצא העגל כשהוא מדבר אמרו: ''אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'' (לב ה). פתחו מלאכי השרת ואמרו: ''שכחו אל מושיעם, עֹשה גדֹלות במצרים'' (תהלים קו כא). מה עשה אהרן? אמר ידחה הדבר עד למחר, שנאמר: ''ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר'' (לב ה). ורוה''ק צווחת, ''מהרו שכחו מעשיו'' (תהלים קו יג). אמר הקב''ה: בעוה''ז ע''י יצה''ר חטאתם. לעתיד אני עוקרו מכם, שנאמר: (יחזקאל לו כו) ''והסִרֹתי את לב האבן מבשרכם'' (תנחומא יט).

הסיבה העיקרית לחטא העגל היא החברה הרעה. כידוע חטא העגל בא ע''י הערב רב. שעפ''י תרגום יונתן בן עוזיאל היו כפליים מיוצאי מצרים.

''לך רד כי שחת עמך'' העם לא נאמר כאן אלא עמך. א''ל הקב''ה למשה: עמך עשו את העגל! שאני אמרתי לך ''והוצאתי את צבאֹתי את עמי בני ישראל'' (שמות ז ד), ואתה היית גורם וקבלת את הערב רב ואמרת מוטב לקבל את השבים. ואני הייתי רואה מה הם עתידים לעשות, והם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודה זרה וגרמו לעמי לחטוא עמהם. ראה מה כתוב: ''ויקח מידם ויצר אותו בחרט... ויאמרו אלה אלהיך ישראל'' (לב ד), אלהינו אין כתיב, אלא ''אלה אלהיך ישראל''. שהגרים שבאו עמהם ממצרים הם עשו אותו, וכמה זהב היה באותו העגל? רבי תנחום בר חנילאי אמר: מאה עשרים וחמשה קנטרי זהב היה בו, שכן ''מסכה'' בגימטריא מאה עשרים וחמשה (תנחומא כא).

ועליהם אין להתפלא כ''כ כי כבר אמרו חז''ל: ''זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי'' נתבונן ונראה כי רק הערב רב דאגו מהעדרו של משה.

כידוע הערב רב נספח ליהדות בעקבות המלצתו של משה, כדברי רש''י: ''שחת עמך'', שחת העם לא נאמר אלא שחת עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו. הם התקוממו על אהרן ובקשו ממנו מנהיג שידאג להם לפרנסתם. הרי בזכות משה היה להם מן וכעת ''זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'' (לב א).

נפלא להבין הטענה על משה רבינו, הלוא הערב רב הם החרטומים שהכתוב מעיד עליהם שאמרו במכת כינים ''אצבע אלהים היא'' (ח טו), ואח''כ הם באים להתגייר והיו מוכנים לעזוב את ארץ מולדתם את כל קנינם ורכושם את כל טוב ארץ מצרים והולכים אל המדבר ארץ לא זרועה יחד עם בנ''י. לא הובטח להם שום זכות בא''י, ובכל זאת עזבו את ארץ מולדתם הפקירו הכל כדי להצטרף לבנ''י, א''כ מה יש להרהר אחריהם, הרי הנביא ירמיה אומר בשם ה': ''כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'' (ירמיה ב ב), ולכאורה הדברים ק''ו על הערב רב שהלכו מתוך הכרה, לסבול את הדרך הנוראה הזו במדבר ציה נחש שרף ועקרב מבלי לקבל חלק ונחלה בא''י. הלוא הם אידיאליסטים אמיתיים יודעי ה' שהכירוהו ע''י מכות מצרים, ראו את ההצלחות של עמ''י ונדבקו אליהם. ראו כיצד הקב''ה משגיח על עם שלם, המצרי שותה דם והיהודי מים ושום טצדקי לא עוזר לו להפוך את הדם למים, הצפרדע משחיתה רק במצרים ולא ביהודים, הכינם באדם ובבהמה של המצרים בלבד, ערוב משחית רק במצרים וכאילו החיות יודעות מיהו יהודי ואינם פוגעות בו, בדבר מתו בהמות המצרים, כמו שנאמר: ''הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמֹרים בגמלים בבקר ובצאן, דבר כבד מאד'' (ט ג), שחין פורח אבעבועות רק במצרים, הברד אש ומים עושים שלום לעשות רצון עושיהם, ארבה אכל את כל השדות וכן מגלה את הגבול בין מצרים וכוש, הלכו בחושך בלי לראות המצרי יושב בחושך ולבנ''י אור במושבותם ראו את כל אוצרות המצרים אך לא שלחו ידם בגזל, מכת הבכורות אך ורק במצרים ''וימת כל בכור בארץ מצרים... וכל בהמה'' אין בית אשר אין שם מת.

אחר שהגרים ראו את כל הנסים הללו באו ודבקו בעמ''י, א''כ למה לא לקבלם, מדוע ה' בא בטענה על משה שקיבל את הגרים האספסוף אשר בקרבו?! אולם ה' לבדו חוקר לבות ובוחן כליות יודע לב האדם, יודע מרת נפשם ואמר למשה ''והוצאתי את צבאֹתי את עמי, בני ישראל'' (שמות ז ד). כמו שכותב הרמב''ם בהלכות דעות: כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. הוא ששלמה המלך אומר: ''הולך את חכמים יחכם, ורֹעה כסילים ירוע'' (משלי יג כ), וכן דוד המלך ע''ה אומר בתהלים ''אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'' והדברים נאמרים גם על דור המדבר דור דעה שהולכים בתוך עמוד האש והענן דורו של משה רע''ה מקבלי הדת פנים אל פנים צריכים להתרחק מן הערב רב מהאספסוף אשר בקרבו.

וכמו שהמשיל החפץ חיים משל למה הדבר דומה? לשופך מים חמים לתוך מים קרים, אמנם מחמם הוא את המים הקרים, אבל גם המים החמים מתקררים ונעשים פושרים, מלשון פשרה לא חם ולא קר.

והנמשל: בא ללמד ונמצא למד. כי לא כל אחד יכול לקרב רחוקים וחמירא סכנתא מאיסורא, כי יתכן שהוא בא לקרב ויצא מתרחק. ''אשרי אדם מפחד תמיד'' (משלי כח יד), ולא לבטוח בעצמו אם נמצא בחברה זרה. חייב שמירה מעולה לא להתקרב אל הסביבה ולשמור מהם מרחק כמטוחי קשת ולא להתקרב לאינשי דלא מעלי שלא ישלוט בו אש הגיהנם דהיינו יצה''ר. ועל זה הורו חז''ל: ''ואל תתחבר לרשע'' (אבות א ז), כי ההתחברות עמו עלולה לקלקל ולהזיק אפילו לצדיק כמו שראינו אצל בני דור המדבר, הוא שאומר הכתוב: ''אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כֻלכם: אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תפֹלו'' (תהלים פב נ).

בני ישראל לא ביקשו חלילה תחליף להקב''ה, הם חיפשו תחליף למשה רבינו. כך הם גם אומרים בפירוש: ''כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'' (לב א). הם חיפשו גורם מקשר בינם לבין ה', כפי שהיה משה רבינו: ''אנכי עֹמד בין ה' וביניכם'' (דברים ה ה). מחשבה זו היה לה על מה להתבסס, בני ישראל ראו שהקב''ה הוציאם מארץ מצרים דוקא באמצעות משה. הם ראו שבחר לתת את התורה על ידו, ומשה הוא שהעבירה להם.

כתב הרמב''ם וזה לשונו: אמרו חכמים, קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרים בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן ברוב הנסיונות האספסוף היה בהם תחילה.

משה רבינו עלה להביא את התורה ארבעים יום וארבעים לילה. ''וירא העם כי בֹשש משה לרדת'' (לב א), הוא איחר בשש שעות העם היה מאוד מתוח ארבעים יום וארבעים לילה בלי מנהיג שכל דבריו אמת וצדק ותגזר אומר ויקם לך, פתאום הוא מאחר בשש שעות? הדאגה כרסמה בלב העם והספקות החלו להתעורר. במדבר הצטרפו אליהם כשלושת אלפים מהערב רב האספסוף שראו בהצלחת ישראל במצרים ושהם נתונים בנסים תמידיים זה סינוור את עינם, והחליטו להצטרף לעם הזה. וכשהמנהיג נעלם הסיתו את הציבור. כשראו העם שהמנהיג בושש לרדת הם הסיקו כשם שהקב''ה יכול לדבר עם בשר ודם עם משה רבינו ודרכו להעביר לנו את ההוראות והציווים כביכול משה שימש כמדיום בינינו לבין הקב''ה, ומזה הסיקו שגם עגל יכול להיות מדיום מתווך אמצעי ביננו לבין הבורא, אך היתרון של עגל מסכה מזהב, שהזהב לא מת והוא קיים לעולם וההנהגה תהיה דרך האמצעי הזה.

כתב הרמב''ם (בפ''א מהלכות ע''ז) שיש ג' גדרים בע''ז: א) בדור אנוש, תחילת העבודה זרה, היתה כוונתם לגמרי לשם שמים והיינו שחשבו שרצון ה' שיכבדו לשלוחיו הכוכבים והגלגלים - כוחות הטבע, כי כך כבודו של מלך שיכבדו משרתיו וזהו שורש הע''ז, והבל הוא. כי רצון ה' שיפנו ישר אליו וכשמכבדים השלוחים יורדים מזה לע''ז גמורה ב) אח''כ בהשתדלות היצר וחיילותיו, נביאי השקר נביאי הבעל וכהני - כמרי ע''ז, מתחילים לעבוד את השלוחים - הטבע עצמה, בחושבם שמסר ה' בידם להרע ולהטיב כי רם ה' מעל כל אלה ג) אח''כ נשכח שם ה' מהם לגמרי, ויחשבו שאין אלהים זולת הכוכבים והגלגלים וכד' - הטבע. נמצא! שהטעות הראשונה - גדר א', הוא הפתח אשר בו נופלים אל הע''ז היותר גרועה - גדר ג'.


'' שומר פתאים ה' ''





הפטרה לשבת פרה - ויהי דבר ה'


ההפטרה: ''ויהי דבר ה''' יחזקאל פרק ל''ו פס' ט''ז - סוף

ספרדים: יחזקאל פרק ל''ו פס' א - ל''ו

בהפטרה מסופר: שה' יטהר את ישראל במים טהורים מי אפר פרה אדומה.

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם: כה אמר... ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם.

בפרשה מסופר: על טהרת הטמאים במי אפר פרה אדומה.

ויקחו אליך פרה אדומה ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור, והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא: הוא התחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, כי מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו: ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי: ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב: מי נדה לא זורק עליו טמא הוא:





קריאת ההפטרה



{יז} בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: {יח} וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: {יט} וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: {כ} וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: {כא} וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: {כב} לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: {כג} וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: {כד} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: {כה} וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: {כו} וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: {כז} וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: {כח} וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים: {כט} וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: {ל} וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם: {לא} וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: {לב} לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: {לג} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: {לד} וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: {לה} וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: {לו} וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי יְהוָה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: {כאן מסיימים הספרדים}

{לז} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: {לח} כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שהקב''ה מטהר את ישראל ע''י מי אפר פרה אדומה.

הקב''ה פונה ליחזקאל הנביא ואומר:

''בן אדם! בית ישראל יושבים על אדמתם'' בבית שני. ''ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם'' (לו יז), במעשיהם הרעים ובכל זאת לא גרשתי אותם מעל פני רק כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. כמו טומאת הנדה שעי''ז היא מרוחקת מבעלה והוא פורש ממנה. כן היתה דרכם טמאה לפני עד להרחיקם לגולה. וכשם שהנדה בעלה מצפה מתי תטהר ותאב לשוב אליה, כך הקב''ה מצפה מתי כנסת ישראל יטהרו וישוב אליהם.

אך מכיון שעשו חילול שמו בין הגויים לכן אמור להם: ''לא למענכם אני עֹשה אלא לשם קודשי המחולל בגוים''.

''וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טֻמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'' (לו כה). אכפר על עוונותיכם ואעביר חטאת טומאותיכם בהזיית מי חטאת מי אפר פרה אדומה המעבירין טומאת המת. כמו שהטמא נטהר במים כן הטמא מעוונות נטהר בכפרה.

ונתתי לכם לב חדש
- לב ישר ומוכנע, יצר שנתחדש לטובה, לב שומע ורוח נכונה לקבל דברי האל יתברך באהבה.

והסירותי את לב האבן מבשרכם
- לב החזק והקשה כאבן, לב רשע ותקיף כאבן. ארחיק אתכם מכל טומאת העוון שהייתם רגילים בו.

ונתתי לכם לב בשר
- לב נכנע ורך כבשר, לב ירא מה' לעשות רצונו.

ואת רוחי אתן בקרבכם
- אחזיר לכם רוח הנבואה, רוח קודשי מה שהיה נחסר כל ימי הגולה. שע''י נסים ונפלאות שאתמיד ביניכם וע''י השראת השכינה ורוה''ק תקבלו טבע אחר הנוטה אל הקדושה ואל הטהרה.

''כה אמר ה' ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם'' - מודיע להם כי אחרי התשובה הגמורה וטהרת העוונות עד שלא ישאר רושם מהם כלל, כן לא ישאר שום רושם מחורבן הארץ כי זה תלוי בזה. כי מיום שבטלה טהרה בטל ריח הפירות. וכשתושעו מטומאותיכם אקרא אל הדגן - רבוי דגן ופרי העץ כגן עדן.

וידעו הגויים שראו בחורבנה ויראו בישובה כי, אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה, אני ה' דברתי ביד הנביאים ועשיתי.


''אשריכם ישראל... אביכם שבשמים הוא מטהר אתכם''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על טהרה ע''י מי אפר פרה אדומה.

הקב''ה ציוה לקחת פרה אדומה - תמימה באדמימות. שלא יהיו בה שתי שערות שחורות או לבנות. שתהיה תמימה ולא בעלת מום. שלא עלה עליה עול - שלא שמו עליה משא.

ולהביאה להר המשחה שהוא הר הזיתים שהיה בדיוק נוכח בית המקדש. וישחטו אותה שם וישרפו אותה וימלאו מים חיים - מים נובעים ממעין השילוח, וישימו בכלי. ואת אפר הפרה יניחו בתוך המים. ומן המים יזו על הטמאים ע''י 3 קלחים של אזוב. ביום השלישי וביום השביעי.

ולמים הללו היתה סגולה נפלאה. שהיו מטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים.

ומצוה זו היא אחת מסודותיה המופלאים של התורה הקדושה שאי אפשר לחקור ולשאול טעמה, אלא יש לקיים אותה כחוקה, ביראה ובאהבת השי''ת. ולא נתגלה סודה אלא למשה רבינו בלבד.

זה רמוז בפסוק ויקחו ''אליך'' שרק לך נתגלה סודה ולא לאחר בלתך. ואפי' שלמה המלך החכם מכל אדם שנתגלו לו מעיינות החכמה שידע שפת כל הבריאה חיות ועופות שיחת דקלים שדים ורוחות וכל רז לא אניס ליה. לא ידע סודה של פרה אדומה. וזהו שאמר: ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'' (קהלת ז כג). כלומר: חשבתי בלבי אני אחכים ואגיע להבין סוד פרה אדומה והנה היא רחוקה ממני. כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני. אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה, שואל בה ומפשפש בה. אמרתי אחכמה - בטעם זה למה מזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, והיא רחוקה ממני. ''והיא רחוקה'' בגימטריא ''פרה אדמה'' (341).

ומעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי נשיא ישראל: שגוי אחד אמר לו, לכאורה מה שאתם עושים בפרה אדומה נראה כמעשה כשפים. שיש בזה דבר סותר שמטהר הטמאים ומטמא הטהורים, ובזה מונין (מלשון הונאה) השטן ואומות העולם את ישראל באומרם איזה טעם יש במצוה זו.

אמר לו ריב''ז: האם נכנס פעם רוח רעה בגופך? אמר לו: לא. אמר לו: האם ראית מימיך אדם שנכנס בגופו רוח רעה? א''ל: כן. שאל אותו, וכיצד רפאוהו? ענה לו: הביאו שורש והקטירו תחת האיש, והיזו עליו מים ואז ברח אותו רוח רעה.

א''ל רבן יוחנן בן זכאי: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר?! אותו הדבר היא הפרה האדומה. שהטומאה היא רוח רעה השורה על האדם שנטמא במת, וכך עושים במי אפר הפרה. התשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו.

כשהלך אותו הגוי אמרו התלמידים לרבן יוחנן: לאותו גוי דחית בקנה, ומה תשיב לנו? אמר להם: זה שנאמר בפרשה ''זאת חוקת התורה'' חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה.

להבנת התורה הקדושה לא די בשכל ישר אלא יש צורך בנשמת ישראל ובקדושת ישראל. חובתנו היא לקיים את המצוות כגזירת מלך.

דיני טומאה וטהרה וכדומה מורים על מחוקק בעל חכמה ללא תכלית. הגישה לתורה צריכה להיות מתוך התבטלות לחכמה העליונה ורצון ה' המונח בה. בכך תושרש בנו האמונה שאין ביכולתנו להשיג ולהבין דרכי ה' והנהגתו בעולם. עבד ה' אמיתי נקרא רק זה שמקיים מצוות בלי שום חשבונות. אל לנו לסמוך על הבנתנו ושכלנו על פי מראה עינינו.

''ויקחו אליך'' אמר לו הקב''ה: משה! לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה.

פעם אחת ביקשו חכמי ישראל אבנים לאפוד בשישים ריבוא דינרי זהב. אחר בירור מעמיק שמעו שאת האבן הזו אפשר להשיג אצל שר רומאי עובד כוכבים בשם דמא בן נתינה שהיה גר באשקלון. ניגשו אליו החכמים וביקשו לקנות ממנו את האבן. סיכמו ביניהם את המחיר והגוי הלך להביא את האבן, אך המפתח של התיבה של אוצרותיו שבה מונחת האבן הזו היה מונח תחת מראשותיו של אביו. הגוי אמר לחכמים אני מאוד מצטער אין באפשרותי למכור לכם את האבן כעת, מכיון שלא רצה לצער את אביו ולהפריע את מנוחתו ע''י שיעירו משנתו.

לשנה האחרת נתן הקב''ה שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו. שמעו חכמי ישראל שנולדה פרה אדומה בעדרו וניגשו אליו כדי לקנות את הפרה. אמר להם: אני יודע שאם אבקש כל כסף שבעולם עבור הפרה אתם לא תעמדו על המקח ותתנו לי. אבל אין אני מבקש מכם אלא אותו סכום ממון שהפסדתי שנה שעברה בשביל כבוד אבי (קידושין לא.).

מעשה היה שנצרכו ישראל לפרה אדומה ולא מצאו, אח''כ נודע לחכמים שישנו עובד אלילים שיש בעדרו פרה אדומה. באו אליו החכמים ואמרו לו שהם רוצים לקנות את הפרה האדומה שבעדרו. אמר להם: תנו את דמיה וטלו אותה. בתחילה לא הבין הגוי מדוע הם מתעקשים לקנות דוקא את הפרה הזו הרי בעדרו יש פרות יפות ושמנות מזו, וכדרך הסוחרים שראה שרצונם דוקא בפרה זו נקב סכום גבוה ביחס לפרה רגילה ואמר: תנו לי שלשה או עדיף ארבעה זהובים ונסגור את העסקה. החכמים לא עמדו על המקח והסכימו לדרישתו, וניגשו לבדוק את הפרה שהיא עונה על דרישות פרה אדומה. כשראו שאכן הפרה אדומה, תמימה, אין בה מום ולא עלה עליה עול, אמרו לו: אנו הולכים להביא לך את הסכום שביקשת.

הגוי שמע את כל המשא ומתן בין החכמים כיצד בדקו את הפרה, ושמע על שלושת הדברים המעכבים בפרה אדומה וידע שזו פרה שקשה להשיגה. חשב לעצמו א''כ מדוע הייתי פתי והסכמתי למכור אותה סה''כ בארבעה זהובים הרי היהודים ישלמו כל מחיר שבעולם כדי לקנות את הפרה ולהביאה לבית המקדש לצורך טהרתם. אמר הגוי לעצמו הרי הפרה עדיין ברשותי וכשיבואו חזרה אעמוד איתם על המקח ואגבה מהם שכר הרבה.

כשחזרו החכמים עם ארבעת הזהובים, אמר להם הגוי: אני מצטער, חוזר אני מהמקח. שאלוהו החכמים: מדוע אינך חפץ למכור לנו את הפרה? אמר להם: הסכום הוא זעום ביחס לפרה זו. אמרו לו החכמים: הרי אתה קבעת את הסכום, א''כ מה לך כי תלין?! אך הוא בשלו. אמרו לו החכמים: אנו מוכנים לשלם לך חמישה זהובים! והגוי שידע שיכול לקבל הרבה יותר עמד בסירובו. הציעו לו עשרה זהובים וגם עשרים ועדיין עומד הוא בסירובו. העלו את המחיר למאה זהובים ועדיין הוא מתעקש. ככל שהפצירו בו יותר המחיר הכפיל והשליש את עצמו עד שלבסוף ברוב חוצפתו דרש אלף זהובים טבין וטקילין. נדהמו החכמים לסכום עצום זה אבל בלית ברירה הסכימו למחיר המופרז ואמרו לו שהם ילכו לגייס את הסכום ומחר אי''ה יחזרו לקחת את המקח.

הגוי הרשע לא הסתפק במחיר המוגזם אלא התכוין לקחת מהחכמים את הכסף ללעוג להם לרמותם ולהביא להם פרה פסולה. כך שהוא שמח וטוב לב על עסקת חייו, קרא לחברו הגוי ואמר לו: עכשיו תראה איך אצחק על היהודים הללו! הרי יודע אני שלפי תורתם פרה אדומה אסור שיעלה עליה עול, ולכן היו מוכנים לשלם לי אלף זהובים עבור הפרה ששוה מספר זהובים בודדים. כעת אני אשים עול על הפרה וכמובן שהחכמים היהודים לא ירגישו ובכך אמכור להם פרה פסולה באלף זהובים ח... ח... ח... מילא פיו צחוק. מיד ניגש לרפת והניח על צואר הפרה עול המחרשה. לא ידע הגוי שיש ביד החכמים סימנים שעל פיהם אפשר לדעת אם אכן עלה עליה עול. בצוארה יש שתי שערות שהן זקופות ועומדות כל זמן שלא הניחו עליהן עול, אבל אחר שעלה עליהן עול הן נכפפות ונופלות. ועוד סימן נוסף יש, כל זמן שלא עלה עליה עול עיניה לנוכח יביטו, עיני הפרה מביטות ישר ושוה. אבל אחר ש. שמים עליה עול עיניה פוזלות, מכיון שהפרה מסתכלת בעול שבצוארה ומכיון שקשה לה לראותו היא מנסה לראותו פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל וזה גורם לה לפזילה.

הגוי שמח וטוב לב וכבר הוא חולם כיצד הוא מהתל בחכמים לוקח את כל הונם ועוד יתלוצץ עליהם שמכר להם פרה פסולה. למחרת הגיעו החכמים עם אלף זהובים כפי בקשתו. הגוי רואה את הזהובים ועיניו כלות אליהם ומחכך ידיו בהנאה הנה כבר העסקה יוצאת לפועל. אך החכמים אמרו לו שהבדיקה של אתמול אינה תקפה להיום והם רוצים לעשות טסט חוזר לפרה. אמר להם הגוי הרי הפרה לפניכם, עשו בה כרצונכם. בדקו החכמים את הפרה ולתדהמתם מה הם רואים?! שתי השערות שעל העורף שוכבות, ועיניה פוזלות! מיד הבינו החכמים את עורמתו של אותו רשע, אמרו לו החכמים: קח את הפרה לעצמך אין אנו צריכים אותה ותצחק על אמא שלך!

בראות הגוי את חוכמת החכמים, אמר: ברוך שבחר באומה זו, שיש לה חכמים כאלה! ומרוב צער על הפסד ממונו שגרם לעצמו במו ידיו לא יכל לסלוח לעצמו והחליט להתאבד, נכנס לתוך ביתו וניתלה בחבל וחנק עצמו למות, כן יאבדו כל אויבך ה' (פסיקתא רבה יד).


רמזי הפרה

אעפ''י שמצות פרה אדומה, לא ידע בה טעם שום אדם פרט למשה רבינו, גילו חכמי האמת רמזים שונים במעשי הפרה ובמצותה, וכן אמרו חכמים: שהפרה באה לכפר על מעשה העגל.

מפני מה כל הקרבנות באים זכרים ופרה אדומה נקבה?

אמר רבי אייבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב''ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

למה אדומה
- מפני שהעוונות נמשלו לאודם שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים (אדומים כחוט שני) כשלג ילבינו.

ולמה תמימה
- שישראל קודם חטא העגל היו תמימים, וע''י העגל נעשו בעלי מומין, באה פרה מחזירה אותם לתמותם.

שלא עלה עליה עול
- שע''י העגל פרקו מעליהם עול מלכות שמים.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן
- למה דווקא הכהן צריך לטפל בפרה? מכיון שע''י אהרן הכהן נעשה העגל.

א''כ למה לא אהרן הכהן מטפל בפרה - שאין קטיגור נעשה סניגור.

ושרף את הפרה
- כשם שהעגל נשרף.

ולמה ג' מינים: עץ ארז ואזוב ושני תולעת - רמז לג' אלפים שנפלו בעגל.

תשע פרות אדומות נשרפו מימות משה רבינו ע''ה עד חורבן בית שני.

הראשונה
נעשתה ע''י משה רבינו ע''ה והיו מטהרין באפרה כל ימי הבית הראשון.

שניה
ע''י עזרא הסופר.

שלישית ורביעית
ע''י שמעון הצדיק.

חמישית ושישית
ע''י יוחנן כהן גדול.

שביעית
ע''י אליהו עיני.

שמינית
ע''י חנמאל המצרי.

תשיעית ע''י ישמעאל בן פיאבי. והעשירית יעשה מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו ויגאלנו גאולת עולם, אמן!




הפטרה לפרשת ויקהל - וישלח המלך שלמה


ספרדים: מלכים א' פרק ז' פס' י''ג - כ''ו

אשכנזים: מלכים א' פרק ז' פס' מ' - נ' (ויעש חירום)

בהפטרה מסופר: על בניית בית המקדש ועל חכמת חירום.

וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור... ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחושת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת, ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו:

בפרשה מסופר: על בניית המשכן ועל חכמת בצלאל.

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה: וימלא אותו רוח אלהים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה: ולחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת: מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש, וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות: ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש, לכל אשר ציוה ה': ויקרא ה' אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו, כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה:





קריאת ההפטרה



{הפטרה כמנהג הספרדים}
(יג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: (יד) בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ: (טו) וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי: (טז) וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה לָתֵת עַל רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: (יז) שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: (יח) וַיַּעַשׂ אֶת הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: (יט) וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת: (כ) וְכֹתָרֹת עַל שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר (שבכה) הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: (כא) וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז: (כב) וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים: (כג) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ (וקוה) וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב: (כד) וּפְקָעִים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ: (כה) עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה: (כו) וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל: {ע''כ למנהג הספרדים}

{למנהג האשכנזים מתחילים מכאן}
(מ) וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה: (מא) עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים: (מב) וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים: (מג) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת: (מד) וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם: (מה) וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים (האהל) הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט: (מו) בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן: (מז) וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת: (מח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְהוָה אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב: (מט) וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב: (נ) וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב: {עד כאן למנהג האשכנזים}





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על בניית בית המקדש ועל חכמת חירום.


בנין בית המקדש

ארבע שנים עברו למלכות שלמה ועדיין לא בנה את ביהמ''ק. דוד ביקש מה' שיברך את שלמה בנו בכסף וזהב כדי שלא יצטרך להשתמש בכסף של דוד כיון שנלקח מהגויים במלחמות.

במשך ארבע שנים אסף שלמה המלך כסף וזהב לרוב, ובהתלהבות רבה החל בהכנות לבניה. ידיד היה לדוד אביו, ושמו חירם מלך צור, וידידות זו נמשכה גם בימי שלמה המלך. ביקש המלך שלמה ממלך צור שיצוה את עבדיו לכרות לו עצי ארזים מיער הלבנון, כי מומחים היו בכריתת עצים אלו, והבטיח לשלם שכר טוב. מלך צור שלח לשלמה עצי ארזים כל אשר חפץ, והוסיף לו עצי ברושים כדי להראות חבתו לשלמה המלך שממלא בקשתו בעין יפה. תמורת זאת בקשו מלך צור תבואה שהיתה חסרה בארצו. שלמה המלך שלח לחירם תבואה בעין יפה וכן שלח לו הרבה שמן ונתן לו עשרים ערים בגליל.

יותר ממאה וחמשים אלף עובדים עסקו בבניית ביהמ''ק (180,000 לסרוגין), ובמשך שבע שנים בנו אותו, כל זמן העבודה אף עובד לא חלה וכל הכלים שעבדו בהם נשארו שלמים עד גמר הבניה.

בית המקדש היה מאוד מפואר עד שאמרו (סוכה נא:) ''מי שלא ראה ביהמ''ק בבנינו, לא ראה בנין מפואר מעולם'' כלי המקדש היו עשוים זהב טהור, ואף הקירות היו מצופים מבפנים זהב טהור ומשובח.


חנוכת בית המקדש

בתום שבע שנים בחדש חשון נסתיימה בניית ביהמ''ק, כעבור שנה בחדש תשרי חגגו את חנוכת ביהמ''ק וכל ישראל נקהלו ובאו לירושלים כדי לחוג את חנוכת הבית ברוב עם ברוב פאר והדר ובהדרת קודש לכבוד מלך מלכי המלכים, אשר בא להשכין שכינתו בביהמ''ק. כשהיתה השמחה בעצומה קרב המלך שלמה לפני המזבח, כרע על ברכיו לעיני כל ישראל, פרש כפיו אל השמים ונשא תפילה אל ה'. אנא, מלך מלכי המלכים! השרה שכינתך בבית אשר בניתי לכבודך, ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו... לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך! תהיינה עיניך פתוחות אל הבית הזה יומם ולילה לקבל תפילות עמך ישראל, אשר יתפללו אל המקום הזה, ושמעת ממקום שבתך ותמלא באהבה וברצון משאלות כל איש ואיש! ובוחן כליות ולב הנך ה' ותתן לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו.

כאשר כלה שלמה המלך את תפילתו לפני ה', קם על רגליו וכשידיו פרושות אל השמים בירך את כל ישראל: ברוך ה', אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר. לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב... ואחר הקריב שלמה המלך את הקרבנות על המזבח והמתין לאש שתרד מן השמים. משראה שאין האש יורדת התפלל אל ה' אך לא נענה, הביא ארונו של דוד אביו ואמר לפני ה': אם אין לי מעשים עשה בשביל חסדיו של דוד אבי! מיד ירדה אש משמים ואכלה את העולות ואת הזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. ואש זו נשארה עד לתקופתו של מנשה מלך יהודה. כל ישראל שראו ברדת האש, כרעו אפיים ארצה, השתחוו ואמרו: ''הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'' !

שלמה המלך זבח 22,000 בקר, ו- 120,000 צאן. וכל איש מישראל קבל מנה של לחם, בשר ויין. הכהנים עמדו על משמרותיהם והלויים בכלי שיר שרים ומודים לה' מתוך תפילות דוד בן ישי. רבונו של עולם! מזבח חדש בציון תכין, ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן אמן.


שלמה המלך והשמיר

מובא במסכת גיטין (סח.) שלמה המלך החכם מכל אדם רצה להתחיל בבניית ביהמ''ק, אולם הוא ידע שהתורה אסרה להניף עליו ברזל, שהרי כתוב: ''והבית בהבנֹתו אבן שלמה מסע נבנה'' (מלכים א' ו ז), אמר שלמה המלך לחכמים: איך אעשה בלי כלי ברזל? כי לא רצה להשתמש באורים ותומים כשיכולים לשאול בדבר אחר (תוספות).

אמרו לו החכמים: ישנו השמיר! בריה מששת ימי בראשית, תולעת פלאית זו מסוגלת לחתוך את כל סוגי האבנים ואפילו הקשות והחזקות ביותר, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו שהביאו משה לאבני האפוד, שכתוב במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבים עליהם בדיו, שנאמר: ''פתוחי חותם'' אין מסרטין עליהם באיזמל, שנאמר: ''במלואותם'' שלא יהיו חסרות כלום. אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן. שאל שלמה את החכמים: היכן נמצא השמיר? אמרו לו החכמים: תביא שד זכר ושדה נקבה תכפה אותם ביסורים לומר לך היכן הוא, יתכן שהם יודעים ויגלו לך. הביא המלך שדה ושד לחץ עליהם שיגלו לו. אמרו לו השדים: אנו לא יודעים היכן נמצא השמיר, אולי אשמדאי מלך השדים יודע [אמו של אשמדאי נקראת נעמה (זוהר חדש בראשית יט)] שאל המלך את השדים: היכן נמצא אשמדאי שאוכל ללחוץ עליו שיגלה לי? אמרו לו השדים: בהר פלוני-בהרי החושך. סיפרו השדים את קורותיו של אשמדאי מלכם. כרה לו שם בור ומלאו מים וכסהו באבן וחתמו בחותמו, ושומרו מכל משמר. וכל יום עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה וכשמסיים בישיבה של מעלה יורד לארץ ולומד בישיבה של מטה. בסיום לימודו בא ובודק את חותמו שלא נגעה יד אדם בו לגלות בורו. אם אכן החותמת כתקנה מסיר את האבן מעל פי הבאר שותה כדי צרכו ומכסהו וחותם אותו בחותמו והולך.

שלח שלמה המלך את בניהו בן יהוידע שהיה צדיק בן צדיק. אביו היה מחכמי הסנהדרין וגם הוא מן הסנהדרין, אב בית דין היה בניהו. חשקו בתורה היה גדול כל כך עד שביום חורפי וכפור אמים שרר בחוץ שבר את הקרח וטבל במים הקפואים לטהר עצמו כדי שילמד תורה בטהרה. את כל ספר תורת כהנים למד ביום סתיו אחד, שהימים קצרים. היה גבור חיל, שלמה המלך שלחו להביא חלב לביאה לרפואת מלך פרס מרוב גבורתו וחכמתו. הביא לו שרשרת שחקוק עליה שם ה' וטבעת זהב שחקוק עליה שם ה' וגיזות צמר וכדי יין וציוה עליו ללכת להרי החושך לחפש את אשמדאי מלך השדים לאוסרו ולהביאו לפניו. הלך בניהו ובחכמתו המרובה כרה בור מתחת לבורו של אשמדאי במורד ההר למטה מבורו של אשמדאי, הריק מי הבור העליון לתוך הבור התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שתי הבורות ומתוך שהבור הראשון קרקעיתו גבוהה מקרקעיתו של הבור התחתון התרוקנו המים לתוכו מאליהן. וסתם בגיזות צמר את הנקבים שבין זה לזה שכשישים יין בבור העליון לא יזוב ממנו לבור התחתון. וכרה בור אחר מעל לבורו של אשמדאי ושפך לתוכו את היין, וסתם את שתי הבורות מילא אותם עפר כדי שלא יבין אשמדאי ולא ירגיש שנעשה כאן דבר טישטש עקביו. אח''כ הלך בניהו הסתתר וישב בעץ סמוך והמתין לבאות. כאשר בא אשמדאי אחר סדר לימודו בדק את חותמו ומצאו שלם אכן לא נגעה בו יד אדם. הסיר את האבן מעל פי הבור וחש בריח חריף שנודף מהבור ומצאו מלא ביין. אמר אשמדאי, כתוב: ''לץ היין הֹמה שכר, וכל שֹגה בו לא יחכם'' (משלי כ א),

וכתוב: ''זנות ויין ותירוש יקח לב'' (הושע ד יא) לא אשתה! זמן רב המתין עפ''י הבאר וצמאונו גבר, כשנהיה צמא מאוד ולא יכל יותר להתאפק אמר, כתוב: ''ויין ישמח לבב אנוש'' (תהלים קד טו) שתה לרויה נשתכר ונרדם. כששקע בתרדמה עמוקה ועזה ירד אליו בניהו מן האילן שבו הסתתר, השליך עליו את השרשרת סביב צוארו שלא יוכל להוציא את ראשו. כאשר התעורר אשמדאי והקיץ משכרותו ניסה בכל כוחו לנתק את השרשרת ולהשתחרר השתגע והשתולל לנתקה ממנו אך לשוא. אמר לו בניהו: שמו של הקב''ה מורך עליך. על השרשרת חקוק שם ה' ולא תוכל לנתקה. כשראה אשמדאי כך נכנע ושאל את בניהו מה זאת ועל מה זאת כבל אותו באזיקים. ענהו בניהו: שהוא שליחו של המלך שלמה והמלך ממתין לו בארמונו. כשמוע זאת אשמדאי וילכו שניהם יחדיו.

כשלקח בניהו את אשמדאי ובא בדרך ראה עץ דקל נתחכך בו והפילו. הגיעו לבית נתחכך אשמדאי בקיר והבית התמוטט ונפל. הגיע לצריף קטן שאלמנה היתה גרה בו, יצאה האלמנה התחננה אליו לדלג מעל הצריף שלה שלא יתחכך בו. ריחם עליה ושמע קול תחינתה, זז אשמדאי מהצריף כדי לא לפגוע בו, בקפיצתו לא נזהר נזוק ונשברה לו עצם. אמר אשמדאי: זהו שכתוב: ''ולשון רכה תשבר גרם'' (משלי כה טו), ע''י לשון רכה שהתחננה האלמנה מענה רך נשברה עצם מעצמי. המשיכו בדרכם ראה עוור טועה בדרך ניגש אליו אשמדאי הנחהו והחזירו אל הדרך. המשיכו קברת דרך ראה שיכור טועה בדרך היין הרב ששתה השפיע עליו והיה מתנדנד מצד אל צד השיבו אל הדרך. ראה הכנסת כלה שהיו מרבין בשמחה מאוד מסביבם היו אנשים רוקדים ומשמחים אותם ובכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר עשה לי נעלים חזקות שאוכל ללכת בהם שבע שנים וצחק אשמדאי לקול דברי האיש. ראה קוסם שהיו קסמיו בידיו ואומר מה נעשה בקצות תבל וגם למראה זה צחק אשמדאי.

אחר תלאות רבות בדרך הארוכה מהרי החושך סוף סוף הגיעו לירושלים. כשהגיעו לירושלים לא הביאו לפני שלמה המלך רק כעבור שלושה ימים. ביום הראשון אמר להם אשמדאי: מדוע המלך לא רוצה אותי לפניו, מדוע לא הזמינני? אמרו לו: המלך שתה הרבה והיין השפיע עליו. לקח אשמדאי לבנה ושם על חברתה, באו לשלמה וסיפרו לו את המעשה, אמר להם המלך: כך אמר לכם אשמדאי, חזרו והשקוהו! למחרת אמר להם אשמדאי: ומדוע היום לא הזמינני המלך לפניו? אמרו לו: המלך אכל הרבה והעשנים עלו לו למֹח. לקח אשמדאי את האבן מעל גבי חברתה והניחה על הארץ. באו ואמרו לשלמה, אמר להם המלך: כך אמר לכם, משכו ידיכם מלהאכילו כי אם מעט! לסוף שלושה ימים בא לפניו. אמר לו אשמדאי למלך: כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי? הרי אתה מלך ושליט על כל העולם. א''כ יש לך צורך לכבוש גם אותי? אמר לו המלך: איני רוצה ממך דבר. אני רוצה לבנות את ביהמ''ק ולשם כך אני צריך את השמיר. א''ל אשמדאי: השמיר אינו מסור בידי הוא מסור בידי שר הים ושר הים לא נותנו רק לתרנגול הבר (דוכיפת) שנאמן עליו בשבועתו שנשבע לו להחזירה לו, לכן הפקידה בידו כי הבטיח לו שישמור עליה מכל משמר.

שאל המלך את אשמדאי: ומה עושה בה תרנגול הבר מדוע הוא זקוק לשמיר? ענה לו אשמדאי: התרנגול לוקח את השמיר להר שאין בו ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם. ומניח את השמיר על שן ההר ומתבקע ההר מעט כמין חריץ ונוצרים בהם תלמים ומשליך שם זרע האילנות וגדלים אילנות שם ונהיה ישוב ושם התרנגול בונה לו קן ומתפרנס מהם ומשם מזונו ומזון גוזליו. וזהו שמתרגם נגר טורא - בוקע הרים. כשמוע המלך כל זאת ציוה על עבדיו לבדוק היכן שוכן הדוכיפת. בדקו עד שהיו בקיאין היכן יש קן של דוכיפת שהוא תרנגול הבר ובקן יש אפרוחים. כסו את הקן בזכוכית שקופה כדי שיראה את בניו אך לא יוכל להכנס אצלם, ויצטרך לשמיר כדי לבקוע את הזכוכית. כאשר בא הדוכיפת ורצה להכנס לקן ולא הצליח, הלך והביא את תולעת השמיר והניחו על הזכוכית כדי לבקעה. שלוחו של שלמה השמיע קול כדי להבהילו ואכן הדוכיפת נבהל ומתוך הבהלה השליך את השמיר מפיו. כשהתולעת נשמטה מפיו של הדוכיפת לקחו העבד בזריזות ויצא לדרכו חזרה אל המלך. כשראה זאת הדוכיפת חנק את עצמו ומת. מכיון שלא יוכל לעמוד בשבועתו לשר הים.

אחר כל המעשה ניגש בניהו בן יהוידע אל אשמדאי מלך השדים ואמר לו: ברצוני לדעת את הקורות אותנו מהרי החושך ועד ירושלים. הרבה דברי פלא ראיתי עליך ולא שאלתיך, כעת ברצוני לדעת אותם. את פשר התנהגותך! אשמדאי מלך השדים יודע מה מכריזים בשמים על אנשים ומה צפוי להם. ועליו נאמר שהוא ממונה על כל הדברים הנעשים בזוגות. השדים מתנכלים למי ששותה שתי כוסות או כל מספר זוגי אחר, וכן בכל פעולה זוגית (פסחים קי.) היום לא חוששים לזוגות, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדי. א''ל בניהו לאשמדאי: מדוע כשראית את אותו עוור שהיה טועה בדרך החזרת אותו לדרך הישר, מה חששת לו? א''ל אשמדאי: שמעתי שמכריזים עליו ברקיע שצדיק גמור הוא וכל מי שעושה לו נחת רוח וגומל עמו טובה זוכה לעוה''ב! שאלו בניהו: ומדוע את אותו שכור שטעה בדרך החזרת אותו לדרך הישר? א''ל אשמדאי: כי שמעתי שמכריזים עליו ברקיע שרשע גמור הוא, ועשיתי לו נחת רוח וגמלתי עמו טובה כדי שיקבל שכרו פה בעוה''ז ולא יזכה לעוה''ב שיכנס ישר לגיהנם! שאלו בניהו עוד: מדוע כשראית שמחת חתן וכלה שכולם רקדו ושמחו כשהובילום לחופה בשמחה ובצהלה, בכית? א''ל אשמדאי: כי החתן צריך למות בתוך שלושים יום והכלה צריכה להמתין ליבם קטן שלוש עשרה שנה עד שיהיה ראוי לחליצה! שאלו בניהו: מדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר עשה לי נעלים לשבע שנים צחקת? א''ל אשמדאי: אותו אדם אינו בטוח שיחיה שבעה ימים שמא מחר ימות, והוא רוצה נעלים לשבע שנים! ולבסוף שאלו בניהו: מדוע כשראית את אותו קוסם שהיה קוסם בקסמיו צחקת?

א''ל אשמדאי: תחתיו של אותו קוסם היה טמון אוצר גדול זהב וכסף של המלך והוא מחפש את מזלו אי שם בקצות תבל. שיקסום מה יש תחתיו, מתחת לאפו אינו רואה והוא נסתר ממנו האוצר הבלום ולכן צחקתי!

שנו רבותינו: משחרב בית המקדש השני בטל השמיר, שבו בנה שלמה את ביהמ''ק, שנאמר (מ''א ו ז): ''והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנֹתו''.

שנו רבותינו: שמיר זה ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרים אותו? כורכים אותו בספוגים של צמר ומניחים אותו בטנא של אַבָר - עופרת מלאה סובי שעורים (סוטה מח:).


בית שני - בנין הורדוס

''גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'' (חגי ב ט) חד אמר: בבנין. וחד אמר: בשנים (ב''ב ג.). כי מקדש שלמה עמד ת''י שנה ושמשו בו 18 כהנים גדולים, ומקדש שני עמד ת''כ שנה ושמשו בו יותר מ - 300 כהנים (יומא ט.).

הורדוס הוסיף על הבית השני בניינים מפוארים מבחוץ ולשכות בעזרות. ומבאר רבא: כי הורדוס בנה את ביהמ''ק באבני שיש ומרמרא או באבני כוחלא ומרמרא, רצה לצפותו זהב, א''ל חכמים: עזוב אותו כמות שהוא שזה יותר יפה שנראה כגלי הים (סוכה נא. ב''ב ד.) שבאבני הבנין היו משיש לבן מעורב בשחור וסיד לבן באמצע והיו מסותתות על חודן ונראות כגלי הים שנדים ונעים, ונגלה יופיים יותר מצבע הזהב. הורדוס שיכלל את הבית וחידשו. ועליו אמרו חכמים: ''מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין מפואר מעולם'' (סוכה נא:). נחרב ע''י טיטוס שחיק עצמות בתשעה באב ונותר ממנו רק ''הכותל המערבי'' שהוא קטע מערבי מחומת הר הבית. מדותיו של ביהמ''ק השני: אורכו 100 אמה, רוחבו בחזיתו 100 אמה בחלקו האחורי 70 אמה, גובהו 100 אמה. חלקו הקדמי של הבנין קרוי ''אולם'' האולם היה על פני הבית וסמוך להיכל. שימש כמבוא להיכל כטרקלין שהוא לפני הבית. בהיכל שהוא קודש עמדו: מנורה, שולחן ומזבח הזהב. ונקרא קודש ע''ש קדושת הכלים האלו. בין ההיכל וקודש הקדשים הבדילו שתי פרוכות דרכן היה נכנס כהן גדול פעם אחת בשנה ביוה''כ להקטיר קטורת. בקודש הקדשים שמדותיו הפנמיות 20x20 בגובה 40 אמה, היה ריק ומקרקעיתו בלטה ''אבן השתיה'' בגובה 3 אצבעות. את ביהמ''ק היו מסיידים מידי שנה לפני פסח. בבית שני היתה גפן של זהב שהיתה עומדת בפתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסאות, ומי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה.

רבי חנינא בן דוסא ראה את בני עירו שהיו מעלים נדרים ונדבות לירושלים. אמר בליבו: הכל מעלין ואני איני מעלה?! יצא לעיר וראה אבן אחת וכתתה וסדקה, אמר: עלי להעלותה לירושלים! נזדווגו לו 5 מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם: מעלים אתם לי את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו: תן לנו 5 סלעים ואנו מעלים את אבנך לירושלים, ובלבד שתתן אצבעך עמנו! נתן אצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים. ביקש ליתן להם את חמשת הסלעים שביקשו ולא מצאם. נכנס ללשכת הגזית לשאול באנשי הסנהדרין מה עליו לעשות, אמרו לו: שמא מלאכי השרת היו, וקראו עליו את הפסוק (משלי כב כט) ''חזית איש מהיר במלאכתו'' (ילקוט שמעוני מ''א קפב).


זכרון ירושלים

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: א) עבודה זרה ב) גלוי עריות ג) שפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם (יומא ט:). כל דור שלא נבנה ביהמ''ק בימיו, כאילו חרב בימיו.

בית המקדש עמד במרכז החיים היהודיים מאות שנים. עם חורבנו תיקן רבן יוחנן בן זכאי נשיא ישראל תקנות זכר למקדש כדי שהמקדש ימשיך להיות הלב של עם ישראל גם בחורבנו. היהודי מצווה להזכיר את המקדש בשלבים שונים בחייו. אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט אמה על אמה כנגד הפתח (ב''ב ס:). אומר אדם תיקון חצות ומתכוין להצטער על חורבן ביהמ''ק, ובתקון אומר מזמור ''על נהרות בבל'' (תהלים קלז א) ומתכוין לבכות על חורבן ביהמ''ק. החתן בחופתו אומר: ''אם אשכחך ירושלִם תשכח ימיני: תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלִם, על ראש שמחתי'' (תהלים קלז ה). ולאחר מכן שובר את הכוס זכר למקדש. בשבע ברכות אומרים: ''ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה... '' בתפילת שמו''ע מזכירים את ירושלים: תשכון בתוך ירושלים עירך... ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו. ובתשעה באב מוסיפים בה: נחם... את אבלי ירושלים... בתפילת רצה אומרים: והשב העבודה לדביר ביתך. ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים. כתב רבינו האריז''ל: צריך האדם לזכור בתוך אכילתו ביום חול חורבן הבית כמ''ש בזוהר פ' תרומה. בסיום סעודתו בברכת המזון אומר: רחם... על ירושלים עירך. ועל הר ציון משכן כבודך. ועל היכלך. ועל מעונך. ועל דבירך. ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. הרחמן הוא יחיינו ויזכנו... ולבנין ביהמ''ק. בברכה מעין שלוש אומר: רחם... ועל ירושלים עירך. ועל הר ציון משכן כבודך. ועל מזבחך. ועל היכלך. ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו. והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה. בהכרזת ר''ח אומרים: יהי רצון... לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו לתוכו במהרה בימינו. ובמוסף לר''ח מזכירים את ירושלים.

בסיום כל תפילה אנו חותמים: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתבנה בית המקדש במהרה בימינו!

ומתוך חיבתו של בית המקדש ניתנו לו שמות נוספים: אריאל, מעון, בירה, בית תפילה, בית ה', בית זבול, בית עולמים, בית יער הלבנון ובית הבחירה.

בנין העתיד לבוא בידי שמים הוא (ראש השנה ל. ד''ה לא ברש''י).


הלכות הכותל

א. אסור באיסור מוחלט להכנס בזמן הזה למקום המקדש (הר הבית) כולל כל שטח ההיכל העזרות והחיל. והנכנס למקום המקדש בזמן הזה מתחייב באיסור כרת.

ב. אסור לבוא אל הכותל המערבי לשם ביקור של טיול או בכדי להצטלם בלבד, וכן אסור בהחלט לדבר שם בשיחה בטלה, ובודאי שאסור לשוחח שם בפלאפון כי המקום קדוש. והמזלזל במקום קדוש זה גדול עוונו מנשוא.

ג. אסור לאכול ולשתות ברחבת הכותל, ואם עורכים שם אירוע כגון בר מצוה טוב שלא להגיש שם כיבוד כי אם מחוץ לרחבה. לפיכך חובה קדושה להכנס לרחבת הכותל המערבי ביראת כבוד ובכובד ראש.

ד. מותר לאיש או אשה שאינם טהורים להתפלל ליד הכותל המערבי. כי הכותל הוא חומת הר הבית, והעומדים לפניו הם עומדים מחוץ לחומת הר הבית. ולכן מותר להם גם לנשק את אבני הכותל ולהכניס פתקים לתוך הסדקים שבין נדבכי הכותל ולחונן עפרו.

ה. אמרו חז''ל: לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי (שמות רבה ב). ואמרו עוד: ''הנה זה עומד אחר כתלינו'' אחר הכותל המערבי. שנשבע לו הקב''ה שאינו חרב לעולם. והמתפלל במקום מקודש זה כמתפלל לפני כסא הכבוד.


הנסים שנעשו בבית שני

מקדש שני שימשו בו למעלה מ - 300 כהנים גדולים ביניהם: שמעון הצדיק שימש 40 שנה, ואמרו בגמרא (יומא לט.): ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה, היה הגורל שעל שני השעירים ביוה''כ עולה תמיד בדרך נס בימינו ''לשם ה''', ובכל השנים הללו היה לשון של זהורית מלבין כשהיה הכהן דוחף את השעיר לעזאזל, והוא עדות שמחל הקב''ה לישראל את עוונותיהם, שנאמר: ''אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'' (ישעיה א יח). והיה נר מערבי של מנורת ביהמ''ק דולק מערב עד ערב, והיה אש מערכה מתגבר והולך, והיתה שרויה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. ואחר פטירתו של שמעון הצדיק חדלו הנסים הללו. יוחנן שימש בכהונה גדולה 80 שנה, ר' ישמעאל בן פיאבי שימש 10 שנים, ורבי אלעזר בן חרסום 11 שנים.

ומובא בפרקי אבות (פרק ה משנה ה): עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: א) לא הפילה אשה מריח בשר הקודש ב) ולא הסריח בשר הקודש מעולם ג) ולא נראה זבוב בבית המטבחים ד) ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ה) ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה ו) ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ז) ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים ח) עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ט) ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם י) ולא אמר אדם לחברו, צר לי המקום שאלין בירושלים. (הפטרת תרומה משלימה הפטרה זו)


''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על בניית המשכן ועל חכמת בצלאל.

בתיאור מלאכת המשכן בפרשיות: תצוה, כי תשא, ויקהל. אנו מוצאים את התואר ''חכם לב''.

''ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה'' (כח ג).

''וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו'' (לה י).

''וכל אשה חכמת לב בידיה טוו'' (לה כה).

''מילא אותם חכמת לב'' (לה לה).

''ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו'' (לו ב).

''ויעשו כל חכם לב'' (לו ח).

לכאורה מהו עניין ''חכמת לב'' החוזר ונשנה כאן בפסוקים, שואל הגרי''ל חיסמן זצ''ל. הרי מקומה ומשכנה של החכמה הוא במח ולא בלב? ועוד מהו ''חכם לב'' מי זוכה לתואר הנכסף ''חכם לב''?

''ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... לחשב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת'' מהו הביאור ''לחשב מחשבות'' והלוא בכל מעשה חושבים מחשבות סוף מעשה במחשבה תחילה?

אפשר להסביר זאת עפ''י המעשה בר' חיים מואלוזי'ן תלמידו של הגר''א (הגאון מוילנא) שקיבל עצת רבו להקים ולייסד ישיבה בעיירה ואלוזי'ן. תפקידו היה למסור שעורים בישיבה ובד בבד לאסוף כספים ולערוך מגביות ודינר לטובת הישיבה. כדי להחזיקה ייסד חברת מחזיקי ותומכי הישיבה ''עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'' עץ חיים - זוהי התורה. ותומכיה מאושר - הם אלו המטילים מלאי לכיסם של תלמידי חכמים. על חברה זו נמנו נדיבי לב ומוקירי רבנן שהרימו תרומתם מידי חדש בחדשו לחדשי השנה אחד המרבה ואחד הממעיט, והכל נרשם אצלו בפנקס מסודר. והיה הולך ומסתובב רגלי בבית הנדיבים לגבות את תרומתם ונדבת ליבם. ומכיון שחס על כספי הישיבה היה הולך רגלי מבית לבית ולא לקח עגלה עם סוס כדרך העולם. כך נהג 40 שנה. והנה כשהזקין הרב ולא יכול היה ללכת לאסוף תרומות כדרכו קרא אליו את אנשי הועד וביקשם שיחפשו עסקן הגון ומוכשר שיחליפו בתפקיד זה וילך לגבות את הכספים לישיבה. וכן היה הרב המשיך ביתר שאת במסירת השיעורים בישיבה והעסקן פנה לבתי הנדיבים. כעבור שנים אחדות ביקש העסקן מהרב שהישיבה תעמיד לרשותו עגלה רתומה לסוס ועגלון (רכב צמוד עם נהג). כדי שלא יזדקק לשירותי בעלי העגלות (מוניות ואוטובוסים) דבר שהיה גורם לעיכובים רבים בדרך. וכן ביקש ביגוד התואם לתפקידו חליפה מחויטת כדי להופיע בבתי הנדיבים כאיש נכבד, וכפי ערך המתרים כך תגדל ערך התרומה, והרב מילא גם משאלתו זו.

וכשהעסקן לבוש הסוס (רכב שרד מוליכו לבית הנדיבים) הגיע לבית אחד הנדיבים איש כפרי שהיה תורם לישיבה מידי שנה בשנה 50 רובל כסף סכום רב מאוד בימים ההם. כשהכפרי ראה את העסקן לבוש בקפידה בבגדיו הנכבדים ולרשותו עומד עגלון צמוד הבין שכנראה הישיבה התעשרה ב''ה ויש לה כסף לרכוש מותרות אלו. ולכן לא היה מוכן לתת אפילו רובל אחד לעסקן, וככל שהעסקן הפציר בו ודיבר על לבו דבריו נפלו על אזנים ערלות סגר את לבו ואת כיסו ואף הוסיף ואמר שהוא מצטער על נדבותיו הגדולות בשנים עברו. השתדלותו לא הועילה במאומה וחזר בידיים ריקות ובמפח נפש. בהגיעו לישיבה מסר לרב את כספי התרומות ואת רשימת התורמים וסכום תרומתם. הרב כדרכו בקודש עבר על הרשימה בפנקס וראה שהנדיב הכפרי לא הרים תרומתו כמדי שנה. קרא לעסקן ושאלה בפיו, האם פקדת את בית הכפרי? ענהו העסקן הלוך הלכתי אך הכפרי לא היה מוכן להרים את תרומתו אפילו רובל כסף אחד לא היה מוכן לתת ועוד הוסיף ואמר שהוא מצטער על נדבותיו הגדולות בשנים עברו, על כל תרומותיו שהרים עד עתה לטובת הישיבה. הרב התפלא על זאת בהכירו את אותו כפרי שהיה תורם קבוע לישיבת ואלוזי'ן והחליט על אף גילו לגשת אליו אישית ולהשפיע עליו להמשיך ולתמוך בישיבה.

כאשר הגיע הרב לבית הכפרי ויחרד הכפרי לקראתו ויתן לו מלוא חופניים כבוד ויקר, והתביש שהטריח את הרב לבוא אליו ופניו חפו. אחדשט''ו שאלו הרב: מדוע כבודו הפסיק את תרומתו הנדיבה לישיבתנו הקדושה? ענה הכפרי ואמר: האמת לא אכחד, כי הנני מאוד שמח בישיבה המעטירה ותמיד הרמתי את תרומתי ברוח נדיבה ובשמחה רבה, בסוברי שכספי נתרם לפיהם של ת''ח העוסקים בתורה יומם ולילה וזה נחשב לי כאילו בניתי מזבח והקרבתי עליו קרבן וזוהי זכותי מכל עמלי. אבל עתה שאני רואה שיש לישיבה כסף לרכוש עגלה וסוס ולשכור עגלון (רכב צמוד) וראיתי את המשולח הגובה העסקן דשן ושמן ולבוש בגדי פאר וכבוד שזו הוצאה לא קטנה. אמרתי לעצמי שאינני מעונין שכספי יתבזבז על דברים כגון אלו לתבן לסוסים ובגדי מחלצות, ועל כן החלטתי שלא להרים יותר תרומתי עבור הישיבה.

אחוז פליאה לשמע תשובתו של הכפרי שאלו ר' חיים: הלמדת גמרא מימיך? ויען הכפרי: לא הרב. אולי למדת משנה? גם זאת לא. המשיך הרב ושאל ונ''ך כן למדת? גם נ''ך לא למדתי כבודו. א''כ מה למדת? שאלו הרב. ויאמר הכפרי: חומש ב''ה למדתי בעיתות הפנאי ובזה אני שולט היטב. ביקש הרב להביא אליו חומש שמות, פתח בפרשת ויקהל פרק לה וקרא את הפסוקים:

''ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה: וימלא אֹתו רוח אלהים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה: ולחשֹב מחשבֹת, לעשֹת בזהב ובכסף ובנחֹשת... מלא אֹתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחֹשב''.

לכאורה, פנה הרב לכפרי יש כאן קושי גדול בהבנת הפסוקים האלו. הנה למשל אם יאמרו על גאון מסויים שהוא גם צורף מעולה. את התואר הגאון הגדול מעוז ומגדול פה מפיק מרגליות עטרת ראשנו מאור עיננו, ראש גולת אריאל עטרת תפארת ישראל, הפטיש החזק עמוד הימיני, שר התורה והיראה צדיק יסוד עולם הצורף המעולה. האם לא ללעג וקלס יהיה לו התואר הצורף המעולה ביחס לתארים הקודמים? וכך לכאורה מספרת לנו התורה הקדושה ''וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת'' דורשת הגמ' במסכת ברכות נה: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, אחר מעלתו זו ששמו מעיד עליו בצלאל בצל אל היה איך יתכן לכתוב עליו את התואר ''ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת... כל מלאכת חרש וחושב''?!

אלא עניין וכוונה אחרת יש כאן. גדולתו של בצלאל היתה ''לחשוב מחשבות'' שהיה מחשב ויודע מה לעשות בכל תרומה מה יעודה והיכן מקומה. ידוע שבמשכן היו מקומות שונים, דהיינו המקום המקודש ביותר היה קודש הקדשים שבו ארון הברית, והיה מקום מקודש פחות וזה ההיכל ושם היו שולחן לחם הפנים מנורת הזהב ומזבח הזהב, כמו כן היו עזרות, עזרת כהנים, עזרת ישראל ועזרת נשים. בודאי כל אחד ביקש שיתנו את נדבתו בקה''ק, וכל אחד היה מעונין שבזהב שתרם יעשו את הדבר המשובח ביותר. אבל אם כך מה יהיה עם ההיכל והעזרות? לכן בחר ה' בבצלאל וה' נתן בלבו את החכמה לדעת מחשבות, ברוח קדשו ידע מחשבתו של כל נודב ונודב. דבר זה גם המלאכים אינם יודעים. ומי שכוונתו היתה רק לשם ה' יתברך לשם שמים ממש ללא שום נגיעות ואינטרסים את זהבו שם בקה''ק. ומי שהביא לשם שמים אך היתה לו גם פניה אחרת דהיינו גם לשם כבוד, היה נותן את נדבתו בהיכל ומזה עשה את מזבח הזהב. ואילו אדם שנתן רק לשם כבוד ותהילה נתן את נדבתו בעזרת נשים וכד'. וזו מעלתו של בצלאל ''לחשוב מחשבות'' כדי שידע איך לעשות בזהב בכסף ובנחושת.

לכן גם אתה ידידי, אמר ר' חיים לכפרי הנודב, דע! כל מי שתורם לשמה ממש כספו ניתן לאוכל בפי תלמידי חכמים ששוקדים על התורה יומם ולילה כחשכה כאורה וכן על זה הדרך, ומי שתורם רק לשם פרסום שמו הטוב בלבד כספו הולך לסוסים, לתיקון העגלה, לעגלון (הוצאות רכב, דלק, טסט, בטוחים וכו'). אך אתה שב''ה תורם לשם שמים בלבד וכל כוונתך שתלמידי חכמים יהנו מנכסיך כספיך הולך אליהם והם עוסקים בתורה בזכותך וזכות זו תעמוד לך לעד, וטוב עין הוא יבורך. שמע זאת הכפרי והרים את תרומתו לישיבה בחפץ לב.

''חכם לב'' פירושו שאיפה ותשוקה אל החכמה. האדם מצידו צריך לשאוף ולהכין את לבו כלי לקבלת החכמה ואז הקב''ה משפיע עליו זאת כבצלאל. זאת רואים מבקשת שלמה המלך ''וימלא אותו רוח אלהים בחכמה'' ולית רז דאניס ליה ושלט בשפת כל הבריאה שדים ורוחות בעלי חיים וצמח השדה.

''לחשוב מחשבות'' אדם עשיר צריך לדעת מה לעשות עם הכסף הרב שה' ברכו בו.

בהקשר לזה מובא מעשה שהתרחש לפני כ- 80 שנה. באמריקה התגוררה משפחת שטראוס הידועה כמשפחה עשירה אילי ההון המפורסמים, והיו תורמים רבות למפעלים וישובים שהוקמו בארץ ישראל ובזה הביעו את זיקתם לארץ הקודש. מר נתן שטראוס הנדבן תרם כסף רב לבניית העיר נתניה ואכן היא נקראת על שמו עד עצם היום הזה. תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר למפעלים של אישים שלא היו שומרי תורה ומצוות. להקמת מתנסים אצטדיונים בריכות שחיה ועוד. בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן בירושלים לנסות את מזלם ופנו אל האחים שטראוס שיתרמו לאחזקת מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם. ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר בכלל ועניי ירושלים בפרט, ובשלב ראשוני ביקשו מהאחים הנדיבים לתרום לבנייתו ולהחזקתו של בית התבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים וישביעו את רעבונם. התיאור הקודר שישנם עניים שהגיעו עד פת לחם ומרוב רעב צפד עורם על בשרם נגע ללבו הרחום של מר נתן, בעוד שאחיו סלד מהעניין ואף הביע את סרובו להשתתף במצוה חשובה זו ולא היה מוכן להקצות מכספו למטרה נעלה זו. כיון שכך שיגר מר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הפרטי וביקש להתעדכן בהתקדמות העניינים ולהזמינו לחנוכת הבית בסיום המלאכה כדי שיוכל להשתתף ולעמוד מקרוב במעשי ידיו להתפאר.

לאחר מספר חדשים בס''ד הסתיימה הבניה והכל עמד על מקומו בשלום, בישרו למר נתן על גמר הבניה של בית התבשיל שנבנה מתרומתו ונדיבות לבו והודיעו לו על מועד חנוכת הבית ברוב פאר והדר במעמד רבנים ואישים חשובים, וסביב השולחנות יסבו עניי ירושלים קרתא דשופריא. לנסיעה זו הצטרף גם אחיו של מר נתן לפי בקשתו. בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים, וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים שיושבים סביב שולחנות ערוכים וסועדים את לבם בשמחה, הגיבו בצורה מנוגדת. מר נתן שטראוס שתרם מהונו את האירוע הזה התרגש עד מאוד מהמעמד המרשים שמכספו נתן לדל והביע סיפוק ושביעות רצון גדולה מכך שכספו שימש למטרה נעלה זו. ואילו האח השני שלא היה מוכן לתרום כשראה את עוניים של אנשי ירושלים, לא די שלא השתתף בצערם וסבלם אלא אדרבה הביע שאט נפש אל מול המחזה שנגלה לנגד עיניו ולא הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים.

בסיום האירוע ליוו המארחים את האחים בצאתם מבית התבשיל, מעד מר נתן במדרגות נפל ארצה נחבט ושבר את קרסולו. מארחיו הבהילוהו לבית החולים לקבל טיפול, ושם התברר שיש שבר בקרסול בצורה קשה והוא לא יוכל לדרוך על כף רגלו מספר ימים עד שיאחה השבר ולכן הוא יצטרך להתאשפז בבית החולים במשך כמה ימים.

כשהגיע אחיו לבקרו בבית החולים וראה אותו נתון בגבס ושוכב על המיטה ומתפתל מכאבים, שחק למשבתו ואמר בנימה של לעג: נו, אז זו התמורה שקיבלת על התרומה לבית התבשיל הירושלמי? מר נתן שטראוס שמע את דברי השחץ והלעג מפי אחיו ששמח לאידו אך לא הגיב. מכיון שהמתינו להם עסקים כלכליים באמריקה החליט האח השני לחזור לחו''ל ולא להמתין עד שאחיו יחלים ממכתו. הוא עלה על האניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, האניה הפליגה ועזבה את הנמל וכעבור כמה קילומטרים שהרחיקה מחופי הארץ חישבה האניה להשבר. אנשי הצוות ניסו להתגבר אך לא עלתה בידם והאניה טבעה במצולות ים.

האח שסירב לתרום ואף לעג לאחיו שכביכול משליך כספו לטמיון קיפח את חייו באסון הנורא, ורק אז התברר שהשי''ת מסובב כל הסיבות רצה להציל את נפש התורם, גלגל את העניינים בצורה כזו שמר נתן ימעד וישבור רגלו ויתעכב בארץ הקודש ובזה תנצל נפשו מרדת שחת.

הג''ר חיים שמואלביץ זצ''ל אומר שמדברי הכתוב: ''ובלב כל חכם לב נתתי חכמה'' (שמות לא ו), למדים אנו שהאדם מצידו צריך לעצמו לב חכם, ובלב כזה נותן הקב''ה חכמה. כמו שנאמר בשלמה המלך ''וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר'' (מלכים א' ה כו). ''בגבעון נראה ה' אל שלמה... ויאמר אלהים שאל מה אתן לך... ונתת לעבדך לב שומע... להבין בין טוב לרע... ויאמר אלהים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עושר... הנה עשיתי כדברך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון... '' (מלכים א' ג). מתבאר כאן כי שלמה זכה אך ורק מכח תשוקתו הגדולה אל החכמה. תשוקתו היתה כ''כ גדולה עד שויתר על עושר ואריכות ימים, כיון שידע שחיים בלי חכמה אין להם כל ערך ''חכמה קנית מה חסרת, חכמה חסרת מה קנית''.

''וימלא אֹתו רוח אלהים, בחכמה'' (לה לא), א''ר יוחנן: אין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: ''יהב חכמתא לחכימין'' (דניאל ב כא). רב תחליפא למד מהפסוק: ''ובלב כל חכם לב נתתי חכמה''.

וכן מובא במדרש תנחומא: ''ואמלא אֹתו רוח אלהים, בחכמה'' (לא ג) שכבר היה בו חכמה. ללמדך שאין הקב''ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר. מטרונה - שרה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא: מה זה שכתוב: ''יהיב חכמתא לחכימין''? לטיפשים היה צריך לומר! אמר לה: בתי! אם יבואו אצלך שני אנשים אחד עני ואחד עשיר והם צריכין ללוות ממך ממון, לאיזה מהם את מלוה? אמרה: לעשיר. א''ל: ולמה? א''ל: שאם יחסר יהיה לו ממון שיפרע. אבל עני אם יאבד מעותיו מאין יפרע? אמר לה: ישמעו אזנייך מה שפיך מדבר! כך, אם הקב''ה היה נותן חכמה לטפשים היו יושבים בבתי כסאות ומבואות המטונפות ובבתי מרחצאות ואין מתעסקים בה. לפיכך נתנה הקב''ה לחכמים שיהיו יושבים בישיבות זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקים בה. כך הקב''ה: כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו, זהו שכתוב: ''ואמלא אותו רוח חכמה'' שכבר יש בו.

בילקוט שמעוני (איוב) מובא נוסח אחר: שאלה מטרוניתא אחת את ר' יוסי בן חלפתא. הרי הוא כל שבחו של מקום נותן את החכמה לחכמים, דכתיב: ''יהיב חכמתא לחכימין'' לא היה צריך לומר אלא ''יהיב חכמה לטפשין''! א''ל: יש לך תכשיט? א''ל: כן. א''ל: אם בא אדם לבקש בהשאלה את התכשיט שלך האם תשאילי לו? א''ל: אם יהיה חכם אני משאילה לו את התכשיט. א''ל: את התכשיט שלך אין את משאילה אלא לאדם חכם, והקב''ה יתן חכמה לטפשים?!

עשיית המשכן וכליו נמשכה מיוה''כ עד חנוכה. כשסיימו לבנותו חיכו שה' יצוה להקימו. אורך המשכן: י' יריעות כנגד י' הדברות. ה' ציוה למשה להקים את המשכן בר''ח ניסן ולחנכו לעבודה שבעה ימים קודם ר''ח היינו להקימו להקריב בו קרבנות המלואים ולפרקו בכל יום. בר''ח ניסן הוקם המשכן ע''י משה והכניס בו כליו, וירד הענן ושכן עליו סימן להשראת השכינה, וסימן היה לישראל ע''י הענן שכאשר חנה על המשכן חנו בנ''י וכאשר עלה הענן מעל המשכן נסעו בנ''י. וזה ''על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו'' ע''י הענן.

בית המקדש מכוון כנגד כסא הכבוד ''מקדש ה' כוננו ידיך'' (טו יז), וכן ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. מרוב אהבתה של מטה עשה כדוגמתה אחרת למעלה. ונשבע ה' שלא יכנס בשל מעלה עד שיבנה של מטה. המשכן שקול כנגד שמים וארץ, כשם ששמים וארץ עדים על ישראל, כמו שנאמר: ''האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי'' (דברים לב א). אף המשכן עדות לישראל ''משכן העדות''. ביהמ''ק התמשכן פעמיים - פעם בחורבן בית ראשון ופעם בחורבן בית שני. ''ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם'' (שמות כה ח) ושכנתי רמז לבית ראשון ושכן ת''י (410) שנים. ויש בו אותיות שני ת''ך (420) שנים של בית שני (בעל הטורים). וכן רמוז במלה ''כתית'' כ''ת (420) ת''י (410) ''כתית למאור, להעלֹת נר תמיד'' (כז כ).

''ככל אשר אני מראה אותך'' (שמות כה ט). מראה (246) בגימטריא גבריאל (246). מלמד שהיה חגור כמין פסיקיא של עור ומראה למשה תבנית המשכן ותבנית כל כליו. (פרשת תרומה משלימה פרשה זו)


''ישמע חכם ויוסף לקח''





הפטרה לפרשת פקודי - ויעש חירום


ספרדים: מלכים א' פרק ז' פס' מ' - נ'

אשכנזים: מלכים א' פרק ז' פס' נ''א - פרק ח' פס' כ''א (ותשלם כל המלאכה)

בהפטרה מסופר: על מלאכת עשיית כלי המקדש.

ויעש חירום את הכיורות ואת היעים ואת המזרקות, ויכל חירם לעשות את כל המלאכה אשר עשה למלך שלמה בית ה': עמודים שניים... ואת הרימונים... ואת המכונות... ואת הים... ואת הסירות... ואת המנורות...

בפרשה מסופר: על מלאכת עשיית כלי המשכן.

ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויעשו בנ''י כל אשר ציוה ה' את משה כן עשו: ויביאו את המשכן אל משה... ואת מכסה עורות האלים המאדמים... את ארון העדות... את השלחן את המנורה הטהורה... ואת מזבח הזהב... את מזבח הנחושת... את קלעי החצר... את בגדי השרד... וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה:





קריאת ההפטרה



{הפטרה למנהג הספרדים}
(מ) וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה: (מא) עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים: (מב) וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים: (מג) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת: (מד) וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם: (מה) וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים (האהל) הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט: (מו) בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן: (מז) וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת: (מח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְהוָה אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב: (מט) וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב: (נ) וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב: {עד כאן למנהג הספרדים}

{הפטרה למנהג האשכנזים}
(נא) וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה: ח (א) אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: (ב) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן: (ד) וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: (ה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב: (ו) וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: (ז) כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה: (ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהוָה: (יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה: (יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: (יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: (יד) וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד: (טו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: (טז) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (יז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ: (יט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: (כ) וַיָּקֶם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית יְהוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על מלאכת עשיית כלי המקדש.

חירום עשה את כלי המקדש: את הכיורות - סירים עשויים נחושת לשים בהם את הדשן - אפר המזבח. את היעים - יעה עשוי נחושת. את המזרקות - כלי לקבלת הדם להזות על מזבח העולה. עמודים שניים - שני עמודים עשויים נחושת, אחד בשם ''יכין'' ואחד בשם ''בועז'' אותם הניח אצל האולם לפני ההיכל. וגולת הכותרות אשר על ראש העמודים שתיים - בראש כל עמוד עשה כעין כתר. והשבכות שתיים - מראהו כעין כיפה מעשה רשת לכסות את שתי גולות הכותרות אשר על ראש העמודים. ואת הרימונים ארבע מאות - בכל שבכה תלה שני טורים בכל טור מאה רימונים בסה''כ מאתים רימונים חרוזים בשרשרות שקישטו את השבכה. ואת המכונות עשר - בסיס לכיור. ואת הכיורות עשרה - לצורך קידוש ידים ורגלים של הכהנים. ואת הים האחד - גיגית גדולה שנקראת ''ים של שלמה'' לצורך טבילת הכהנים. ואת הבקר שנים עשר - הגיגית היתה מונחת על שנים עשר בקר עשויים נחושת. כל הכלים הללו עשה נחושת ממורט - צחה ובהירה מנחושת צרופה ומזוקקת מלוטש ונקי מכל סיג.

אחרי שתיאר הכתוב את כלי הנחושת, בא לתאר את כלי הזהב שציוה המלך לעשות ע''י חרשים אחרים מבנ''י. את מזבח הזהב - הוא מזבח הקטורת אשר היה בהיכל. את השולחן אשר עליו לחם הפנים, ''ויעש שלחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל'' (דברי הימים ב' ד ח). ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל, בנוסף למנורה שעשה משה. אמרו חז''ל: כששלמה עשה את המנורה הכניסו לכור אלף פעמים. ומשה רמז שיעשה שלמה כן, שנאמר: ''ועשית מנֹרת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה'' (כה לא). רמז ל י' מנורות של שלמה. לכן תיעשה מלא יו''ד. דבר אחר: ת''י עשה. שלמה עשה בית שעמד ת''י (410) שנה. עשה (375) בגימטריא שלמה (375). כמו כן עשה את הכלים הללו: ספות, מזמרות - כלי זמר. מזרקות - כלי לקבל הדם. כפות - לשים בהם מלוא קומץ לבזיכי לבונה לשים על לחם הפנים. מחתות - לחתות בהן תרומת הדשן וגחלים להוליך מעל מזבח החיצון למזבח הפנימי להקטרת הקטורת. כל הכלים האלה עשויים זהב סגור - זהב יקר שאדם סוגר אותו באוצרו - בכספת מרוב חשיבותו. וכשהוא יוצא להמכר כולם סוגרים את חנויותיהם. כן עשה פותות - מפתחות לדלתות הבית הפנימי לקודש הקדשים לדלתי הבית להיכל. המפתחות עשויים זהב. וי''א: פותות - הצירים של הדלתות.

''ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה''' (ז נא). ודרשו חז''ל בפסיקתא: ''ותשלם כל המלאכה'' ותשלם - ותהי שלום, מלמד שכל האמנים שהיו בונים בו לא מת אחד מהם ולא חלה אחד מהם, ולא נשברה מגרופית ולא קרדום, ולא נפסל אחד מכלי המלאכה.


''מכון לשבתך עולמים''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על מלאכת עשיית כלי המשכן.

''ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו'' (שמות כה ט).

א''ר ביבא בר אחא: אין אתה יכול לעמוד על דעתם ומנהגם ונימוסיהם של אומה זו - ישראל. כשתבעו מהם זהב לעגל נתנו, וכשתבעו מהם למשכן נתנו.

תניא, רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן, שנאמר: ''וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר'' (מנחות כט.). המזבח עמד באמצע המשכן מול הארון שעמד לפני ולפנים מן הפרוכת. בדרום המזבח היתה המנורה ובצפונו השולחן.

''וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אֹתה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אֹתם משה'' (שמות לט מג).

אמר להם! כשם שנתעסקתם במלאכת המשכן, ושרתה שכינה במעשה ידיכם. כן תזכו ותבנו לפניו בית בחירה, ותשרה ברכה במעשה ידיכם (ילקוט שמעוני תיח).


ארון

''ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קֹמתו'' (כה י). בכל הכלים כתוב ''ועשית'' חוץ מהארון שכתוב ''ועשו'', שכל הכלים עשה שלמה כיוצא בהם חוץ מהארון. ''ארון'' אותיות ''אורן'' שיש בה אורן של ישראל. ''ארון'' בגימטריא ''נזר'' שלושה כתרים הן וכתר תורה עולה על גביהן. ולכן כתוב ועשית עליו זר זהב, ובשולחן כתוב ועשית לו, לומר שכתר תורה עולה על שאר הכתרים.

''אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קֹמתו'' כל מדותיו שבורות בחצאי אמות, לומר שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו.

''וצפית אֹתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו, ועשית עליו זר זהב סביב'' (כה יא). שלושה ארונות עשה בצלאל: שניים של זהב ואחד של עץ, וארבעה כתלים ושוליים לכל אחד, ופתוחים מלמעלה. נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ (ירושלמי שקלים פ''ו).

''ועשית עליו זר זהב סביב'' כעין כתר מוקף לו סביב למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים עולה הזר למעלה מעל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה.

''ויצקת לו ארבע טבעֹת זהב ונתתה על ארבע פעמֹתיו, ושתי טבעֹת על צלעו האחת ושתי טבעֹת על צלעו השנית'' (כה יב). ויצקת - לשון התכה, ובזויותיו העליונות סמוך לכפורת היו נתונים שתים מכאן ושתים מכאן לרוחבו של הארון.

''ועשית בדי עצי שטים, וצִפית אֹתם זהב'' (כה יג). בדי - מוטות. אורך הבדים עשר אמות.

''והבאת את הבדים בטבעֹת על צלעֹת הארֹן, לשאת את הארֹן בהם'' (כה יד). ''בטבעֹת הארֹן יהיו הבדים, לא יסֻרו ממנו'' - לעולם. ''ונתת אל הארֹן, את העדֻת אשר אתן אליך'' (כה טז).

הארון הוצב בקודש הקדשים. עמד בנס ולא תפס מקום (יומא כא.). העדות - התורה שהיא עדות ביני וביניכם, שציויתי אתכם מצוות הכתובות בה. הלוחות היו כל אחד ואחד אורכו ששה טפחים ורוחבו ששה טפחים. בארון היו מונחים: לוחות הברית, שברי הלוחות הראשונים וכן ס''ת שכתב משה.

אמר רבי אלעזר בן פדת: שני ניצוצות היו יוצאים מבין שני בדי הארון והורגים נחשים ועקרבים, שורפים את הקוצים, והיה העשן עולה ומתמר וכל העולם מתבשם מן הריח, והאומות אומרות: ''מי זאת עֹלה מן המדבר כתימרות עשן, מקֻטרת מֹר ולבונה מכל אבקת רוכל'' (שיר השירים רבה ג).


כפורת

''ועשית כפֹרת זהב טהור, אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה'' - כיסוי על הארון שהיה פתוח מלמעלה, ומניחו עליו כמין דף. ''אמתים וחצי ארכה'' כאורכו של ארון ''ואמה וחצי רחבה'' כרוחבו של ארון. עוביה טפח (סוכה ה.). המלה כפורת היא מלשון כיסוי ומלשון כפרה, ''אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'' (תהלים לב א). אמרו חכמים: יבוא זהב של כפורת, ויכפר על זהב של עגל (ירושלמי שקלים פ''א).

''ועשית שנים כרֻבים זהב, מקשה תעשה אֹתם משני קצות הכפֹרת'' (כה יח). כרובים - דמות פרצוף תינוק להם. כרביא פירושו תינוק. ''מקשה תעשה'' - שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם כמעשה הצורפים שמלחימים, אלא הטיל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו.

''ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, מן הכפֹרת תעשו את הכרֻבים על שני קצותיו'' (כה יט). שלא תאמר שניים כרובים לכל קצה וקצה, לכך הוצרך לפרש ''כרוב אחד מקצה מזה'' מן הכפורת עצמה תעשה את הכרובים. זהו פירושו של ''מקשה תעשה אותם'' שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפורת.

והיו הכרֻבים פֹרשי כנפים למעלה סֹככים בכנפיהם על הכפֹרת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפֹרת יהיו פני הכרֻבים
'' (כה כ). פורשי כנפיים - שלא תעשה כנפיהם שוכבים אלא פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הכנפיים לכפורת (סוכה ה:).

''ונתת את הכפֹרת על הארֹן מלמעלה, ואל הארֹן תתן את העדֻת אשר אתן אליך'' (כה כא). בעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו ואחר כך יתן את הכפורת עליו.

''ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל'' (כה כב). נועדתי - כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבוא שם לדבר אליך. וזהו שדרשו: ''אשר דבר ה' לאמֹר בקרֹבי אקדש'' (ויקרא י ג) והיכן דיבר? ''ונקדש בכבודי'' אמר משה לאהרן יודע הייתי שיתקדש המשכן בקרוביו של מקום והייתי סבור שיתקדש בנו. ומהיכן ידע? מכאן. שאמר לו: ''ונועדתי לך'' פירוש על ידך. על כן כתיב כאן ''ונועדתי לך'' ולקמן ''ונֹעדתי שמה לבני ישראל'' (כט מג). הארון נחשב ''מקום מנוחת השכינה'' במשכן (רמב''ן).

כיצד היו עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: ''ופניהם איש אל אחיו'' (שמות כה כ). וחד אמר: ''ופניהם לבית'' (דברי הימים ב' ג יג). שואלת הגמ': ולמאן דאמר ''פניהם איש אל אחיו'', הכתיב: ''ופניהם לבית''? מתרצת הגמרא: לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ופניהם איש אל אחיו היו הכרובים מביטים איש אל אחיו. ולמאן דאמר ''פניהם לבית'', הכתיב ''ופניהם איש אל אחיו''? מתרצת הגמ': דמצדדי צדודי - מפנים פניהם אל הבית מן הצד בפרופיל, כשלא עושין רצונו של מקום. וזה סימן שעליהם לשוב בתשובה (בבא בתרא צט.).

מספרת הגמ': היו מגללין הפרוכת לעולי רגלים ומראין להם הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום... (יומא נד.). בביהמ''ק הראשון התקין שלמה המלך כרובים שהיו עשויים מעצי שמן מצופים זהב. הם לא עמדו על הכפורת כמו במשכן, אלא עמדו על הארץ משני צידי הארון. כל כנף חמש אמות.

השם ''כרובים'' משמש גם ככינוי למלאכים ''וישכן מקדם לגן עדן את הכרֻבים'' (בראשית ג כד). והקב''ה מכונה ''יֹשב הכרֻבים'' (ישעיה לז טז). ''וישכן מקדם לגן עדן את הכרֻבים'' אומר רש''י: מלאכי חבלה. ובשמות כה ''ועשית שנים כרֻבים'' אומר רש''י: דמות פרצוף תינוק להם. מבארים בעלי המוסר: התינוק - כרביא אם לומד תורה הרי הוא נמצא על ארון העדות בקודש הקדשים המקום הכי מקודש, מעלתו גדולה מן המלאכים, שנאמר: ''ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה'' (זכריה ג ז) המלאכים בדרגת עומדים. אבל אם חלילה רחוקים הם מן התורה הרי הם כמלאכי חבלה. מדברי המדרש (ויקרא רבה לב): הכרובים גבוהים במעלתם ממלאכים רגילים. יחזקאל הנביא ראה ''כרובים'' במעשה מרכבה.

הארון הלך בראש צבאות ישראל בכל מסעיהם במדבר. בכניסתם לירדן נבקע הירדן מפניו. הארון ניצב במשכן שילה. כאשר יצאו עמו למלחמה בפלשתים, נשבה ע''י הפלשתים והובא לעירם אשדוד ואחר טלטולים רבים ע''י שגרם פורענויות קשות לפלשתים הובא לבית עמינדב בגבעה, שם עמד מספר שנים. הועלה לירושלים ע''י דוד המלך ע''ה, ועם הקמת ביהמ''ק ע''י שלמה המלך הוכנס לקודש הקדשים. לארון נודעה חשיבות יתירה, שנצטוו כל ישראל להשתתף בעשייתו. נאסר להובילו בעגלות אלא בכתף ישאו. הלויים שנשאו את הארון נאסר להם להביט בו בטרם כיסו אותו הכהנים.

בבית שני לא היה הארון קיים. ונחלקו חכמים בדבר גורלו אחר חורבן בית ראשון. י''א שיאשיהו המלך גנזו במחילה בביהמ''ק שהוכנה בידי שלמה המלך בבנותו את ביהמ''ק. מהארון למדו חכמים שתלמיד חכם צריך שיהיה תוכו כברו מבית ומחוץ (יומא עב:).


שולחן

''ועשית שלחן עצי שטים, אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קֹמתו'' (כה כג). קומתו - גובה רגליו עם עובי השולחן.

''וצִפית אֹתו זהב טהור, ועשית לו זר זהב סביב'' (כה כד). זר זהב - סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים.

''ועשית לו מסגרת טֹפח סביב, ועשית זר זהב למסגרתו סביב'' (כה כה). מסגרת - נחלקו חכמי ישראל בדבר, יש אומרים: למעלה היתה סביב לשולחן כמו בשפת שולחן שרים, ויש אומרים: למטה היתה תקועה מרגל לרגל בארבע רוחות השולחן, ודף השולחן שוכב על אותה מסגרת.

''ועשית לו ארבע טבעֹת זהב, ונתת את הטבעֹת על ארבע הפאֹת אשר לארבע רגליו'' (כה כו).

''לעֻמת המסגרת תהיין הטבעֹת, לבתים לבדים לשאת את השלחן'' (כה כז). לעומת המסגרת תהייןָ הטבעות - ברגלים תקועות כנגד ראשי המסגרת. לבתים לבדים - אותן טבעות יהיו בתים להכניס בהן הבדים, יהיו מקום לאריחים.

''ועשית את הבדים עצי שטים וצִפית אֹתם זהב, ונשא בם את השלחן'' (כה כח). ''ועשית קערֹתיו וכפֹתיו וקשותיו ומנקיֹתיו אשר יֻסך בהן, זהב טהור תעשה אֹתם'' (כה כט). קערותיו - זה הדפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם, והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה, שוליים לו למטה וקופל מכאן ומכאן - ככתלים ובאמצע היה אויר ביניהם, והיא כמין ח הפוכה, ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצידי הבית מזה ומזה, נותן אורכו לרוחבו של שולחן, והיה לו דפוס - תבנית זהב ודפוס ברזל, בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השולחן, אותו דפוס קרוי קערה. כפותיו - בזיכין שנותנים בהם לבונה, שתיים היו לשתי קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות, שנאמר: ''ונתת על המערכת לבֹנה זכה'' (ויקרא כד ז). קשותיו - הן כמין חצאי קנים חלולים הסדוקין לאורכן, ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו. ומנקיותיו - הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותו פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו (אונקלוס) ומנקיותיו - אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש (רש''י).

''ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד'' (כה ל). שתים עשרה חלות הלחם נאפו בכל יום שישי מקמח סולת, שני עשרונים לכל חלה.


מנורה

''ועשית מנֹרת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתֹריה ופרחיה ממנה יהיו'' (כה לא). מקשה תיעשה המנורה - שלא יעשינה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים ואחר כך ילחים אותם, אלא כולה חתיכה אחת מקשה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך. תיעשה המנורה - מאליה. לפי שהיה משה מתקשה בה, פירוש: בראשונה נתקשה והראהו של אש, ואח''כ נתקשה עוד אמר לו הקב''ה השלך את הככר לאור - לאש והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה אלא תיעשה. תנא דבי רבי ישמעאל: שלושה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב''ה באצבעו, ואלו הן... מנורה דכתיב: ''וזה מעשה המנורה'' (מנחות כט.).

תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה... של משה באמצע וחמש מימינה וחמש משמאלה... ר' אלעזר בן שמוע אומר: על כולן היו מדליקין (מנחות צח:).

אמר רב יהודה אמר רב: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב, והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר (ילקוט שמעוני).

ירכה - הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלושה הרגלים יוצאין הימנה ולמטה. וקנה - הקנה האמצעי שלה, ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה. גביעיה - היו כמין כוסות גבוהים וצרים עשויין מזהב ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה והיו לנוי ויופי. כפתוריה - כמין תפוחים היו עגולים סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי. ופרחיה - ציורין עשויין בה כמין פרחים. ממנה יהיו - הכל מקשה יוצא מתוך העשת ולא יעשם לבדם וילחים אותם. ועשית מנורת - ז' פעמים כתיב מנורה כנגד ז' רקיעים וז' ארצות. ואין בפרשת מנורה אות סמ''ך וכן במעשה בראשית, לומר: במקום נר אין שטן ואין מזיק, ובזכות ''נר מצוה ותורה אור'' סותם פיו של שטן מלהשטין.

''וששה קנים יֹצאים מצדיה, שלשה קני מנֹרה מצדה האחד ושלשה קני מנֹרה מצדה השני'' (כה לב). יוצאים מצידיה - לכאן ולכאן באלכסון נמשכין ועולין עד כנגד גובהה של מנורה שהוא קנה האמצעי, ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה, התחתון ארוך ושל מעלה קצר הימנו והעליון קצר הימנו, לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים. שלושה נרות המזרחיים פונים אל מול הנר האמצעי, ושלושה נרות המערביים פונים אל מול הנר האמצעי, ולמה? שלא יאמרו לאורה הוא צריך.

''שלשה גבעים משֻקדים בקנה האחד כפתֹר ופרח, ושלשה גבעים משֻקדים בקנה האחד כפתֹר ופרח, כן לששת הקנים היֹצאים מן המנֹרה'' (כה לג). משוקדים - מצוירים.

''ובמנֹרה ארבעה גבעים, משֻקדים כפתֹריה ופרחיה'' (כה לד).

''וכפתֹר תחת שני הקנים ממנה וכפתֹר תחת שני הקנים ממנה וכפתֹר תחת שני הקנים ממנה, לששת הקנים היֹצאים מן המנֹרה'' (כה לה). במנורה היו כ''ב גביעים. י''א כפתורים. ט' פרחים. ''כפתֹריהם וקנֹתם ממנה יהיו, כֻלה מקשה אחת זהב טהור'' (כה לו).

''ועשית את נרֹתיה שבעה, והעלה את נרֹתיה והאיר אל עבר פניה'' (כה לז). נרותיה- כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות.

''ומלקחיה ומחתֹתיה זהב טהור'' (כה לח). מלקחיה - הם הצבתים העשויין ליקח בהם הפתילה מתוך השמן לישבן ולמושכן בפי הנרות, וע''ש שלוקחים בהם קרויים מלקחיים. ומחתותיה - הם כמין בזיכין קטנים שחותה בהן את האפר שבנר בבוקר בבוקר כשהוא מטיב את הנרות מאפר הפתילות שדלקו הלילה וכבו, מחתה פירושו יעה.

''ככר זהב טהור יעשה אֹתה, את כל הכלים האלה'' (כה לט). שיהיה משקלה עם כל כליה ככר, לא פחות ולא יותר. גובה המנורה י''ח טפחים.

''וראה ועשה, בתבניתם אשר אתה מראה בהר'' (כה מ). וראה ועשה - ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב''ה מנורה של אש.


מזבח הנחושת

''ועשית את המזבח עצי שטים, חמש אמות אֹרך וחמש אמות רֹחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קֹמתו'' (כז א).

''ועשית קרנֹתיו על ארבע פנותיו ממנו תהיין קרנֹתיו, וצִפית אֹתו נחֹשת'' (כז ב). ממנו תהייןָ קרנותיו - שלא יעשם לבדם ויחברם בו. וציפית אותו נחושת - לכפר על עזות מצח.

''ועשית סירֹתיו לדשנו ויעיו ומזרקֹתיו ומזלגֹתיו ומחתֹתיו, לכל כליו תעשה נחֹשת'' (כז ג). סירותיו - כמין יורות כלים דמויי סיר, להסיר את הדשן לתוכם. ומזרקותיו - לקבל בהם דם הזבחים. ומזלגותיו - מכה בהם בבשר והופך אותם על גחלי המערכה, שיהא ממהר שריפתן. ומחתותיו - בית קבול יש להם ליטול בהם גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטורת, וע''ש חתייתן קרויים מחתות.

''ועשית לו מכבר מעשה רשת נחֹשת, ועשית על הרשת ארבע טבעֹת נחֹשת על ארבע קצותיו'' (כז ד). מכבר - לשון כברה, נפה כמין לבוש עשוי לו למזבח כמין רשת.

''ונתת אֹתה תחת כרכב המזבח מלמטה, והיתה הרשת עד חצי המזבח'' (כז ה). כרכוב - סובב. למזבח הנחושת היה כבש מכיון שהיה אסור לעלות אליו במדרגות, שנאמר: ''לא תעלה במעלֹת על מזבחי'' (כ כב), לא תעלה במעלות - כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות אלא חלק יהיה ומשופע. אשר לא תגלה ערותך - שע''י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך. היה אסור לעלות למזבח במדרגות, אלא כבש חלק עולה באלכסון ל''ב אמות (לר' יהודה י' אמות) ברוחב ג' אמות. ומזבח אדמה הוא מזבח הנחושת שהיו ממלאין חללו אדמה במקום חנייתן כדי להקריב עליו קרבנות. והכבש היה בדרום המזבח מובדל מן המזבח מלוא חוט השערה (זבחים סב:).

''ועשית בדים למזבח בדי עצי שטים, וצפית אֹתם נחֹשת'' (כז ו). ''והובא את בדיו בטבעֹת, והיו הבדים על שתי צלעֹת המזבח בשאת אֹתו'' (כז ז). ''נבוב לֻחֹת תעשה אֹתו, כאשר הראה אֹתך בהר כן יעשו'' (כז ח). נבוב - לוחות עצי שטים מכל צד והחול - אדמה באמצע.

ארבעה שמות נקראו לו: א) מזבח הנחושת - ע''ש שהיה מצופה נחושת ב) מזבח אדמה - ע''ש שמלאו את חללו באדמה בחנייתן ג) מזבח החיצון - ע''ש שעמד מחוץ למשכן - חוץ לאהל מועד ד) מזבח העולה - ע''ש שעליו הקריבו עולות התמיד מידי יום בבוקר ובערב, מלבד שאר הקרבנות.

המזבח נעשה מלוחות עצי שטים בעובי אמה, עשוי כמין תיבה חלולה בלי שוליים ובלי מכסה, ומצופה נחושת.

שני ספלים מכסף לצורך ניסוך היו בקרן מערבית דרומית, אחד בצד מזרח לניסוך היין ואחד בצד מערב לניסוך המים בחג הסוכות. ונשפכין על המזבח ויורדין לשיתין. בפינה המערבית דרומית היו שני נקבים, בהם היו הדמים הנזרקים יורדים ויוצאים לנחל קדרון. כשנתרבה הדשן על המזבח היו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה במקום טהור.

למזבח היו חמשה כלים עשויים נחושת ואלו הם: א) סיר - להסיר הדשן מן המזבח ב) יעה - ליטול הדשן ג) מזרק - לקבל בו דם הקרבנות ד) מזלג - להפוך את הבשר על האש למהר שריפתו ה) מחתה - לחתות הגחלים מעל המזבח לצורך הקטרת הקטורת.

ר''י: אוי להם לעכו''ם שאבדו ואינם יודעים מה אבדו. שבזמן שביהמ''ק קיים מזבח מכפר עליהן. ופירש רש''י וזה לשונו: פרי החג שבעים הם חוץ משל שמיני, ע' כנגד שבעים אומות העולם לכפר עליהם כדי שירדו גשמים בכל העולם. לפי שנידונים בחג על המים.

''ועשית את המזבח עצי שטים'' אמר לו הקב''ה למשה: אמור להם - לישראל שיעשו מזבח העולה, שיהא מכפר על עוונותיהם של בני. שכך התניתי עם אברהם אביהם, שאם יחטאו בניו ע''י קרבנות אני מכפר להם, שנאמר: ''ויאמר אליו קחה לי עגלה משֻלשת ועז משֻלשת... '' (בראשית טו ט).


מזבח הזהב

''ועשית מזבח מקטר קטֹרת, עצי שטים תעשה אֹתו'' (ל א). מקטר קטורת - להעלות עליו קיטור עשן סמים.

''אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ואמתים קֹמתו, ממנו קרנֹתיו'' (ל ב).

''וצִפית אֹתו זהב טהור את גגו ואת קירֹתיו סביב ואת קרנֹתיו, ועשית לו זר זהב סביב'' (ל ג). זר זהב - סימן הוא לכתר כהונה.

''ושתי טבעֹת זהב תעשה לו מתחת לזרו על שתי צלעֹתיו תעשה על שני צדיו, והיה לבתים לבדים לשאת אֹתו בהמה'' (ל ד).

''ועשית את הבדים עצי שטים, וצִפית אֹתם זהב'' (ל ה).

''ונתתה אֹתו לפני הפרֹכת אשר על ארֹן העדת, לפני הכפֹרת אשר על העדֻת אשר אועד לך שמה'' (ל ו). לפני הכפורת - מכוון כנגד הארון מבחוץ.

''והקטיר עליו אהרן קטֹרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה'' (ל ז). בהטיבו - לשון נקוי הבזיכין של המנורה, מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בוקר ובוקר.

''ובהעלֹת אהרֹן את הנרת בין הערבים יקטירנה, קטֹרת תמיד לפני ה' לדֹרֹתיכם'' (ל ח). יקטירנה - בכל יום, פרס - חצי מנה מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערביים.

''לא תעלו עליו קטֹרת זרה ועֹלה ומנחה, ונסך לא תסכו עליו'' (ל ט). קטורת זרה - שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו. ולא עולה של בהמה ועוף ולא מנחת לחם.

''וכפר אהרן על קרנֹתיו אחת בשנה, מדם חטאת הכפֻרים אחת בשנה יכפר עליו לדֹרֹתיכם קדש קדשים הוא לה''' (ל י). וכפר אהרן - מתן דמים. אחת בשנה - ביוה''כ. חטאת הכפורים - הם פר ושעיר של יוה''כ המכפרים על מקדש וקודשיו, כשידע בטומאה ושגג במקדש או בקדשים, או שגג בטומאה וידע במקדש או בקדשים, על זה מכפר פר ושעיר של יוה''כ. קודש קדשים - המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת.

שלושה שמות נקראו לו: א) מזבח הקטורת - ע''ש שהקטירו עליו קטורת בכל יום בוקר וערב ב) מזבח הזהב - ע''ש שהיה מצופה זהב בעובי דינר ג) מזבח הפנימי - ע''ש שעמד בפנים ההיכל בביהמ''ק, ובמשכן בתוך אהל מועד לצד דרום, נס גדול נעשה לו שלא נשרף אעפ''י שהיה מעצי שטים וציפוי זהבו היה סה''כ בעובי דינר ובמשך מאות שנים שהקטירו עליו נשאר קיים.

על מזבח הזהב לא הקריבו שום קרבן לא נסכים ולא זריקת דמים. רק פעם בשנה ביוה''כ הקריבו עליו דם של פר ושעיר של יום הכפורים. מזבח הזהב שעשה שלמה המלך בבית עולמים לא היה מעצי שטים, אלא כולו היה זהב (אור החיים).


הכיור

''ועשית כיור נחֹשת וכנו נחֹשת לרחצה, ונתת אֹתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים'' (ל יח).

כיור - כמין דוד גדולה שיש לה דדים - ברזים המריקים בפיהם מים. וכנו - ובסיסו. ובין המזבח - מזבח העולה. לרחצה - שכל כיור שאינו מחזיק כדי שירחצו ממנו ארבעה כהנים כאחד אינו כיור.

''ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם'' (ל יט). את ידיהם ואת רגליהם - בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו. וכך שנינו בזבחים (יט:) ת''ר: כיצד מצוות קידוש ידים ורגלים? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדשן.

''בבֹאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימֻתו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה''' (ל כ). בבואם אל אהל מועד - להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת כוכבים (זבחים יט:). ולא ימותו - הא אם לא ירחצו ימותו. אל המזבח - החיצון שהוא בחצר.

''ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימֻתו, והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדֹרֹתם'' (ל כא). ולא ימותו - לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים.

הכיור נעשה מנחושת טובה ומבריקה כעין זהב ''במראֹת הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד'' (לח ח). בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות (תחת התפוח עוררתיך) ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן (רש''י).

כהן הנכנס להיכל או לאהל מועד או שניגש אל המזבח החיצון לעבוד את עבודת הקרבנות היה חייב בקידוש ידים ורגלים.

מקום הכיור היה בחצר בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי דרום (מידות ג). בזמן ביהמ''ק השני התקין אחד הכהנים הגדולים בן קטין שמו, י''ב ברזים לכיור, במקום שני הברזים שהיו לו. כדי למהר ולא יצטרכו להמתין זמן רב (יומא פ''ג). כן עשה מוכני - גלגל שבאמצעותו היו מורידים את הכיור לתוך בור מים למשך הלילה כדי שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה (רמב''ם ה' בית הבחירה ה''ג).


''אשרי עין ראתה כל אלה''





הפטרה לשבת החודש - כה אמר ה'


ספרדים: יחזקאל פרק מ''ה פס' י''ח - סוף. פרק מ''ו פס' א' - ט''ו

אשכנזים: יחזקאל פרק מ''ה פס' ט''ז - סוף. פרק מ''ו פס' א' - י''ח

תימנים: יחזקאל פרק מ''ה פס' ט' - סוף. פרק מ''ו פס' א' - י''א

בהפטרה מסופר: על הקרבנות שיעשה הנשיא בר''ח ניסן, וכן על חג המצות.

כה אמר... בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים, וחטאת את המקדש: וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שוגה ומפתי וכפרתם את הבית: בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח, חג שבועות ימים מצות יאכל: ושבעת ימי החג יעשה עולה לה' שבעת פרים ושבעת אלים תמימים ליום שבעת הימים, בשביעי בחמשה עשר יום לחדש בחג יעשה כאלה שבעת הימים.

בפרשה מסופר: על ר''ח ניסן, וכן על חג המצות.

החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה: שבעת ימים מצות תאכלו, וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, ושמרתם את המצות ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם: בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ: כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות:





קריאת ההפטרה



{כאן מתחילים התימנים}
{ט} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: {י} מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם: {יא} הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ: {יב} וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם: {יג} זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: {יד} וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר: {טו} וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:

{כאן מתחילים האשכנזים}
{טז} כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: {יז} וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל:

{כאן מתחילים הספרדים}
{יח} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: {יט} וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: {כ} וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: {כא} בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל: {כב} וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: {כג} וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַיהוָה שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: {כד} וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: {כה} בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן: מו {א} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ: {ב} וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב: {ג} וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי יְהוָה: {ד} וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַיהוָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: {ה} וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: {ו} וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ: {ז} וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: {ח} וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא: {ט} וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ (יצאו) יֵצֵא: {י} וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ: {יא} וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: {כאן מסיימים התימנים}

{יב} וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים נְדָבָה לַיהוָה וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ: {יג} וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַיהוָֹה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: {יד} וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת מִנְחָה לַיהוָה חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד: {טו} (ועשו) יַעֲשׂוּ אֶת הַכֶּבֶשׂ וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד: {כאן מסיימים הספרדים}

{טז} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִֹה כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה: {יז} וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה: {יח} וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ: {כאן מסיימים האשכנזים}





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על ראש חדש ניסן.

הנביא יחזקאל מתנבא על הגאולה העתידה בבנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, שיושלם ויחנכו את המזבח בר''ח ניסן.

ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובחדשים ובשבתות ובכל מועדי בית ישראל.

יש אומרים: שהנשיא הכוונה לכהן גדול וי''א למלך.

על הנשיא לקחת בר''ח ניסן שהוא חדש הגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל לעתיד. באחד לחדש יחנכו את המזבח בקרבנות, פר בן בקר תמים - שלם ממום, לחטאת. הוא פר המלואים ועל ידו מחטא ומטהר את המקדש, החינוך יהיה בר''ח ניסן. ''כה אמר ה' שער החצר הפנימית הפונה קדים'' שהוא שער המזרחי של עזרת ישראל... וביום החדש יפתח. ובא הנשיא לעמוד על קרבנות החינוך, דרך אולם השער יבוא בפומבי דרך השער הגדול ''בפתחו השער ההוא יבוא הנשיא דרך אולם השער הפונה אל החוץ'' השער יפתח לפני בוא הנשיא שלא יצטרך להמתין כי זה לא כבודו. והנשיא יעמוד סמוך למזוזות השער, בפשפש הדרומי, ובהיותו עומד שם יעשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו אם הביאם נדבה בראש חדש.

והשער המזרחי לא יסגר עד הערב. לפי שעם הארץ ישתחוו מול ההיכל דרך פתח השער ההוא בשבתות ובראשי חדשים.

כי העם פנויים ממלאכה בימים אלו ודרכם לבוא להשתחוות לה'.

כמ''ש ''והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה''' (ישעיה סו כג). לכן השער יהיה פתוח כל היום.

רבותינו אמרו: זכור אותו האיש לטוב וחנניא בן חזקיה בן גרון שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל. שבקשו לגנוז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה.

מה עשה? העלה ג' מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרש, ומה שדרש חנניא על זה לא נמצא היום אצלנו. ובעוונותינו נעלם ממנו מה שדרש בקרבנות אלה.

בעניין הקרבנות הנזכרות בפרשה זו יש פליאות רבות, כולם סותרים מוסיפים וגורעים על חוקי הקרבנות האמורים בתורת משה, וסותרים אל העיקר אשר בידינו שהתורה לא תשתנה ולא תנוסח בשום אופן.

ואמר הנביא: שבראש חדש יקריב פר וששה כבשים ואיל, ובתורה כתוב: ''פרים שנים ושבעה כבשים'', וכבר עמדו חז''ל על זה במסכת מנחות (דף מה.). אמר רבי יוחנן: פרשה זו עתיד אליהו לדורשה, כלומר שאין אנו יודעין לדורשה. אמר לו רבי יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. כלומר: פר המלואים חטאת היה וכן יהיה לעתיד כי בר''ח ניסן יקריבו מלואים.

רבי יוחנן לשיטתו, שכל הנביאים נתנבאו לימות המשיח, ויהיה שינוי טבע העולם, והוא הדין שישתנה עניין הקרבנות.

אבל חבריו חולקים עליו, ואומרים: שהקרבנות שהיו בימי יחזקאל היו הוראת שעה. ולפי''ז ימשכו ימי המלואים והחנוכה מחג המצות עד חג הסוכות, כי בחג המצות תהיה התחלת הגאולה ובסוכות יהיה הסוף, כי אז תהיה מלחמת גוג ומגוג, וסוף התשועה. כמ''ש בספר זכריה פרק יד:


''ובא לציון גואל בב''א''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על ראש חדש ניסן.

המצוה הראשונה שציוה ה' את ישראל בידי משה רבינו ע''ה הוא קדוש החדש. אמר לו: כשתראה את הלבנה בצורה זו שהיא מתחדשת באותו יום תקבע ראש חדש.

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם. שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל.

החדש הזה לכם אותיות מלך שהוא מלך לכל החדשים.

אמרו חז''ל: משה הראה את החדש לישראל ואמר להם, כזה תהיו רואים וקובעים כך לדורות.

רבי ישמעאל אומר: הראה לו הירח בלילה ואמר לו: כזה אתם רואים וקובעים כן הלכה לדורות.

מסופר בחז''ל: מתכנסים מלאכי השרת אצל הקב''ה ואומרים לפניו: רבוש''ע! אימתי ראש השנה? והוא אומר: ולי אתם שואלים?! אני ואתם נשאל לבית דין של מטה! מזה נוכל ללמוד איזו שליטה אדירה בעולם יש לנו מכח התורה, ואיזה אור יש באפשרותנו להפיץ בעולם ע''י לימוד התורה. ולפי זה, כמה גדולה החובה עלינו שלא להפסיק רגע מלימוד התורה, ובפרט בזמנינו שהדורות מתרפים בתורה, והחושך יכסה ארץ. בזמן זה צריכים להגביר חיילים בתורה.

החדש הזה לכם ראש חדשים
- בני ישראל מונים וקובעים את עיתותיהם על פי הירח.

הירח הוא סמל עם ישראל. כשם שהירח מתמעט והולך ומתמעט והולך, עד שהוא נעלם מן העין והכל סבורים שאיננו עוד, ואז זורח הוא מחדש ומתרבה והולך ומתגדל והולך. כך גם עם ישראל, אף שכבר נתון הוא בשפל המדרגה ודומה כי הנה שוקע הוא כליל, הריהו חוזר ומתנער משפלותו, חוזר וזורח במלוא אורו. וכשם שלעתיד לבוא יתמלא אור הירח כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כך יהיה גם עתידו של עם ישראל.


החדש הזה לכם ראש חדשים.

זה שכתוב: ''קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'' (שה''ש ב ח).

רבי יהודה אומר: קול דודי - זה משה.

בשעה שאמר להם לישראל, בחדש הזה אתם נגאלין מן הגלות, אמרו לו: משה רבינו! כיצד יתכן הדבר היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב''ה לאברהם אבינו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, הרי נגזרה עלינו גזירה, והלוא אין בידינו אלא מאתים ועשר שנים בלבד כמנין רד''ו.

אמר להם משה: כיון שהגיע זמנכם להגאל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם והיו בטוחים כי יגאלכם.

מדלג על ההרים
- מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העיבורים ובחדש הזה אתם נגאלים.


חודש הגאולה

אין קורין גאולה אלא ליציאה מאפלה לאורה. זה שלא היה באפלה אינו יודע טעם אורה מהו. זה שלא ידע טעם שעבוד אינו טועם טעם גאולה. עיקרה של הגאולה החרות הבאה מתוך השעבוד, אלמלא היו ישראל משועבדים, לא זכו להיות בני חורין לעולם, וכשנשתעבדו השעבוד עצמו הוליד את הגאולה. מתוך החשכה בקעה האורה.

וכן אמרו חכמים: אמרו ישראל לפני הקב''ה, רבוש''ע! אימתי אתה גואלינו? אמר הקב''ה: לכשתרדו במדרגה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם.

וכן הגאולה העתידה תהיה בוקעת ויוצאת מתוך החשכה, בשעה שכל לב יחרד לאמור: אפסה כל תקוה - והנה כבוד ה' עליך זרח.

אימתי? בחדש ניסן, שקבעו ה' לגאולה לכל הדורות. וכל אפלה וצרה שנראית לישראל בחדש זה, חזקה ובידוע שאינה אלא ראשית צמיחת הגאולה.


אחד בניסן

אחד בניסן שהוא ראש חדש, מעוטר בהרבה עטרות.

ובו בחר ה' לחנוכת המשכן והתחיל בו להשרות שכינתו בישראל, ובו ביום נאמרו שמונה פרשיות למשה, ובו יתחילו להקריב קרבנות מלואים בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.

אמרו חכמים: אותו יום נטל עשר עטרות:

ראשון למעשה בראשית.

ראשון לנשיאים - שהקריב בו נחשון בן עמינדב.

ראשון לכהונה - שאהרן הכהן התחיל בעבודה.

ראשון לעבודה - עבודות ציבור כגון תמידין.

ראשון לירידת אש - ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח.

ראשון לאכילת קדשים - בין המחיצות המקודשות.

ראשון לשיכון שכינה - ושכנתי בתוכם.

ראשון לברך את ישראל - ברכת כהנים, וישא אהרן את ידיו

אל העם ויברכם.

ראשון לאיסור הבמות - והוצרכו להביא אל פתח אהל מועד.

ראשון לחדשים - ראשון הוא לכם לחדשי השנה.

אמר רבי לוי: שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן.

ואלו הם:

פרשת כהנים - אמור אל הכהנים.

פרשת לויים - קח את הלויים.

פרשת טמאים - ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם.

פרשת שילוח טמאים - וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב.

פרשת אחרי מות - ואל יבוא בכל עת אל הקדש.

פרשת שתויי יין - יין ושכר אל תשת.

פרשת נרות - בהעלותך את הנרות.

פרשת פרה אדומה - ויקחו אליך פרה אדמה.

ראשון הוא לכם
- כביכול, הקב''ה נקרא ראשון, שנאמר: אני ראשון.

וציון נקראת ראשון, שנאמר: מרום מראשון מקום מקדשנו.

ועשו נקרא ראשון, שנאמר: ויצא הראשון.

ומשיח נקרא ראשון, שנאמר: ראשון לציון הנה הנם.

יבוא הקב''ה שהוא נקרא ראשון, ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון, ויפרע מעשו שנקרא ראשון, ויבא משיח שנקרא ראשון, בחדש הראשון, שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא.

''סניגורן של ישראל'' כך כונה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בפי כל. בכל יהודי ויהודי בפרט, ובעם ישראל בכלל מצא את מעלותיהם הנפלאות והרבה לסנגר ולהמליץ טוב עליהם לפני הקב''ה. צערם וסבלם של עם ישראל נגע עד מאוד ללבו הרחום של ר' לוי יצחק. ובכל עת התאמץ לגלות מעשים שיהוו סיבה לסנגר ולהמליץ טוב לפני הקב''ה על עמו.

היה זה בערב פסח לאחר חצות היום, צעד לו רבי לוי יצחק מברדיצ'וב במבואות השוק בין חנויות הבדים. בימים ההם אסרה המלכות לסחור באריגי משי באזהרה חמורה, שכל מי שיתפס בכך צפוי לקנס כבד מאוד ואף לשבת בבית הסוהר אחר סורג ובריח. פנה ר' לוי יצחק אל סוחר האריגים הראשון שנקרה בדרכו הסיטו לצידי הרחוב ולחש באזנו: אולי יש לך למכור לי מעט אריג משי? ודאי! ככל אשר תחפוץ ''ראבין'' אשיג לך מידית רק תשלם השיב הסוחר הגוי. הניחו ר' לוי יצחק והמשיך בדרכו. פנה הצדיק לסוחר אריגים נוסף ולחש לו את מבוקשו ואף הוא השיב לו בבטחון אותו מענה. המשיך הצדיק בסיוריו ב''חיפוש'' אריג משי האסור במסחר, ומכולם קיבל תשובה זהה יש ברשותי משי ככל אשר תבקש, והכסף יענה את הכל.

יצא הצדיק מהשוק ושם פעמיו אל שכונת היהודים. פנה הצדיק אל יהודי שנראה ממהר בהכנות לחג הפסח ושאל אותו: אולי אוכל להשיג אצלך מעט לחם? מה?! זעק היהודי, לחם?! חמץ?! חס ושלום?! נרתע הלה, מה זה עולה על דעת הרב שיהיה אצלי חמץ בפסח?! פינינו ושרפנו כל חמץ מרשותנו, חבל על המאמץ אני ערב בכל מחיר שתנקוב שלא תמצא אף לא פירור אחד של לחם אצל אף יהודי משך כל ימי חג הפסח! פגע הרב ביהודי שני עצרו והסיטו לצד הדרך, ולחש באזנו: תסלח לי אולי יש לך מעט חמץ? נעץ הלה עיניים תמהות ברב ואמר: רבי ומורי, מה זה יעלה בדעתכם לחשוד בי בכך?!

בליל פסח לפני תפילת ערבית, עלה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב אל הדוכן שלפני ארון הקודש, ופרש כפיו כלפי מעלה. הצבור נשתתק מיד, רצו לשמוע את אשר ידרוש הרב, אולם הרב לא פנה אליהם כלל. נשא הצדיק עיניו למרום ואמר בהתרגשות: ריבונו של עולם! ראה מה בין בניך צאן מרעיתך צאן קדשים, לבין אומות העולם! הממשלה הרוסית הציבה שוטרים ופקחים לרוב להשגיח לבל יעברו אזרחיה על חוקי המדינה, איימה בעונשים חמורים למי שמפר את החוק, ומתחת לאפם של הפקחים כל הסוחרים עוברים על צו המלכות ומחזיקים בסחורה האסורה בכמויות אדירות ללא פחד ומורא. אך לא כן בניך רחומיך עם ישראל עם סגולה, אף לא שוטר אחד הצבת להשגיח עליהם, ואיש אינו מעז לעבור על מצוותיך ולהחזיק אף לא פירור אחד של חמץ שאסרת על בניך בתורתך במצוה: ''בל יראה ובל ימצא''! אנא! עשה אף אתה רצוננו, חוס ורחם עלינו ושלח את משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולמים אמן!


''החדש הזה לכם ראש חדשים''





הפטרת ער''ח שחל בשבת - ויאמר לו יהונתן


ההפטרה: ''ויאמר לו יהונתן'' שמואל א' פרק כ' פס' י''ח - סוף

בהפטרה מסופר: שיהונתן אמר לדוד מחר ראש חדש.

ויאמר לו יהונתן מחר חדש, ונפקדת כי יפקד מושבך: ויהי החדש וישב המלך אל הלחם לאכול: ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד, ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם: ויען יהונתן את שאול, נשאול נשאל דוד מעמדי. ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעוַת המרדות. ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף. ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום.





קריאת ההפטרה



{יח} וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ: {יט} וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל: {כ} וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה: {כא} וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי יְהוָה: {כב} וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה: {כג} וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה יְהוָה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם: {כד} וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ (על) אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל: {כה} וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד: {כו} וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר: {כז} וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם: {כח} וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם: {כט} וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ: {ל} וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ: {לא} כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא: {לב} וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה: {לג} וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד: {לד} וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו: {לה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ: {לו} וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ: {לז} וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה: {לח} וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת (החצי) הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו: {לט} וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר: {מ} וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר: {מא} הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל: {מב} וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שיהונתן אמר לדוד מחר ר''ח.

ויאמר לו יהונתן מחר ראש חדש, ונפקדת כי יפקד מושבך.

''ויהי החדש וישב המלך אל הלחם לאכול: ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד, ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם'' (שמואל א' כ כד).

יש להקדים מה שכתוב לעיל (ש''א טו), ששמואל אמר לשאול המלך הראשון בישראל על פי צווי ה' שילך ויכה את עמלק ויחרים את כל אשר לו מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור עד שלא ישאר לו שריד ופליט, והוא לא עשה כן וחמל ולא הרג את אגג ומיטב הצאן והבקר. וכתוב שם שאמר שמואל לשאול ''יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך''. אח''כ משח שמואל את דוד למלך עפ''י צווי ה' ושאול לא ידע, ויהי מהיום ההוא והלאה רוח ה' סרה מעם שאול והבעיתו רוח רעה מאת ה'. והביאו את דוד לפני שאול ובהיות הרוח רעה על שאול ונגן דוד בכנור וסרה מעליו הרוח רעה, ויהי דוד נושא כליו של שאול. ויהי אח''כ כשנלחמו הפלשתים עם ישראל הרג דוד את גלית הפלשתי, ובשובם מהמלחמה אמרו הנשים המשחקות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ויחר לשאול מאוד ויהי שאול אויב את דוד כל הימים, ונתקנא בדוד מהיום ההוא והלאה והיה עוין אותו ורצה להרגו וברח דוד מפני שאול. וכתוב: ''ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו'' (יח א), ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאוד ואמר לו כי אביו מבקש את נפשו ועליו להשמר ולהסתתר במחבוא בשדה מחוץ לעיר ויהונתן ישאל את אביו מה דעתו על דוד ויבוא ויגיד לו, ויכרתו ברית אהבה ביניהם. וכאן כתוב איך היה המעשה ששאל יהונתן את שאול והגיד לדוד, ולאחר שנהרג שאול במלחמה מלך דוד על ישראל.

ויאמר דוד אל יהונתן הנה ראש חדש מחר וכל אוכלי שלחן המלך כולם באים אל הלחם לסעוד את ליבם.

מצוה להרבות בסעודת ראש חדש, כמו שנאמר: ''זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו'' (תהלים קיח כד), וכל המוציא הוצאות יתירות על סעודת ר''ח, מחזירין לו הוצאותיו מן השמים. שכן אמרו בפסיקתא ומובא בטור הלכות ר''ח: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ מתשרי ר''ת תלמוד תורה, מי שמוליך בניו לת''ת ומשלם שכרם, שבתות שמענג את השבת במיני מטעמים, ראשי חדשים, ימים טובים. מי שמענג ימים אלו במאכלים משובחים ובלבוש נאה מן השמים מחזירים לו הוצאות אלו. אם מוסיף מוסיפין לו ואם פיחת פוחתין לו. לכן נוהגים להוסיף מאכל אחד לכבוד ראש חודש ומכבדו בלבוש יפה להראות שקדוש היום לה'

שבאותם הימים היה ראש חדש כעין יום טוב ולא היו עושים בו מלאכה. ונביאים ראשונים תיקנו זאת לישראל להיות ראשי חדשים ימים שאין בהם מלאכה, כדי להקדיש ימים אלה לתורה.

וכן קבעו אנשי כנסת הגדולה שיהיו קוראים בתורה בר''ח ארבעה עולים כמו בחוה''מ, לפי שאין בו מלאכה. גם היום נזהרות חלק מהנשים שלא לעשות מלאכה בר''ח. כתוב בפרקי דרבי אליעזר: שבשעה שבאו האנשים לפרק נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ולהביאם לאהרן הכהן לצורך העגל, שמעו הנשים ולא הסכימו לתת נזמיהן לבעליהן. ונתן להן הקב''ה שכרן בעוה''ז שהן משמרות ראשי חדשים. ונתן להן שכר לעוה''ב שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים.

אמר דוד ליהונתן אני רגיל לשבת סמוך למלך. אך הפעם אני אסתתר ולא הופיע לשלחן המלך ויפקד מושבי. ואם אלך בלי רשות אחשב כמורד במלכות, לכן אבקשך ושלחתני שאלך ברשותך, וכשיפקד מושבי המלך ודאי ירגיש בחסרוני שאינני שם וישאל אותך עלי, מה הסיבה להעדרותי.

''ויאמר לו יהונתן מחר חדש, ונפקדת כי יפקד מושבך'' (כ יח).

ויסתר דוד בשדה, ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול, וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר ויקום יהונתן. אחר שיצא מצד אביו קם והושיב את אבנר מצד אביו וישב אבנר מצד שאול מכיון שהיה שר צבאו, ויפקד מקום דוד. שהיה רגיל לשבת סמוך ליהונתן בשורה שלפני שאול.

סדר הישיבה בשלחן המלכות היה כך: המלך שאול ישב בראש השלחן בראש הקרואים כשגבו אל הקיר, דוד ישב סמוך למלך מימינו, אחריו יהונתן מימינו של דוד ואחריו אבנר משמאלו של שאול. וכעת ישב המלך במקומו ויהונתן ישב במקומו ואבנר במקומו. וכשלא בא דוד נשאר כסאו פנוי ואחריו יהונתן סמוך לאביו. ואין מדרך הבן להסב אצל אביו לכן קם יהונתן ממקומו כדי לשבת במקום אבנר ואבנר שר הצבא ישב במקום יהונתן מצד שאול כאמצעי בין שאול ליהונתן. ולא ישב אבנר במקומו של דוד כי חשב שמא דוד יבוא יותר מאוחר אל הלחם, ואף כי יהונתן ידע שדוד לא יבוא אל הלחם עשה עצמו בתחילה כאילו שאינו יודע. ועוד סיבה שיהונתן לא ישב סמוך לאביו מכיון שפחד שאם אביו יקצוף עליו על דבר דוד כפי שקרה בסופו של דבר לא יהיה קרוב אליו להכותו (רד''ק).

ויהי ממחרת החדש השני, עִבְּרוּ את החדש וראש חדש היה יומיים. ויפקד מקום דוד. ויאמר שאול אל יהונתן בנו, מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. שאול לא קראו בשמו אלא בשם אביו בן ישי אך יהונתן שאהבו אהבת נפש קראו בשמו נשאל דוד מעמדי. ועל כן ביום אתמול לא שאל כי חשב במקרה לא הגיע דוד אל הלחם אך אחר שגם היום לא הגיע הבין שיש עניין בדבר ולא ריק הוא ולכן שאל להעדרותו.

ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף, ולא אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד, כי ראה כי כלתה אליו הרעה וידע כי בלב אביו גמור ומנוי להורגו ומצוה אותו שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא, וכן כי הכלימו אביו. כלומר על שני דברים לא אכל לחם:

א) כי נעצב בעבור דוד וכעת יצטרך להיפרד ממנו מפחד אביו.

ב) כי הכלימו אביו בדיבור, שכינה אותו בן נעוות המרדות.

והמעשה שהטיל את החנית עליו להכותו מפני שהוא ידידו הטוב של דוד אם כן בודאי שירצה להרוג את דוד עצמו.

ועל כך היה דוד מתלונן ואומר: ''בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק'' (תהלים ד ג), מדוע אין אתם קוראים אותי בשמי? אלא אתם אומרים: מדוע לא בא בן ישי (פסיקתא רבתי לג).


''והיה מדי חדש בחדשו''





הפטרה לשבת וראש חודש - כה אמר ה'


ההפטרה: ''כה אמר ה'' ישעיה פרק ס''ו

בהפטרה מסופר: על ראש חדש ושבת.

והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה':

בפרשה מסופר: על שבת וראש חדש.

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, עולת שבת בשבתו, ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה:





קריאת ההפטרה



{א} כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: {ב} וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: {ג} שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: {ד} גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: {ה} שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ: {ו} קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְהוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: {ז} בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר: {ח} מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ: {ט} הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְהוָה אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: {י} שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: {יא} לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ: {יב} כִּי כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ: {יג} כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ: {יד} וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד יְהוָה אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו: {טו} כִּי הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ: {טז} כִּי בָאֵשׁ יְהוָה נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי יְהוָה: {יז} הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר (אחד) אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְהוָה: {יח} וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי: {יט} וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם: {כ} וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְהוָה: {כא} וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְהוָה: {כב} כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְהוָה כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם: {כג} וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְהוָה: {כד} וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר: {כג} וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְהוָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על ראש חדש ושבת.

''והיה מדי חֹדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוֹת לפני אמר ה'
'' (ישעיה סו כג).

זוהי נבואה שיהיו שני זמנים שיבואו כל בשר אפילו אומות העולם להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים, עליה לרגל.

הגרים קרוב לירושלים יבואו מדי שבת בשבתו והרחוקים שגרים בארצות רחוקות מירושלים יבואו מדי חדש בחדשו בכל ראש חדש, וכל הנותר מכל הגויים יעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות, כי מלחמת גוג ומגוג תהיה באותו זמן (רד''ק).

ועוד פירוש: ''והיה מדי חדש בחדשו'', הוא חדש ניסן המורה על הנסים, ''ומדי שבת בשבתו'' המורה על מעשה בראשית וההנהגה הטבעית, על שני זמנים אלו יתן כל בשר כבוד למלך ה' צבאות יבואו להשתחוות לפני ה' בבית המקדש. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו.

ומנבא הנביא שבכל חדש ובכל שבת יבואו אנשים חדשים מאומות העולם להשתחוות לה' לקבל עליהם אמונת ה' באמת וישליכו מעליהם את ''עצביהם כסף וזהב, מעשה ידי אדם: פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו: אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון: ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם'' (תהלים קטו).

עצביהם - שמביאים עצבים לעובדיהם.

ומכיון שיבואו כל בשר להשתחוות לפני ה' מידה כנגד מידה ה' יתברך יברך כל בשר שם קודשו לעולם ועד.


''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על שבת וראש חדש.

''וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימִם... עֹלת שבת בשבתו. ובראשי חדשיכם תקריבו עֹלה לה'... זאת עֹלת חֹדש בחדשו לחדשי השנה'' (במדבר כח ט).

''וביום השבת שני כבשים''...

כאן ציוה לנו הקב''ה שמלבד קורבן התמיד שמביאים ביום השבת כמו שמביאים בכל יום, צריך להקריב גם קורבן מוסף. שאחר שמקריבים קורבן תמיד של שחר, מקריבים עוד שני כבשים, וזה נקרא קורבן מוסף.

צווי קורבן מוסף של שבת נאמר בכניסתם לארץ ישראל ולא הקריבוהו במדבר.

יש שני טעמים שבמוסף של שבת היו שני כבשים:

זכר לבריאת העולם - כמו שנאמר: ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' (שמות לא יז).

זכר ליציאת מצרים - כמו שנאמר: ''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹצִאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרֹע נטויה, על כן צוְך ה' אלהיך לעשות את יום השבת'' (דברים ה טו).

''ובראשי חדשיכם''...

אחרי שמביאים קורבן התמיד של שחר צריך להקריב קורבן מוסף של ראש חדש.

שני פרים - להזכיר זכותו של אברהם אבינו ע''ה, שנאמר: ''ואל הבקר רץ אברהם'' (בראשית יח ז).

איל אחד - להזכיר זכותו של יצחק אבינו ע''ה ועקדתו שמסר עצמו לשחיטה למען קדושת שמו יתברך, שנאמר: ''והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו'' (בראשית כב יג).

כבשים בני שנה שבעה תמימים - להזכיר זכותו של יעקב אבינו ע''ה איש תם שדמותו חקוקה בכסא הכבוד שהוא למעלה משבעה רקיעים, שנאמר: ''והכבשים הפריד יעקב'' (בראשית ל מ).

שעיר עזים - להזכיר זכות השבטים, שנאמר: ''וישחטו שעיר עזים'' (בראשית לז לא).


''ונשלמה פרים שפתינו''





ביבליוגרפיה


* אבודרהם * אבן עזרא * אבני אזל * אברבנאל * אהבת יהונתן * אהבת חיים * אוצר אגדות * אוצר דינים * אוצר המדרשים אייזנשטיין * אוצר הפירושים * אור החיים * אור יהל * אור הצפון * אישי ישראל * אלשיך * אמונה ובטחון לחזו''א * אנציקלופדיה אוצר ישראל * אנציקלופדיה לבית ישראל הלפרין * בן איש חי * בן איש חיל * בניהו בן יהוידע * בנין אב * בעל הטורים * גור אריה למהר''ל * הבית היהודי * החינוך * היכלות רבתי * הלבוש * הרז''ה * הרמב''ם * הרמב''ן * התודעה * ויאמר אברהם * זוהר הקדוש * חכמת המצפון * חפץ חיים עה''ת * כתבי הח''ח * טור * טעמי המנהגים * ילקוט יוסף * ילקוט לקח טוב * ילקוט מעם לועז * ילקוט שמעוני * כולבו * כלה רבתי מדרש * כלי יקר * כף החיים * לב אליהו * מדרש אלה אזכרה * מדרש פליאה * מדרש שוחר טוב * מדרש שמואל * מדרש רבה * מדרש תנחומא * מכלול המאמרים והפתגמים * מכתב מאליהו * מלבי''ם * מנחת כהן * מסילות אל האמונה * מסכת סופרים * מעיינה של תורה * מעם לועז * משך חכמה * משלי המגיד מדובנא * סדר הדורות * סדר ההפטרות - הירש * ספורנו * ספר חסידים * ספרי * עין צופים * ענף עץ אבות * פלא יועץ * פסיקתא דרב כהנא * פרפראות לתורה * פרקי אבות * פרקי רבי אליעזר * קהתי * קובץ שיחות תנינא * רבינו בחיי * רד''ק * שולחן ערוך וכליו * שם הגדולים * שערי תשובה * תוספתא * תורת הפרשה * תלמוד בבלי * תלמוד ירושלמי * תנא דבי אליהו